אודיע אם יהיו ספוילרים
כשאני סורקת את מדף הספרים שלי, הספרים היקרים שלי, אני מגלה משהו מוזר. אני חושבת ומגיעה למסקנה שכנראה, שאהיה גדולה, אשכח מרוב הספרים ששם, הם ישכחו בתהום השכחה של מוחי והם יראו לי חסרי חשיבות. וזה דבר אבסורד, בייחוד שאני משקיעה כל כך הרבה כסף כדי לקנות אותם ומתלהבת מקנייתם. אבל למה לי? הרי בסוף אני אתן אותם למישהו ואפטר מהם. בחופש, בעוד שלוש שנים וגם אולי עשר, אבל מתישהו, עד כמה שאת חלקם אהבתי, הם יראו לי חסרי חשיבות. וככל שאני עוברת על הספרים, אני מגלה ספרים שאהבתי פעם וכיום, כשאני חושבת עליהם, אני מבינה שהם לא היו הדבר הכי טוב בעולם ושמה שחשבתי עליהם אז אינו תקף היום. וזה כל כך מכאיב לי שאולי אני השתנתי והטעם שלי השתנה, שפעם הייתי אחרת ושונה, שיום אחד גם הספרים שאני כל כך אוהבת היום יראו לי כחסרי חשיבות או תמימים או טיפשיים אולי כמו הספרים שאני חושבת עליהם ככה עכשיו. ולמה אני מבזבזת עליהם כל כך הרבה כסף ואנרגיה אם כנראה לא אוהב אותם בעתיד? למה אני לא תורמת אותם לספריה או משהו כמו שאמא שלי אומרת לי לעשות כל הזמן, במקום לשמור אותם?
רוב הסיכויים שזה בגלל החלום שלי שכשיהיו לי הרבה מאוד ספרים, בבית שלי, שאהיה גדולה, הילדים שלי יוכלו לקחת ספרים ממני ותהיה לי מין ספריה פרטית קטנה כזו משלי. יהיו בה רק את הספרים הנבחרים, הספרים שאהבתי בעבר, ואת כל האלו שפחות אהבתי כנראה אתן במהלך השנים.
אולי זה כי אני כמו שיש כאלו שמכורות לקניות בגדים ונעליים ומכשירי קוסמטיקה, אני מכורה לקניית ספרים, לחנויות ספרים, לריח ולהרגשה של הדפים והכריכות בידי. אולי זה כי אני מנסה לשמור ולאגור זיכרונות, כי אני מאמינה שכל דף בספר הוא יותר מסתם מילים שנכתבו בדיו על דף אלא זיכרונות, הרגשות וחוויות, הן ממה שכתוב בספר והן ממה שקורה לי בתקופת הקריאה של הספר. אני רוצה לחשוב שכשארים ספר אני אחשוב: "הא, זה הספר שקראתי שעליתי לחטיבה", "הא, זה ספר שעזר לי להבין משהו על החיים," "הא, זה ספר שקראתי בתקופת הדיכאון שלי," "זה כשהייתי עם חברות שלי במסיבת יום הולדת", "שסיימתי את החטיבה", "שהפכתי לבת חמש עשרה", "שכתבתי את הספר שלי", "שהתנשקתי בפעם הראשונה" (לא קרה עוד אבל זה יקרה. נראלי) וכן הלאה וכן הלאה.
אך התחושה המדכאת והעצובה הזו חוזרת אלי לפעמים כשאני מסתכלת, ממש כמו עכשיו, על מדף הספרים שמעלי, שבעתיד אולי לא תהיה להם חשיבות מסוימת עבורי. בינתיים אני מנסה להאמין.
ועכשיו אני בוהה בטרילוגיית מכשירי התופת שספריה מסודרים לצידי. ראשון הוא מלאך מכני שקטן יותר בממדיו משני הספרים האחרים בטרילוגיה כי לעומתם, קראתי אותו בעברית ובכריכת נייר. אני בוהה בדמות עם הצילינדר הכריכה, וויל היקר, שהוא מהופך לצד השני של הכריכה האמריקאית, בכתוביות העבריות שעל הכריכה ועל כך שגם בניגוד לשני הספרים האחרים, הרקע מסביבו לא בוהק אלא, כמו שאומרים, בגוון "מאט".
אני נזכרת איך שבשבוע הספר האחרון הגעתי לסניף חדש שנפתח ליד הבית של צומת ספרים. הלכתי למדפים ופתאום כריכה עם הביג בן מאחורה בגוון סגול כהה מוזר תפסה את עיני. קראתי את התקציר והתלהבתי, אפילו כבר ידעתי במי אצדד במשולש האהבה שיבוא (וויל, כמובן). אני זוכרת איך הוא היה הספר הראשון שקניתי מתוך ערימת הספרים של שבוע הספר ואיך שנכנסתי בציפיות רבות אליו. בעמודים הראשונים, האמת, שהוא היה משעמם. קראתי, אבל לא באמת קראתי את המילים. אתם בטח מכירים את התחושה הזו לא? שאתם קוראים מילים, אבל המסר שלהן לא נכנס למוח שלכם ואתם לא מצליחים לדמיין את הסיפור ואתם נמצאים במין מצב של עייפות כזו.
אבל אז, מהרגע שוויל מגיע לתמונה (כן, אני יודעת שיצאתי שטחית אבל מה לעשות שהדמות שלו באמת הצליחה לעורר את הספר הזה), הכל הופך למלהיב, מסקרן, מרגש, מעניין, מותח בצורה כזו שלא יכולתי להניח אותו מהיד. וכשהוא נגמר, הייתי חייבת את הבא.
אבל הוא עוד לא יצא.
כך שחיכיתי כמה חודשים בציפייה, שאני בודקת כל יום את עמוד הפייסבוק של גרף צעיר כדי שאולי, פתאום, הם יודיעו שהוא בדרך לחנויות. אבל נואשתי, לא יכולתי לחכות.
אז הלכתי למקור, לספר השני באנגלית.
הוא הרבה יותר עבה ממלאך מכני, ללא קשר לזה שהוא בכריכה קשה. יש עליו את הציור של ג'ם, שאומנם הוא נראה קצת כמו פני בארבי מושלמות, אבל עדין יפה. את מטה הדרקון המאיר ואת הגוון הירקרק של הכריכה. באתי לספר בחששות, בעיקר מצידי, שאולי איכשהו לא אצליח להבין את השפה. אבל הבנתי ונהניתי מכל רגע. אני זוכרת את הימים ההם לפני כמה חודשים שישבתי בכיסא המחשב, הכיסא הזה ממש וקראתי אותו, דף אחרי דף, לא מוכנה להזיז את העיניים מהדף. בספר השני הכל הופך למלהיב יותר. משולש האהבה, שלא שמתי כמעט לב לקיומו בספר הראשון, מגיע. אני נזכרת איך כל אדם אמריקאי שקראתי או ראיתי ביקורת שלו על הספרים בסדרה אמר שזה משולש האהבה הכי טוב שקרא או היחידי שאהב. ובהתחלה, הרגשתי שאני בדעת מיעוט. כי למען האמת, ג'ם הוא לא הדמות החביביה עלי בטרילוגיה הזו, נראלי שהיא הדמות הכי פחות חביבה עלי. אני אפילו לא יודעת למה, אני אמורה לאהוב אותו, הוא חמוד ומקסים וטוב לב, אבל איכשהו שמתי לב שהוא נראה לי מוגזם, מושלם מידי, יותר מידי נחמד בייחוד שכל תיאור שני שלו, טסה מכניסה את המילה "kind". ואני יודעת שג'ם הוא לא רק נחמד, שגם בו, כמו כל הדמויות בטרילוגיה אין צד אחד, אך משום מה הוא נראה לי הדמות הכי פחות מפותחת, ולכן לא הערצתי אותו במשולש האהבה הזה, הרגשתי שעדיף שהוא וטסה היו רק ידידים וזהו (ואני עדין חושבת ככה) ושמה שהוא עשה לה בסוף הספר.... היה נמהר וטיפשי.
חוץ מזה, בספר הזה נזכרתי במושג הזה "פאנגירל". פאנגירל, לפחות ממה שאני יודעת, זה מושג שנלקח מהמושג פאנדום- קהילת מעריצים, שזה כינוי שניתן למעריצים של הרבה מאוד דברים- מספרים ומחזות זמר עד לסרטים, אנימות וסדרות.
עבר הרבה זמן מאז שנכנסתי לפאנדום והגדרתי את עצמי "אני פאנגירל!" בגאווה. לא מצאתי ספר שאני מתרגשת ממנו, שגורם לי לדבר עליו שעות, בלי הפסק, עד שחברות שלי צועקות עלי להפסיק. היו לי פאנדומים שכבר הכרתי את זה שאני בהם אבל לא נוספו לי חדשים ולמעשה, שאני חושבת על זה, התגעגעתי לזה. כי לפעמים פאנדום זה לא רק כותרת, זו אחווה של אנשים שתמוכים אחד בשני ומכירים אותך יותר מאשר רק "אני אוהב הארי פוטר ומשחקי הרעב ופרסי ג'קסון" וכל שאר הפאנדומים הקיימים, ואני יודעת שעכשיו אני נשמעת קיטשית, אבל לא אכפת לי, כי ככה אני מרגישה.
ואמשיך להיות קיטשית ואומר שזה הספר הזה ספציפית מכל הטרילוגיה הזו, החזיר אותי לעולם החם והתומך הזה של "הפאנגירלז". אני זוכרת איך חפרתי על הספר הזה, על הדמויות והעלילה, במשך שעות שלמות עד שחברות שלי יכולות לשנן לכם מה האופי של כל דמות ומה היא עושה. התגעגעתי להרגשה של לצעוק "לא!" ולצרוח על הספר ואפילו להכות אותו (כן, הפאנדום לפעמים עושה אותי מוזרה יותר מהרגיל) ואז לרוץ ברחבי כלך הבית שאני קוראת "לא, זה לא קרה עכשיו" או שהקטע שחיכיתי לו כל הספר קורה, אני מנסה שלא לצרוח באוטובוס מאושר ואז כשאני מגיעה הביתה ורואה שאף אחד לא שם, אני סוגרת את דלת החדר שלי, רוקעת ברגליים, מרימה אגרופים ואומרת "סוף סוף! יש! זה קרה! די!" ולהמשיך לצרוח ולחבק את הספר חזק, כי הוא גרם לי להרגיש חמימות.
כי אהבתי הכל בספר הזה: את הכתיבה, את הפיתוח של הדמויות, את פיתוח העלילה- גם אם סוג של ספוילר הרשע לא מופיע בו כמעט סוף סוג של ספוילר, את השירים והציטוטים בהתחלה, את המיסתורין והלחץ ממה שעומד לבוא, מהשיחות בין הדמויות- בייחוד השיחות של וויל וטסה בכללי ובעיקר על ספרים, שחיממו לי את הלב.
וכשגמרתי אותו כמובן שהייתי צריכה את הבא.
ונסיכה מכנית...הו נסיכה מכנית... אם הספרים הקודמים היו מעולים, הוא מעולה עוד יותר, הוא מדהים, מיוחד, מקסים, בין הסיומים הכי טובים שקראתי בחיי לסדרה, ויותר מכל, שובר לב. כשקראתי את הספר הזה, הרגשתי כאילו קסנדרה קלייר מחזיקה את הלב שלי, מחכה קצת ואז מוחצת אותו, כל פעם קצת, עד הסוף הבלתי נמנע שגרם לי לבכות בפעם הראשונה מספר.
שאמרתי לחברים שלי שאני בוכה מספר פעם ראשונה חלקם חשבו שהתבדחתי איתם (גמרתי לקרוא אותו בבוקר של אחד באפריל) ואחרים הופתעו לשמוע שזו הפעם הראשונה שלי. כי בספרים, אני מרגישה שהלב שלי אומנם פגיע, אבל גם קשה יחד. מוות של דמות או דבר עצוב בספר יכול לזעזע אותי, אבל לא לשבור אותי ולגרום לי לבכות, לא משנה כמה פעמים ארצה. אני יכולה ליבב וצעוק (כמו שעשיתי בתרופת המוות ונסיך מכני) אבל אף פעם לא אוריד עליהם דמעה, לא משנה כמה אני רוצה. ובאמת שאני רוצה להתייחד עם המוות שלהם, להראות שאכפת לי, אבל אני פשוט לא מצליחה.
אבל באפילוג של הספר הזה.... הו האפילוג.... סוף סוף בכיתי. סוף סוף. האפילוג שובר הלב הה, המעגלי והמקסים הזה שרק בגלל בדיחה של וויל, פתאום, התחלתי לבכות. ממש בכיתי. פתאום כל הבעיות שלי התנקזו למקום אחד, כל הרגעים שהיו בשלושת הספרים האלו הגיעו למקום אחד, וגרמו לאף שלי לעקצץ ולעיני לדמוע. ואז שהגיע הרגע העצוב יותר, בכיתי עוד יותר וזה היה בלתי נסבל. אבל עכשיו אני מבינה למה אומרים שפעמים ראשונות הן משהו שנזכור לנצח, כי אומנם בחלקם קשה לנו להתמודד, אבל פתאום שאני הבנתי שאני בוכה, התחלתי לחייך.
אני אוהבת בנסיכה מכנית כמעט הכל, כי אף פעם לא אודה שמשהו מושלם. כי היו פעמים שדמות אחת הזכירה לי דמות אחרת (אבל זה עבר במהרה) או שסיפורי האהבה היו אולי יותר מידי "אושר ועושר" לטעמי לפעמים, אבל אהבתי אותו. אהבתי את איך שהכל נפתר, כי ידעתי ממה הדבר הזה יקרה אבל לא ניחשתי שכה הוא באמת יקרה, אהבתי את הפיתוח של הדמויות, כי בטרילוגיה הזו, הדבר האהוב עלי האמת היא, היה הדמויות. ולא רק וויל, אחת הדמויות הגבריות ובכללי האהובות עלי, לא רק בגלל שהוא מצחיק וחכם וסרקסטי ויפה (שזה הפרט הכי שולי בו לטעמי), אלא כי הוא מזכיר לי את עצמי קצת ואת מה שאני רוצה להיות. אני אוהבת את הלב החם והגדול שלו שכמו שג'ם אמר "כשהוא אוהב מישהו, הוא אוהב אותו יותר ממה שאחרים יכולים", על הכנות שלו עם עצמו, על הנחישות שלו ושוב, על הרגישות שלו לכולם והלב הגדול שלו, על השבריריות שלו וכמה שהוא הדהים אותי ככל שהמשכתי עם הטרילוגיה. אני אוהבת את הנרי שתמיד הגיע עם משהו לא קשור והצחיק אותי, שמרגיש מופקר כי אף אחד לא מאמין בו ובהמצאותיו וגם איתו יכולתי להזדהות, עם שרלוט- שכמו הנרי היא דמות לא מספיק מוערכת לטעמי, שהיתה מנהיגה אישה בעולם של גברים שמנסים להתנכל אליה אבל יכלה לנהל את המצה טוב כמוהם ואולי יותר והיתה נחושה ונאבקה על הזכות שלה להיות מי שהיא ולהוביל גם אם כולם שונאים אותה בגלל זה- וזו עוד סיבה שאהבתי אותה. את גבריאל, עוד דמות לא מוערכת, שהיתה במפתיע הדמות השנייה או השלישית האהובה עלי בטרילוגיה. גבריאל, שמופיעה כדמות שולית בספר הראשון, עובר מסע מדהים ויפהפייה לאורך שלושת הספרים שבהם לא יכולתי שלא לרצות לחבק אותו כי הוא באמת אדם טוב ומדהים. אני אוהבת את סופי החמודה והעקשנית, את גידעון המתוק (שלדעתי מעט פיתוח נוסף לא היה מזיק לו), את בריג'יט השולית שהיא פשוט שרה שירים שמתארים בדיוק את מה שקורה בסצנה ומעצבנת את כולם בגלל זה אבל בשעת צרה, היא נאמנה ו"באד אסס" יותר מכולם. וכן, אני אוהבת את ג'ם כי למרות שהוא לא הכי חביב עלי, אני אוהבת אותו, הוא מתפתח הרבה בספר האחרון. אני אוהבת את סיסלי שאומנם עיצבנה אותי בהתחלה, אבל בסוף, חיבבתי אותה מאוד. ולמרות מה שקורה במהלך הסדרה, גם את ג'סמין.
וכמובן, את טסה. כן טסה, זו שהכתרתי כהרגלי כ"דמות הראשית שהיא לא החביבה עלי" הפכה לחביבה עלי מאוד ונכנסה לרשימת חמשת המקומות הראשונים בטרילוגיה הזו. בספר הראשון באמת לא חיבבתי אותה, היא נראתה לי כמו כל דמות ראשית, אבל ככל שעבר הזמן, התרגלתי אליה ואהבתי אותה. חוץ מאהבתה לספרים ולמילים כמו וויל, שזה כמובן סיבה מאוד טובה לאהבה שלי אליה, יש בה אנושיות גדולה יותר מבני אדם אחרים בטרילוגיה, גם אם היא לא לגמרי אנושית. אני אוהבת את זה שהיא סקרנית ושואלת הרבה שאלות כמוני וחייבת לדעת הרבה פרטים, את הרגישות וטוב הלב שלה, את האדיבות והנדיבות, את העקשנות והדעתנות ואת אי הוודאות שלה עם עצמה, את המאבק הפנימי שלה, שבגלל הכוח היא חוששת, כמו שכתוב בפרק אחד, שאולי היא אף פעם לא היתה היא? שאולי הדמות שנקראת "טסה" היא לא באמת טסה אלה סתם עוד אחת מהצורות שהיא יכולה ללבוש?
היו פעמים, שבאמת רציתי לתת לה מכה הגונה בגלל ההחלטות שלה, אבל לבסוף, ממש בסוף הספר, הבנתי כמה היא דומה לי יותר מכל דמות אחרת כאן וכמה אני מחוברת אליה רגשית, כמו לכל הדמויות לא ציפיתי שאקשר ככה אל הדמויות, אל הסיפור ואל העולם שנכנסתי לספר הזה כי אגלה לכם סוד, זה הספר הראשון של קסנדרה קלייר שקראתי, זה היה לפני שקראתי את עיר של עצמות וכל הסדרה הזו ובזכות הטרילוגיה הזו, נקשרתי אל עולם ציידי הצללים יותר ממה שציפיתי. ואני אוהבת את הטרילוגיה הזו כל כך. כל כך כל כך אוהבת אותה.
אני נזכרת איך שבמשך השבוע שקראתי את הספר האחרון והשני, הסתובבתי איתם ביד בכל מקום עד שהלכתי בלעדיהם הרגשתי משקל ריק. הם היו איתי ביד, בכל שביל שהלכתי וכל פניה שפניתי, הדמויות והספרים האלו ליוו אותי. ואנשים לא הבינו איך אני קוראת ספר באנגלית עבה כל כך ("רק 570 עמודים" הייתי אומרת בצער) אבל אני רק חשבתי "כשאתה אוהב משהו, אתה תעשה בשבילו הכל" (סליחה על הקיטשיות). ושסיימתי אותם, את הספרים, לא הייתי מוכנה להיפרד כי כבר התרגלתי לזה שהם מלווים אותי, כמו שלילדים קטנים קשה להיפרד מההורים ביום הראשון של הגן, אבל אני לא יכולה שלא להחזיק אותו, לחבק אותו לבהות בכריכה שלו. זה הפך לחלק ממני. זה כמו חיידק שיש לי במוח ונקרא "מכשירי התופת" ולא מוכן לזוז ולפנות את המקום לסדרה הבאה. ואני יודעת שזו אולי מטאפורה מוגזמת אבל אני חושבת שהיא מתאימה כל כך, כי לא יכולתי לקרוא אף ספר אחרי זה כמו זה. עכשיו אני קוראת את עיר של אפר פעם שניה כדי שאוחל להיכנס לספר החמישי בסדרה בצורה חלקה וכדי שעדין ארגיש את החיבור לעולם הצללים, אבל זה עדין לא עוזר. אני קוראת, אני אוהבת את הספר, אבל משווה כל דבר למכשירי התופת ("וויל היה אומר דבר כזה" "ג'ייס, עד כמה שאתה קרוב לוויל, אתה לא וויל", "אם שרלוט היתה כאן" "אם גבריאל היה פה", "הנרי בטח היה מצחיק אותי כאן") עד שזה מרגיש לי פסול.
ומה שהכי מוזר לי הוא, שלמרות הגישה השלילית שלי לגבי משולש האהבה הזה, בסוף, למרות שהכחשתי ואמרתי שזה עוד משולש אהבה דפוק, בסוף אהבתי אותו. חייתי איתו והתרגלתי אליו. והא פתאום התחיל לשבור את ליבי, הקשר של כל דמות במשולש הזו לאחרת חזק כל כך וכל כך יפהפייה, כך שהגיע האפילוג, שחשבתי שגם אשנא בגלל סופו שספיילרו לי בטעות, לא היה לי אכפת. כי בסוף הכל היה מעגלי וכן, קסום (לא מאמינה שכתבתי את המילה הזו), וכל כך נוגע ללב ושובר, והקשר של הדמויות המשיך להיות חזק אז סלחתי. ולמען האמת, אהבתי. ופתאום אני מבינה למה אנשים אומרים שזה משולש האהבה היחיד שלא הפריע להם.
ואני יודעת שאולי אלו ספרים ממש קיטשיים, אבל לפעמים, קצת קיטש לא מזיק, בייחוד שהוא בא מבית היוצרת של קסנדרה קלייר שמצליחה לעשות אותו הרבה יותר מסיפור אהבה אלא סיפור על חיים והרבה סיפורים שנקשרים יחד בסרט שנקרא "מכשירי התופת". שכמו כן, הנבלים והאיום שם ממש טוב.
כי למרות שאני יודעת, ואני מניחה שגם הרבה מקוראי הפנטזיה האחרים, שבסופו של דבר הטוב ינצח והכל יהיה טוב, הדרך שעוברים, הסיבות והשאלה הפשוטה "איך?" היא מה שגורם לסיפור להיות מותח כל כך עד שאתה מתחיל לפחד לשלום הדמויות.
כאן אפרוש לי, לפני שארחיב עוד יותר כי אני יודעת שאני יכולה להמשיך עוד ועוד ואני כבר בעמוד הוורד החמישי שלי. אולי יום אחד אכתוב ביקורת נוספת על כל הספוילרים שיש לי, הו כי יש לי מה לפרוק ועוד איך, אבל אשאיר את זה ככה. וסליחה אם הביקורת לא יצאה טוב במיוחד, פשוט לאחרונה יצאתי ממשבר כתיבה וטרילוגיית מכשירי התופת, ומלאך מכני בפרט, זה ספרים שקשה לך לומר עליהם משהו חוץ מ"זה מדהים". אני מקווה שבקרוב יתרגמו את ההמשכים בצורה טובה כדי שתוכלו גם אתם להזדהות והתאהב ולהמשיך לקרוא את הטרילוגיה הזו, כי יש לה הרבה מה להציע.
וכמו שכתבתי בחיבור שלי היום באנגלית: "אבל בשבילי, ספרים זה יותר מדפים מאוחדים ודיו. הם משפחה."
וכך אני מרגישה למכשירי התופת.
לסיום אחרון, הציטוט מתחילת מלאך מכני, "שיר התמזה", שנכתב במיוחד לטרילוגיה זו ואחרי שסיימתי את הטרילוגיה וקראתי שוב, שמתי לב כמה הוא מתאים לה ולאופייה.
"תו אחד של מלח
חומק פנימה והנהר גואה,
מאפיל לגוון של תה,
תופח לגעת בירוק.
מעל גדותיו, גלגלים וזיזים
של מכונות מפלצתיות
נוקשים, מסתובבים, רוח הרפאים שבתוכן
נמוגה לתוך פיתוליו,
לוחשת דברי מיסתורין.
לכל זיז זעיר, זהוב- שיניים
וכל גלגל אדיר מניע
צמד מחוגים יונקים
את מימי הנהר,
טורפים אותו, ממירים אותו לקיטור,
דוחקים במכונה האדירה לפעול
מכוח התפרדותה.
הגאות עולה מעדנות,
משחיתה את המנגנון.
מלח, חלודה וסוחפת
מאטים את מהלך גלגלי השיניים
למטה, על גדות הנהר,
מכלי הברזל
מתנודדים ומתנגשים במעגן
בקול שאון חלול
של פעמון ענק,
של תוף ושל תותח,
המצווחים בלשון של רעם
והנהר רועם מתחת."
