ביקורת ספרותית על הנעלמים - פרוזה # מאת הרלן קובן
ספר בסדר

---

יש לי חלוקת קשב, והפרעת קשב קלה, וזיכרון צילומי. מה שגורם לי, כשאני קוראת ספר, לזכור ממנו ציטוטים ופסקאות שלמים, ותוך כדי לקמט בידיים בקדחתנות כוס חד-פעמית/ לקרוע גליל טישו שלם למיליון חתיכות/ לתופף מקצב אקראי על הספה, בלי לשים לב מה הידיים שלי עושות חוץ מלהפוך דפים [עד שמישהו בסביבתי הקרובה כבר משתגע לגמרי, ושואג עליי: "די כבר לואיזי, עוד שנייה אני אקפוץ מהחלון אם לא תפסיקי את זה!!!"].
חוץ מזה, אני כמעט תמיד שמה לב לרמזים סמויים שיתבררו בהמשך, ומשפטים תמימים-לכאורה שנאמרים כאילו בדרך אגב והקשר שלהם יתגלה בפתרון התעלומה.

אבל.

הרלן קובן החליט לאתגר לי את המוח ולעשות סלט שלם. ואם נמשיך עם הדימוי, הסלט לא יצא משהו.
תבינו, בדרך כלל אני אוהבת אתגרים. אבל זה?
כאילו קובן ניסה ליצור את ספר המתח הכי מבריק, עלילתי, חדשני, מפתיע ומתוחכם עד כה. בפועל, אני אפילו לא בטוחה מי היה הרוצח בסוף באמת, ולא נראה לי שזה אומר משהו טוב.


****


מישהו רצח מישהי. אחיו של הרוצח [הגיבור] תמיד חשב שהוא מת, אבל הוא, אמו [שכבר מתה] ואחותה של הנרצחת מגלים שהרוצח חי וקיים. ואולי הוא בכלל לא הרוצח! זה כנראה איזה מישהו פסיכופת אחר שדמו נמצא באזור!
במקביל, אהובתו של הגיבור נעלמת ומבוקשת על ידי האף-בי-איי, ונמצאות ראיות לכך שהיא רצחה שני גברים.
כמו כן, לגיבורנו מתגלה שאהובתו- זו ששיקמה ילדים בסיכון מהרחוב- הייתה בעצם מעורבת בהרבה פרשות מפוקפקות יותר ופחות, ובעצם זאת בכלל לא היא! זאת מישהי אחרת שהתחלפה איתה בשם! ומי שהגיבור חשב שזו אהובתו, היא בעצם אשתו של אחיו הרוצח [כנראה] שנהרגה בייסורים בכל מקרה.
לחבר היוגיסט וההיפי של גיבורנו, שהיה בעברו גם נאצי והיום גם הוא משקם ילדים בסיכון, יש קשרים בכל מקום, ולמרות זאת חוקרים אותם בהרבה אופנים וגרסאות כי לחוקר יש תסביכים.
ורגע, חכו! לפסיכופת הרוצח [אולי] יש גם כנופיית רוצחים שלמה משלו! והיא ניסה לחנוק את אחותה של הנרצחת! והוא בעצם לא כזה פסיכופת- רגע, בעצם כן- הוא חוטף את הגיבור ואת אחות הנרצחת ומרמה את האח שבכלל לא רוצח, אבל בעצם זה היה רק מבחן והוא לא הרשע פה! והאח כן רצח! ויש לו ילדה! והוא לא רצח! והילדה היא בכלל של גיבורנו! וחברתו של ההיפי היוגיסט בהריון! ויש הלוויה לאישה שלא ברור מיהי! והגיבור מוצא את אהובתו ומגלה שהיא בכלל אישה שהחליפה זהות אבל לא אכפת לו והוא כבר התרגל לזה! ומשפחת הלא-רוצח נפגשת איתו בחיבוק חם, ואז מסתבר שהוא כן הרוצח! ואחות הנרצחת יורה בו! והילדה שלא ברור של מי היא מאומצת על ידי גיבורנו שמייד מרגיש אליה קשר אבהי חם ואוהב! ואבא של הגיבור מגלה לו שבעצם אחיו הרוצח היה מטורף מאז ומתמיד! וכולם הבינו הכול וחיים באושר ועושר עד הרצח הבא!

עכשיו אפשר לנשום?


****


קראתי את הספר בכלל כי נזכרתי בתקופה שבה אבא שלי קרא את כל הספרים של הרלן קובן, וחשבתי לעצמי שבטח יש בזה משהו טוב אם אבא שלי ועוד מיליון אנשים אהבו את זה.

אבל... כל כך הרבה דחוס בספר אחד, כל כך הרבה טוויסטים בעלילה ודמוית מתחלפות ועובדות שמתנפצות לך בפנים- עד שרציתי לעצור רגע ולעשות סדר בראש. ועד שהצלחתי, בא הפרק הבא ששוב ריסק לי כל תאוריה.
לכאורה זה יכול להישמע כמו המלצה, אז חשוב לי להדגיש: זו לא. גמרתי את הספר בתחושה קצת מרומה, כי אמנם אני מאוד בעד טוויסטים מקוריים שמשאירים אותך בפה פעור, אבל לא בעד שינויים מקצה לקצה בכל עמוד ככה שבסוף לא מבינים מה רצו ממך לעזאזל, מה באמת קרה, והאם יש טעם בלנסות לפענח את התעלומה בכלל.

אז למה שלושה כוכבים?
קודם כל, כי הספר באמת בסדר. לא מצוין ולא גרוע, רק מבלבל ביותר.
חוץ מזה, הכתיבה באמת סוחפת והיא מה שגרמה לי לקרוא את הספר במהירות על-קולית. ובאמת-באמת שרציתי לדעת מי הרוצח בסוף ומה המטרה של כל השתלשלות העניינים- ולכן גם ההתרסקות הגדולה לטעמי בסיום, שהיה לא אמין עד הזוי לחלוטין ולא הבנתי ממנו יותר מדי.


בקיצור, אין לי מושג מה באמת קרה פה, למה כולם כל כך התלהבו [כנראה שאני ממש טיפשה, כי נראה שכולם הבינו פה הכול], והשאלה החשובה ביותר- איך לעזאזל אבא שלי הרשה לי לקרוא את הדבר הזה.


"ובכן, בארט, לדודך ארתור הייתה אמרה: 'תירה בכולם, ותן לאלוהים למיין אותם'. לצערנו, יום אחד הוא הכניס את התיאוריה שלו לפעולה. נדרשו 75 שוטרים פדרליים להוריד אותו. בוא לא נדבר על זה יותר." [משפחת סימפסון]

» ביקורות נוספות של לואיזיאנה מנטש השקנאית
» ביקורות נוספות על הנעלמים - פרוזה #