ביקורת ספרותית על השקט והשאל - כאוס מהלך #2 מאת פטריק נס
ספר מעולה דירוג של חמישה כוכבים
הביקורת נכתבה ביום שבת, 7 בנובמבר, 2015
ע"י snow fox


-"כולנו נופלים אבל זה לא מה שחשוב.
מה שחשוב זה לקום אחר כך.
"-



כשאני קוראת את הספרים של "כאוס מהלך", אני חושבת על הרבה דברים.
אחד מהם זה איך הייתי שורדת בעולם עם "רעש"-מחשבות של כל הגברים שכולם שומעים ולא יכולים להפסיק.
למרות שאני , כמו שאמרתי, לא הייתי נפגעת מזה אישית.
המחשבות שלי, המחשבות הפרטיות ביותר שלי והזיכרונות שלי, לא היו מוצגים לכולם כי אני בת.
אבל הייתי שומעת את המחשבות של הגברים סביבי.
הייתי שומעת את המחשבות של אבא שלי, של אח שלי, של הדודים שלי ובני הדודים, החברים שלי והילדים מהכיתה שלי.
אומנם הרעש שלהם היה אולי פחות תוקפני ודרמטי מזה שיש בכאוס מהלך, אבל הוא היה עדין רעש.
מחשבות בלתי פוסקות.

תעביר את זה
הוא מכוער
למה היא בוהה בי?
רעש
מתי נצא מכאן?
אני חייב לומר לה את זה
למה הם אף פעם לא מקשיבים לי?
שאל
האם אצליח?
די!
למה זה קורה לי?
כל כך חם פה
שאל


שקט ושאל!



רעש בסגנון הזה, עמוק יותר ועמוק פחות, אבל עדין רעש.
ואני תוהה איך אני הייתי אם הייתי שומעת את זה.
ואז מבינה.
מבינה
שבעצם אני איכשהו, בתת המודע שלי, חיה ברעש כזה.
כולנו חיים.

הרעש שיצר נס בטרילוגיה הזו הוא בעצם הקצנה של בעולם שלנו, לחברה הוירטואלית שלנו.
אנחנו מוצפים בהמון מידע, המון-המון-המון מידע.
המידע שלנו חשוף בפני אנשים רבים בעולם.
אבל בעולם שלנו אפשר להתחמק מהרעש והוא פרטי יותר.
וההקצנה שלו כאן היתה השאלה: מה היה קורה אם לא היה אפשרי להתחמק מהרעש? שמידע הפרטי של כולם נמצא סביבנו ונמצא בכל מקום? ומה היה קורה אם היינו חולקים את כל הסודות הפרטיים שלנו, המחשבות שלנו, עם כל העולם?
ומה קורה לנער/ה מתבגר/ת שלפי טענת כולם הוא גיל שמעוד טעון "רגשית", צריך לחיות ככה כל יום ויום ולחשוף הכל עם העולם? כל דבר ודבר?

כן, מכאן בא הרעש. זה היה הרעיון המקורי.
וגיליתי שצדקתי אחרי שקראתי כמה ראיונות שלו, זו היתה המחשבה המקורית שלו.
אני חושבת שההקצנה הזו היא אומנם מוקצנת לחלוטין אבל היא מעולה ומשקפת הרבה על העולם שלנו.
בכלל, הספרים של כאוס מהלך מסבירים על התבגרות של בני נוער בעולם חסר רגש.
"בעולם כהה חושים, היכולת להרגיש היא מתנה נדירה"כתוב בכריכה האחורית של הספר ובמהלך הספר נמצא גם.
וזה בהחלט מתאר את העולם של כאוס מהלך.
אולי גם את שלנו בעתיד, בהשערה פרועה ביותר.




הרעש.
הרעש שלא מוכן לעזוב אותך ולהירגע ממך.
ויש בו כל כך הרבה שאלים אבל אין שקט חוץ מאצל הנשים.
יש רק מלחמה בלתי נגמרת ששואבת אותנו.


הייבן, עיר המפלט שאליה גיבורנו ,טוד ויולה, רצו אליה כדי לקבל מפלט-נכבשה.
ראש העיר פרנטיס (שלא יקרא כך יותר בפי הרבה מהאנשים) שולט בהייבן (שגם לא תיקרא כך בפי הרבה אנשים יותר).
ומכל הדבר הזה, טוד וויולה מתפצלים ומופרדים על ידי כולם ועומדים בראש המתרס, אחד נגד השני.
אחד נגד השני במלחמה.
נשים מול גברים.
שקט מול שאל.



בספר הזה אומנם אין את אהרון-אחד הנבלים של הספר הקודם (לטובה ולרעה יחד כי הוא היה נבל ממש קריפי, כלומר טוב) ואין את מנצ'י (אני מייבבת כאן. [סתמו]), אבל הספר הזה לא פחות טוב מהקודם.
אולי אפילו מתעלה עליו.
כי אם לספר הקודם בסדרה קראתי אדום, הספר הזה אדום עוד יותר. ארגמני-בורדו.
אדום בוער ושותת שלא מפסיק לדמם, אדום של צער ובדידות, של אי וודאות, של שקט, של שאל, של מלחמה, של אהבה בגידה ושנאה.
אדום שאתה אוחז בידיך ולא מרפה ממנו.

הספר הזה שבר אותי. שוב, עוד יותר מהקודם.
הרגשתי איך הלב שלי מתנפץ לרסיסים כל פעם מחדש.
הוא איבד רסיס אחד עם הספקלים-שלאלו שלא יודעים-זה גזע החייזרים שהיה בכוכב לפני שבני האדם התיישבו בו ולפי מה שאמרו, נכחדו לגמרי (ולא אמשיך יותר כדי לא לעשות קלקלן).
הוא איבד עוד רסיס עם דייבי פרנטיס שפתאום נראה לי כל כך אנושי ומקסים שרק רוצה אהבה ושאביו יהיה גאה בו.
חבל שהוא לא הבין שאביו הוא מפלצת ענקית שגררה אותו לעשות מעשים נפשעים.
הוא איבד עוד רסיס עם טוד.
עוד רסיס עם ויולה.
עוד אחד עם מדי.
ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד, עד שהלב שלי נראה כמקבץ קטן של רסיסים שנאבק להישאר יחד.


כל הספר ניסיתי יחד עם טוד ויולה להבין מי האויב.
הספר הזה שיטה בי.
לפעמים תמכתי בגברים ולפעמים בנשים.
ואז זה התהפך עשרה עמודים אחר כך.
ועוד פעם ועוד פעם.
המנהיגים של הצבאות משטים בטוד ויולה בלי הפסקה.
הדמויות כל כך חכמות ואנושיות שוב.
והרע לא לגמרי רע, הוא רק מאמין במה שטוב לטענתו.
והטוב רק מנסה להישאר בחיים.

וזו עוד סיבה שאני אוהבת את הספר הזה, כמו שאני אומרת לכל אחד-הוא אנושי.


בכריכה רואים פנים של ילדה, כלומר ויולה, נשברים לאט לאט כמו חרס ועליהם חרוטות מילים שחלקן גלויות וחלקן לא ברורות לגמרי.
והפנים שלי שאומנם נראות אחרת לגמרי מזו של הכריכה בטח נראו ככה במהלך הספר ואחרי שקראתי אותו.
שבורות, מרוסקות, שואלות.
ודווקא זה היה נחמד להיות מרוסקת כל כך.


השקט והשאל, הספר השני של סדרת "כאוס מהלך", הספר הראשון של 400+ עמודים שקראתי תוך יומיים (אתם מוזמנים לצחוק עלי) והיה אחד הספרים הכי טובים שקראתי, מומלץ מאוד (כבר זה היה ברור מלפני הפסיק, אבל עדין).
אז לכו לקרוא אותו.
ותישאבו בשאל ואי שקט בלתי נפסק.
ובמלחמה על הרגש, האמת, האהבה והכאב.
המלחמה הגדולה.
המלחמה שאיכשהו, עד כמה שזה נשמע רע, נהניתי לקרוא עליה.



-"מלחמה היא רק הרס. אין ניצולים במלחמה.
אף אחד לא יוצא בלי פגע, גם אלו שנשארו בחיים.
"-




*הערות-
ביקורת זו נכתבה לכבוד הספר השלישי שיצא אחרי שלוש שנים של ציפייה ואני במהלך קריאתו. הידד!
מצטערת על הביקורת הלא מוגבשת בעליל.
ו"הסתמו" שאמרתי שם איפשהו זה משהו מהספר, לא משהו אישי נגדכם. רק רציתי להרגיש טוב עם עצמי אז אמרתי.
21 קוראים אהבו את הביקורת




טוקבקים
+ הוסף תגובה
snow fox (לפני שנתיים ו-11 חודשים)
טנקס פולי (=
POLLO (לפני שנתיים ו-11 חודשים)
ביקורת טובה פוקסי!
snow fox (לפני שנתיים ו-11 חודשים)
תודה חדי D:
snow fox (לפני שנתיים ו-11 חודשים)
תודה סקיי ^.^
snow fox (לפני שנתיים ו-11 חודשים)
תודה זש"י =)
מחשבות סוטות לאלו שמסביבי או בספר?
בספר יש מעט מעט מאוד בלי שום תיאור ככה שזה טוב ואני שמחה בזה כי זה גם מדגיש את הסבל שיש בעולם הזה. אם אתה מתכוון לחיים שלנו...אז זה טוב הרבה פחות.
◕‿◕ ^חדת-קרן^ ◕‿◕ (לפני שנתיים ו-11 חודשים)
ביקורת מקסימה ^_^
סקיי (לפני שנתיים ו-11 חודשים)
^^
ביקורת נהדרת, סנואו.
זה שאין לנקוב בשמו (לפני שנתיים ו-11 חודשים)
ביקורת טובה. יש גם מחשבות סוטות...
snow fox (לפני שנתיים ו-11 חודשים)
תודה אור D:
מקווה בשבילך שיגיע בקרוב.
אור (לפני שנתיים ו-11 חודשים)
ביקורת מעולה! מה שמזכיר לי לברר אם הספר השלישי יצא לכיוון הבית שלי.
snow fox (לפני שנתיים ו-11 חודשים)
תודה מומי :)
אני יודעת, ליתר ביטחון.
לעזאזל, זו לא שעת הכתיבה שלי, שרתי שיר עם המילה הזו, הסתכלתי על המילים, ובאחת עשרה כמעט בלילה שכחתי לאיית אותה. בושה לי!
מוּמוּ (לפני שנתיים ו-11 חודשים)
עכשיו אחרי שקראתי- ביקורת מעולה. את לא צריכה להתנצל על ה'סתמו'. ממש לא. אנחנו יודעים שזה היה בצחוק, ומי שלא יודע, שיבין לבד.
אגב, זה *שותת. שוטט עם ט' זה מלשון לשוטט בחוץ.
snow fox (לפני שנתיים ו-11 חודשים)
כבר הספקת לקרוא? 0:
מוּמוּ (לפני שנתיים ו-11 חודשים)
אומייגאד, נכתבה לפני 35 שניות!!!





©2006-2018 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ