“כרגיל אצלי הספרים מגיעים אליי לגמרי במקרה; כמעט שאינני קונה ספרים פשוט כי הספריה שלי מפוצצת בספרים שאישתי או אני קנינו בעבר... אז הספר הזה ששלפתי מהמדף נראה כמיועד לבני-נוער אבל מבוגרים (כמוני) בהחלט יכולים לקרוא בו... בגוף ראשון מספר פה נער מתבגר בשורת מכתבים שהוא כותב אל דמות בלתי-מזוהה (שבאותה מידה יכולה להיות "יומני היקר"...) על מה שקורה לו כששני נערים מבוגרים יותר – אח ואחות "מאמצים אותו" ו"עוזרים" לו לחוות את חוויות החיים. הספר מקבל השראה רבה מ"התפסן בשדה השיפון" וממש לא במקרה מוזכר"התפסן" כאן פעמים רבות כאחד מהספרים שהנער הזה קורא ועוד מוזכרות כאן קלסיקות אמריקניות רבות שמישהו מעביר לו וממליץ לו לקרוא... יש כאן "נקודות מפגש" רבות עם הספר הנ"ל גם כאן מתרחש הסיפור בניו יורק. גם כאן מגלה הנער את חוויות המין לסוגיהן השונים עם נערות ונערים אלא שכאן מפורט הרבה יותר מי עשה מה ולמי... וגם כאן מגלה הנער שלא כל מה שנראה תמים מבחוץ הוא בעצם משהו אחר... כאמור אין כאן שום "פסגות ספרותיות" חדשות אבל בסך הכל עוד ואריאציה של "ספר התבגרות" שהוא די נעים לקריאה.”

“לא חשבתי שאני אחזור לכתוב את ביקורת הפרידה שלי אי פעם. אבל הנה אני כאן, אחרי שנה ושבעה חודשים מאז הביקורת האחרונה. זה מרגיש לי יותר. כמעט התגעגעתי. ורציתי להגיד לכם עד כמה אני אוהבת את הספר הזה. הספר הזה מספר על ילד דפוק. הוא בוכה יותר מדי ושואל שאלות כנות עד בוטות וחי בילדות שלו ויכול ללכת מכות מצוין ולא לזכור איך, הוא יכול להתאהב במישהי ולנסות להדחיק במשך חודשים, הוא יכול לקרוא ספרי מופת ולא להבין, הוא יכול לעשן סמים כי החברים שלו מעשנים ולא להבין, הוא יכול לדבר על יחסי מין ולא להבין, הוא יכול להקשיב לשיר של הסמית'ס או של הביטלס במשך שעות וכמעט להבין. כמעט. צ'ארלי הוא ילד דפוק. הוא לא מתאים והוא חריג והוא לא זוכר את הדברים החשובים באמת כשצריך. הוא יכול למצוא את עצמו ערום בשלג באמצע החורף ולרצות להפסיק הכל ולא להבין את מה. יש לו יותר מדי רגשות ופחות מדי מילים בשבילם, למרות שהוא דווקא יודע לכתוב מצוין. צ'ארלי עובר כאילו מסע התבגרות אמריקאי קלאסי, אבל הוא לא המתבגר הקלאסי, הילד הבודד אבל המצחיק שהגדולים והמנוסים אימצו ופתאום הוא מתנסה באהבה ואלכוהול וסמים ומוזיקה חדשה וחברים חדשים ומגיע לקתרזיס או משהו כזה. צ'ארלי שונה. כן, הוא מתבגר בדרך הזו. אבל הוא לא כזה. צ'ארלי הוא אני, במובן מסוים. הוא אני וכל מי שהיה פעם יותר מסתם בודד. שהיה לו חור פוער וכואב בלב ובזיכרון והוא ניסה למלא אותו בכל דבר, במילים של אחרים, בריגושים של אחרים, בקולות של אחרים. שהרגיש יותר מדי עד שהוא רצה פשוט להיות נורמלי ולא ידע איך. שהכל היה אמור להיות בסדר אצלו, ופשוט לא היה. שאנשים שאלו אותו אם הוא מסומם כשהוא אף פעם לא היה. שהוא הרגיש בודד מכל הסיבות הלא נכונות וניסה להיחשף לדברים נפלאים. שמוזיקה איכשהו הייתה הדבר היחיד שדיבר בשפה שלו. שהבין את כל האחרים ולא את עצמו. שכתב וכתב וכתב ושום דבר מזה לא רוקן את מה שהיה בו. אני חושבת שהספר הזה הוא אחד הספרים הטובים שיצא לי לקרוא כי הוא מצליח להעביר בדיוק את זה. להיות דפוק ולשם שינוי לא שנון-ולא-מודע-לעצמו או משהו כזה. כן, צ'ארלי חכם מאוד וקורא ספרות איכותית ומקבל מצוין בכל המקצועות ורגיש להפליא. אבל יש בו משהו מהיסוד שיכול להתחבר באמת רק למי שהוא גם דיסק שרוט בעצמו. הדיסקים השרוטים של צ'ארלי הם פטריק וסם. אנשים שנראים מקובלים וקלים ומצחיקים ומתבגרים טיפוסיים, אבל בעצם כל כך מלאים אהבה ורגישות ורוך וחספוס ועצבות עמוקה ושריטה עמוקה עוד יותר. והם מזהים בצ'ארלי את מה שהם יכלו להיות אם הם היו סוטים עוד קצת מחוץ לנורמליות, ומאמצים אותו. כי הם מבינים. הם מבינים מה זה להיות הרבה יותר מפרח קיר, שיושב ושותק ומבין. אלא גם זה שנותן לאחרים לבכות עליו ולהישען ולעשות מה שהם ירצו לידו, כ הוא יספוג ויכיל ומבפנים אפילו לא יאמר לעצמו בכלל שהוא גם זקוק למשענת הזו. צ'ארלי הוא זה שתמיד יאמר לעצמו שלאחרים יש הרבה יותר סיבות להיות עצובים. אמרו שהספר הזה לא אמין, לא אותנטי, מזויף. אני לא מאמינה לזה. צ'ארלי הוא בשבילי מה שיכולתי להיות אילו. מה שהיה קורה לי אם. הוא מדבר בשפה שלי ומשוטט עם החברים שלי וקורא את הספרים שלי וחולם את המילים שלי, והוא מבין. ובסוף גם אני מבינה. אמרתי פה הרבה וכלום. זו הפרידה שלי מכם. רק רציתי להגיד לכם עד כמה בעיניי זה ספר מופת. לא בשבילכם, אולי. אבל בשבילי, כן. הספר הזה תמיד יהיה הדיסק השרוט שלי. אני רק מקווה שיום אחד אוכל לכתוב ספר שיהיה הדיסק השרוט של מישהו אחר. אוהבת תמיד, לואיזיאנה, או כל סיום קיטשי אחר, תם ונשלם הקונדס. https://www.youtube.com/watch?v=U0jk3bFeSUY”

“משהו שהוא הולסום, על פי הגדרתי האישית, זה משהו שגורם לך לחייך ולשמוח בלב ולהרגיש מין חמימות כיפית כזאת. והספר הזה הוא פשוט הולסום אחד מתמשך. הוא חמוד ומצליח להיות מקסים ואופטימי בלי להיות רדוד מידי ולראות רק טוב. מבחינת כתיבה ודמויות, הספר הפתיע אותי לטובה. אתה מאמין לכתיבה. אתה מאמין שילד היה יכול לכתוב את זה (הספר כתוב בצורת מכתבים מהגיבור ל'חבר יקר'), וזה לא מרגיש כמו מבוגר שמנסה לכתוב כמו ילד. לא ציפיתי מספר התבגרות לכזו כתיבה מצויינת, וזו חד משמעית נקודה ענקית לזכותו. גם הדמויות מוצלחות לרוב. אני אומר לרוב כי הן לא מאוד עגולות לפעמים, אבל זה נטו בגלל העובדה שאנחנו רק רואים מנקודת מבט אחת, של הגיבור. המשפחה והחברים הקרובים שלו דמויות טובות, וכל השאר קצת ממלאות את הרקע, כמו דמויות במשחק מחשב ששמים שם כדי שהעיר תרגיש מלאה ואמיתית. ולמרות זאת, צורת הכתיבה והצגת הדמויות מציעות לנו דבר שאני מאוד מחפש בספרים, וזה שלא יזלזלו בי. ספרים צריכים לא להאכיל בכפית, אלא לתת לי להבין לבד ולפרש לבד מה קורה. היכולת של הספר לתאר לך מקרים ולהניח לך להבין אותם בעצמך מיוחדת מאוד (הזכיר לי מאוד את פורסט גאמפ לפעמים. בתום שלו ובנתינה שלו לתת לפרשנות שלך להוביל אותך). תכלס, הבעיה היחידה שלי עם הספר (וגם זה רק כי אני חופר מאוד וחושב המון על כל ספר) זה הסוף שלו. הוא פשוט קצר מידי. אחרי בנייה ארוכה, הרגיש לי שהפיק היה קצר מאוד, ואם היינו מקבלים עוד פרק שניים או שלושה זה היה משתפר מאוד. חוץ מזה, אין לי שום תלונות על הספר. צללתי לתוכו והאמנתי לו לחלוטין, שזה אחד הדברים הכי חשובים לי בספר. שארגיש שהוא אמיתי, שהוא נכון, שאזדהה עם הדמויות. וכאן, 10/10 על הדמות הראשית ויצירת הזדהות איתה.”

“ספר אנושי, רגיש ומכמיר לב. צ'ארלי הגיבור, פרח קיר מבחירה, נער עדין ויוצא דופן, שונה לחלוטין מהולדן של התפסן, שהוא טיפוס נפוח ובלתי נסבל. הספר מזכיר לנו כמה בדידות, סבל וחוסר הבנה יש בגיל הנעורים, אבל אם נהיה כנים הדבר נכון לגבי כל גיל. לדעתי, ככל שמתבגרים מבינים שאין בעצם שום הבדל, חוץ מכמה קמטים ומשכנתא. מי שהיה פרח קיר לא מובן בילדותו נשאר כך בבגרותו וכנ"ל מי שנוהג לחשוב על החיים במקום לחיות אותם. זה אולי יותר מתוק ומרגש בגיל ההתבגרות, אבל אני חושבת אין כמעט שינוי עם השנים, אנחנו הולכים הרבה בכדי להישאר באותו מקום.”

“כרגיל אצלי הספרים מגיעים אליי לגמרי במקרה; כמעט שאינני קונה ספרים פשוט כי הספריה שלי מפוצצת בספרים שאישתי או אני קנינו בעבר... אז הספר הזה ששלפתי מהמדף נראה כמיועד לבני-נוער אבל מבוגרים (כמוני) בהחלט יכולים לקרוא בו... בגוף ראשון מספר פה נער מתבגר בשורת מכתבים שהוא כותב אל דמות בלתי-מזוהה (שבאותה מידה יכולה להיות "יומני היקר"...) על מה שקורה לו כששני נערים מבוגרים יותר – אח ואחות "מאמצים אותו" ו"עוזרים" לו לחוות את חוויות החיים. הספר מקבל השראה רבה מ"התפסן בשדה השיפון" וממש לא במקרה מוזכר"התפסן" כאן פעמים רבות כאחד מהספרים שהנער הזה קורא ועוד מוזכרות כאן קלסיקות אמריקניות רבות שמישהו מעביר לו וממליץ לו לקרוא... יש כאן "נקודות מפגש" רבות עם הספר הנ"ל גם כאן מתרחש הסיפור בניו יורק. גם כאן מגלה הנער את חוויות המין לסוגיהן השונים עם נערות ונערים אלא שכאן מפורט הרבה יותר מי עשה מה ולמי... וגם כאן מגלה הנער שלא כל מה שנראה תמים מבחוץ הוא בעצם משהו אחר... כאמור אין כאן שום "פסגות ספרותיות" חדשות אבל בסך הכל עוד ואריאציה של "ספר התבגרות" שהוא די נעים לקריאה.”

“לא חשבתי שאני אחזור לכתוב את ביקורת הפרידה שלי אי פעם. אבל הנה אני כאן, אחרי שנה ושבעה חודשים מאז הביקורת האחרונה. זה מרגיש לי יותר. כמעט התגעגעתי. ורציתי להגיד לכם עד כמה אני אוהבת את הספר הזה. הספר הזה מספר על ילד דפוק. הוא בוכה יותר מדי ושואל שאלות כנות עד בוטות וחי בילדות שלו ויכול ללכת מכות מצוין ולא לזכור איך, הוא יכול להתאהב במישהי ולנסות להדחיק במשך חודשים, הוא יכול לקרוא ספרי מופת ולא להבין, הוא יכול לעשן סמים כי החברים שלו מעשנים ולא להבין, הוא יכול לדבר על יחסי מין ולא להבין, הוא יכול להקשיב לשיר של הסמית'ס או של הביטלס במשך שעות וכמעט להבין. כמעט. צ'ארלי הוא ילד דפוק. הוא לא מתאים והוא חריג והוא לא זוכר את הדברים החשובים באמת כשצריך. הוא יכול למצוא את עצמו ערום בשלג באמצע החורף ולרצות להפסיק הכל ולא להבין את מה. יש לו יותר מדי רגשות ופחות מדי מילים בשבילם, למרות שהוא דווקא יודע לכתוב מצוין. צ'ארלי עובר כאילו מסע התבגרות אמריקאי קלאסי, אבל הוא לא המתבגר הקלאסי, הילד הבודד אבל המצחיק שהגדולים והמנוסים אימצו ופתאום הוא מתנסה באהבה ואלכוהול וסמים ומוזיקה חדשה וחברים חדשים ומגיע לקתרזיס או משהו כזה. צ'ארלי שונה. כן, הוא מתבגר בדרך הזו. אבל הוא לא כזה. צ'ארלי הוא אני, במובן מסוים. הוא אני וכל מי שהיה פעם יותר מסתם בודד. שהיה לו חור פוער וכואב בלב ובזיכרון והוא ניסה למלא אותו בכל דבר, במילים של אחרים, בריגושים של אחרים, בקולות של אחרים. שהרגיש יותר מדי עד שהוא רצה פשוט להיות נורמלי ולא ידע איך. שהכל היה אמור להיות בסדר אצלו, ופשוט לא היה. שאנשים שאלו אותו אם הוא מסומם כשהוא אף פעם לא היה. שהוא הרגיש בודד מכל הסיבות הלא נכונות וניסה להיחשף לדברים נפלאים. שמוזיקה איכשהו הייתה הדבר היחיד שדיבר בשפה שלו. שהבין את כל האחרים ולא את עצמו. שכתב וכתב וכתב ושום דבר מזה לא רוקן את מה שהיה בו. אני חושבת שהספר הזה הוא אחד הספרים הטובים שיצא לי לקרוא כי הוא מצליח להעביר בדיוק את זה. להיות דפוק ולשם שינוי לא שנון-ולא-מודע-לעצמו או משהו כזה. כן, צ'ארלי חכם מאוד וקורא ספרות איכותית ומקבל מצוין בכל המקצועות ורגיש להפליא. אבל יש בו משהו מהיסוד שיכול להתחבר באמת רק למי שהוא גם דיסק שרוט בעצמו. הדיסקים השרוטים של צ'ארלי הם פטריק וסם. אנשים שנראים מקובלים וקלים ומצחיקים ומתבגרים טיפוסיים, אבל בעצם כל כך מלאים אהבה ורגישות ורוך וחספוס ועצבות עמוקה ושריטה עמוקה עוד יותר. והם מזהים בצ'ארלי את מה שהם יכלו להיות אם הם היו סוטים עוד קצת מחוץ לנורמליות, ומאמצים אותו. כי הם מבינים. הם מבינים מה זה להיות הרבה יותר מפרח קיר, שיושב ושותק ומבין. אלא גם זה שנותן לאחרים לבכות עליו ולהישען ולעשות מה שהם ירצו לידו, כ הוא יספוג ויכיל ומבפנים אפילו לא יאמר לעצמו בכלל שהוא גם זקוק למשענת הזו. צ'ארלי הוא זה שתמיד יאמר לעצמו שלאחרים יש הרבה יותר סיבות להיות עצובים. אמרו שהספר הזה לא אמין, לא אותנטי, מזויף. אני לא מאמינה לזה. צ'ארלי הוא בשבילי מה שיכולתי להיות אילו. מה שהיה קורה לי אם. הוא מדבר בשפה שלי ומשוטט עם החברים שלי וקורא את הספרים שלי וחולם את המילים שלי, והוא מבין. ובסוף גם אני מבינה. אמרתי פה הרבה וכלום. זו הפרידה שלי מכם. רק רציתי להגיד לכם עד כמה בעיניי זה ספר מופת. לא בשבילכם, אולי. אבל בשבילי, כן. הספר הזה תמיד יהיה הדיסק השרוט שלי. אני רק מקווה שיום אחד אוכל לכתוב ספר שיהיה הדיסק השרוט של מישהו אחר. אוהבת תמיד, לואיזיאנה, או כל סיום קיטשי אחר, תם ונשלם הקונדס. https://www.youtube.com/watch?v=U0jk3bFeSUY”

“משהו שהוא הולסום, על פי הגדרתי האישית, זה משהו שגורם לך לחייך ולשמוח בלב ולהרגיש מין חמימות כיפית כזאת. והספר הזה הוא פשוט הולסום אחד מתמשך. הוא חמוד ומצליח להיות מקסים ואופטימי בלי להיות רדוד מידי ולראות רק טוב. מבחינת כתיבה ודמויות, הספר הפתיע אותי לטובה. אתה מאמין לכתיבה. אתה מאמין שילד היה יכול לכתוב את זה (הספר כתוב בצורת מכתבים מהגיבור ל'חבר יקר'), וזה לא מרגיש כמו מבוגר שמנסה לכתוב כמו ילד. לא ציפיתי מספר התבגרות לכזו כתיבה מצויינת, וזו חד משמעית נקודה ענקית לזכותו. גם הדמויות מוצלחות לרוב. אני אומר לרוב כי הן לא מאוד עגולות לפעמים, אבל זה נטו בגלל העובדה שאנחנו רק רואים מנקודת מבט אחת, של הגיבור. המשפחה והחברים הקרובים שלו דמויות טובות, וכל השאר קצת ממלאות את הרקע, כמו דמויות במשחק מחשב ששמים שם כדי שהעיר תרגיש מלאה ואמיתית. ולמרות זאת, צורת הכתיבה והצגת הדמויות מציעות לנו דבר שאני מאוד מחפש בספרים, וזה שלא יזלזלו בי. ספרים צריכים לא להאכיל בכפית, אלא לתת לי להבין לבד ולפרש לבד מה קורה. היכולת של הספר לתאר לך מקרים ולהניח לך להבין אותם בעצמך מיוחדת מאוד (הזכיר לי מאוד את פורסט גאמפ לפעמים. בתום שלו ובנתינה שלו לתת לפרשנות שלך להוביל אותך). תכלס, הבעיה היחידה שלי עם הספר (וגם זה רק כי אני חופר מאוד וחושב המון על כל ספר) זה הסוף שלו. הוא פשוט קצר מידי. אחרי בנייה ארוכה, הרגיש לי שהפיק היה קצר מאוד, ואם היינו מקבלים עוד פרק שניים או שלושה זה היה משתפר מאוד. חוץ מזה, אין לי שום תלונות על הספר. צללתי לתוכו והאמנתי לו לחלוטין, שזה אחד הדברים הכי חשובים לי בספר. שארגיש שהוא אמיתי, שהוא נכון, שאזדהה עם הדמויות. וכאן, 10/10 על הדמות הראשית ויצירת הזדהות איתה.”

“ספר אנושי, רגיש ומכמיר לב. צ'ארלי הגיבור, פרח קיר מבחירה, נער עדין ויוצא דופן, שונה לחלוטין מהולדן של התפסן, שהוא טיפוס נפוח ובלתי נסבל. הספר מזכיר לנו כמה בדידות, סבל וחוסר הבנה יש בגיל הנעורים, אבל אם נהיה כנים הדבר נכון לגבי כל גיל. לדעתי, ככל שמתבגרים מבינים שאין בעצם שום הבדל, חוץ מכמה קמטים ומשכנתא. מי שהיה פרח קיר לא מובן בילדותו נשאר כך בבגרותו וכנ"ל מי שנוהג לחשוב על החיים במקום לחיות אותם. זה אולי יותר מתוק ומרגש בגיל ההתבגרות, אבל אני חושבת אין כמעט שינוי עם השנים, אנחנו הולכים הרבה בכדי להישאר באותו מקום.”