ביקורת ספרותית על זמנים מופלאים מאת קארן תומפסון ווקר
ספר בסדר

---

אני חייבת לפתוח בזה- זאת רק אני, או שהכריכה נראית כמו העצים של דוקטור סוס?
ברצינות, זה לא מתבקש?
או שזאת רק אני שצריכה שהאח שלה יגיד לה בעדינות מרומזת: " איזה עצים, סתומה, זה הסבאים האלה, נו, איך קוראים לזה...סביונים! מה הקשר לעצים בכלל?"
כנראה שכן.

*****

כדור הארץ מאט את מהלכו. לאט הכול משתנה. בעלי החיים, מזג האוויר, אפילו כוח המשיכה, אבל מי שעובר את השינוי הכי גדול אלה בני האדם. הם הופכים להיות פרנואידים, מפוחדים, מתגוננים, תוקפניים. קבוצות דתיות מתכנסות ומחכות לסוף העולם, היפים מנסים להמשיך בחיים לפי אור השמש, אבל גם אלה שמנסים להמשיך כרגיל נתקלים במכשולים- מחלות חדשות בלי הסבר, הפשעים שרק מתגברים, הסכנה שפתאום נמצאת מכל כיוון, ובעיקר ההרגשה שכדור הארץ גוסס ולנו אין מה לעשות.
כי כמו שאמרו כאן, הזמנים האלה בכלל לא מופלאים.
הם מפחידים מאוד.

רק ש...אולי, רק אולי, הם יכלו להיות קצת יותר מעניינים, לפחות.

*****

אני ממש שונאת כשאומרים "אם סוזן קולינס/ ג'יי קיי רולינג/ ריק ריירדן היו כותבים את הספר הזה, הוא היה יוצא הרבה יותר טוב." כי אולי זה נכון, אבל אי אפשר להגיד את זה על כל ספר עם רעיון נחמד וביצוע לא משהו, וחוץ מזה- סוזן קולינס, בסופו של דבר, לא כתבה את הספר הזה, אלא זה היה רעיון של מישהו אחר! מה ההיגיון באמירה הזאת?
ובכל זאת, זה מה שחשבתי בקריאה השנייה של הספר. לא חשבתי על סופר ספציפי, אבל עדיין...קארן תומפסון ווקר עלתה על רעיון ממש מקורי ומיוחד. אז חבל שהיא כתבה אותו מנקודת מבט כל כך מעצבנת, ובצורה כל כך...אני לא יודעת, מדברית? O.O זאת אומרת, מדכאת ויבשה וכבדה.

הספר מסופר מנקודת המבט של ג'וליה, ילדה בת 11 שלפי הכריכה האחורית של הספר היא "גיבורה מכמירת לב ומיוחדת במינה". אבל כולנו יודעים שכותבי-הכריכה-האחורית של ספרים הם פושעים נגד האנושות, אז אל תבנו על זה.
לפי התיאור שלי, ג'וליה היא אדם פסיבי, משעמם ואדיש, ובאופן כללי היא לא עושה כמעט שום דבר חוץ מלשבת, להתבונן, ולשתוק. לשתוק כשאמא שלה בוכה בגלל ההומלס שהיא דרסה, לשתוק כשסבא שלה אומר דברים מוזרים שאמורים לעורר חשד, לשתוק כשהיא מגלה שאבא שלה בוגד באמא שלה, כשהחברה הכי טובה שלה נוטשת אותה, כשחברה שלה שממש נואשת לתשומת לב מההורים שלה עושה לעצמה קעקועים וקרחות ועומדת לברוח מהבית עם מישהו שהיא הכירה באינטרנט.
לא אכפת לך מכלום?

הספר גם כתוב בצורה מאוד לא אחידה- רגע אחד יש תיאור מפורט, כמעט כמו מאמר מדעי, של קריסתו האיטית של כדור הארץ, וברגע השני ג'וליה מתייסרת כי אין לה בגדים יפים או כי אף בת מהכיתה לא התייחסה לזה שיש לה יום הולדת. ובגלל שילדה בת 11 היא גיבורת הסיפור, אז גם בתיאורים המפורטים עדיין לא ברור ממש מה קורה מחוץ לאמריקה הצפונית באותם זמנים [נו באמת- למה בכל הספרים הדיסטופיים רק אמריקה שורדת?], ועוד כל מיני שאלות שנשארות לא פתורות.
וגם, כל פעם שבה ג'וליה מתארת איזה אירוע דרמטי, היא מספרת על כמה דברים ספציפיים שנחרתו לה בזיכרון ממנו, למשל: "אני זוכרת את אמי נשארת ערה בלילות לבנים, מנקה את הבית כי לא הצליחה להירדם באור השמש."
זה אולי נותן אמינות, אבל בשלב כלשהו זה כבר מתחיל לעצבן, כי זה חוזר על עצמו כל כך הרבה פעמים.

בעצם, הסופרת לא ניצלה את הרעיון המעולה של האטת כדור הארץ ובמקום זה התמקדה בג'וליה המשעממת ובחייה האמריקאיים המשעממים והצפויים וב"התבגרותה" הפתטית. וזה ממש חבל, כי באמת יכל לצאת כאן ספר טוב בהרבה. אבל כל התיאורים על איך אמריקה ניסתה להמשיך כרגיל למרות כל האחרים שהשתגעו, הילדות עדיין קנו אחת לשנייה בלונים ליום הולדת והלכו למסיבות והאנשים המשיכו לעבוד למרות השעות הלא-הגיוניות שנוצרו- כל אלה הורידו את הרמה של הספר.

והסוף? מדכא מאוד מאוד, וחסר תקווה. לפי זה, כל בני האנוש ממשיכים לסבול משעות אור וחושך מתמשכות ולא יכולים לצאת מהבתים וכולם גוועים לאיטם...הייתי מצפה למשהו יותר מקורי, איזה טוויסט בעלילה, משהו פחות כבד. אבל כנראה שבגלל האטת כדור הארץ, לסופרת האט גם המוח והיא לא הצליחה לחשוב על סיום.
ואני לא מאשימה אותה- אחרי שקוראים את הספר, יש הרגשה חזקה מאוד שאם לא כדור הארץ מאט את מהלכו, לפחות אתה כן.

"זהו לא הסוף. זהו אפילו לא תחילתו של הסוף. אבל, זהו, ייתכן, הסוף של ההתחלה." [צ'רצ'יל]

» ביקורות נוספות של לואיזיאנה מנטש השקנאית
» ביקורות נוספות על זמנים מופלאים