כאן היתה ביקורת ארוכה שנמחקה לשם שמירה על הפרטיות.
בגדול, מה שרציתי לומר הוא שספר שעוסק בנושא של דחייה חברתית לא עושה חסד עם קוראיו כשהוא מציג את הגיבור הדחוי והמוחרם כאינדיבידואל מיוסר שאינו מוערך דיו ע"י החברה.
נכון, יש מקרים כאלה. אבל ברוב המקרים, פיתוח של הכישורים החברתיי... המשך לקרוא
34 קוראים אהבו את הביקורתאהבת? 
|
סיימתי.
ההרגשה שלי עכשיו: אובדן, מוחלטות, סיום.
וגם: התרגשות עילאית, התפעמות, אהבה.
טוב, עברתי מסע לא פשוט בימים האחרונים. קראתי את כל ההארי פוטרים מחדש. עכשיו אני הולכת להמשיך אל הנספחים הקאנוניים, אבל זו לא הנקודה - עברתי את המסע הזה. מסע שהתגעגעתי אליו, מסע שניגשתי אליו עכשיו... המשך לקרוא
30 קוראים אהבו את הביקורתאהבת?
|
****
תמיד תפסתי מעצמי אדם יציב, פחות או יותר. יודע לדבר עם אנשים, בטוח בעצמו. כזה שמסתדר, גם אם התוכניות משתבשות. מה כבר יכול לקרות, נו.
גם בהתחלה, כשיהלי חלה, וואלה, לא התרסקתי. לא היה נעים, זה ברור. אבל לא סוף העולם. נסתדר.
אבל אז… זה השתנה. לא זוכר אם זה ירד אליי בהדרגה או ב... המשך לקרוא
39 קוראים אהבו את הביקורתאהבת?
|
תמיד קשה לי לכתוב ביקורות על ספרים כאלה, ולא בגלל שאני אמביוולנטית לגבי הביקורת עצמה, אלא בגלל שעל "ספרים כאלה" יש דעה נורא חזקה בקונצנזוס, כמעט אוטומטית, ומה לעשות שלפעמים בא לך להשמיע קול קצת אחר. כחלק מכך, אני יודעת שהסיפור קרוב לליבם של רבים, בין אם בגלל השקה לסיפורם האישי וב... המשך לקרוא
14 קוראים אהבו את הביקורתאהבת?
|
כל יום אדם מת
ויחד איתו מתים בני משפחתו, מה שנותר הם הזיכרונות ולעתים גם הם אינם קיימים.
כל יום כשאדם מסיים את חייו מתים איתו חלומותיו, תשוקותיו, תוכניותיו לעתיד והעולם ממשיך בלעדיו ואני שואלת אתכם בשיא הכנות והרצינות: כיצד זה ייתכן?!
כל יום לב חדש נשבר לרסיסים וצריך לאס... המשך לקרוא
25 קוראים אהבו את הביקורתאהבת?
|
כולנו בגדר נידונים למוות, אלא שיש לנו נטייה להשכיח זאת מלבנו. נראה לי שאנו נוטים לקבל את המוות, שמהווה חלק כל כך אינטגרלי מהחיים, בשוויון נפש. הוא איננו נוגע לנו, לכאורה, עד שהוא מכה בנו בבטן הרכה: מותו של אדם קרוב, מעשי רצח אכזריים במיוחד, ובמקרה הכול כך קיצוני הזה: שפעת קטלנית ש... המשך לקרוא
45 קוראים אהבו את הביקורתאהבת?
|
בבת אחת חזרתי חצי שנה אחורה. אל הימים המשוגעים שבהם אחד עשר ילדים היו מבחינתי עולם מלא, וקמתי בבוקר רק בשבילם וחשבתי עליהם כשהייתי איתם וכשלא וחלמתי עליהם בלילות.
כתבתי עליהם כאן שלוש פעמים בדיוק. אני זוכרת. כל אחת מהן היתה קשה כל כך. כי איך מתרגמים למילים את האהבה העקשנית לילד... המשך לקרוא
37 קוראים אהבו את הביקורתאהבת?
|
"עובדות ומקורות, זה לא נשמע טוב," העירה חברה שלי בצדק.
"יוסף נדבה היה רוויזיוניסט," אמרתי לה. "אין לי מושג מהם העובדות והמקורות שהוא מביא, אבל אני יודעת שהמסקנה הסופית שלו תהיה זהה לשלי."
המסקנה הסופית שלו אכן זהה לשלי. אבל הדרך, ממש לא.
נדבה מנסה להוכיח שתְקיפות האצ"ל והלח"י הטריד... המשך לקרוא
22 קוראים אהבו את הביקורתאהבת?
|
לעתים נראה לי שהבדידות היא החֶבְרָה (והחֲבֵרָה) הטובה ביותר. אבל רק לעתים רחוקות, כיוון שהבדידות היא אולי מקום נעים לבקר בו, אך היא מקום גרוע לשכון בו.
לואיס ואדי שוכנים בבדידותם. הוא אלמן והיא אלמנה, שניהם ניצבים בפתח העשור השמיני של חייהם ושניהם גרים בגפם, מתבוססים בעריריו... המשך לקרוא
45 קוראים אהבו את הביקורתאהבת?
|
הי תראו זאת אני.
באתי לכתוב ביקורת על ספר ועל הדרך לחרטט על חיי כי עכשיו אחת ולא בא לי לישון.
בכל אופן.
החיים ממש *** לרוב. צריך לקום בבוקר וזה דפוק. צריך לעבוד וזה דפוק כפליים. צריך לעשות דברים לעשות דברים לעשות דברים וזה לא נגמר לא נגמר לא
צריך לאכול צריך להתאפק לא לאכול צריך ל... המשך לקרוא
24 קוראים אהבו את הביקורתאהבת?
|
****
זה ספר איום ונורא. באמת. למה ילדים אוהבים אותו? אולי כי יש בו בעלי חיים ואין בו היגיון. לילדים אין היגיון. כמו נוף ושוקולד מריר, כל הקטע של היגיון פשוט לא עובד עליהם. לא, אני לא מתכוון לחיות מדברות, זה באמת בקטנה. הרי בכל סרט אנימציה בחמישים שנה האחרונות יש חיות מדברות. אב... המשך לקרוא
30 קוראים אהבו את הביקורתאהבת?
|
אני מת על ספרי מתח. אני אוהב את הדרך שבה הם מזרימים אדרנלין לעורקיי ומפיחים בי רוח חיים. אבל יש כמה משוכות קטנטנות שספרי המתח שלי חייבים לדלג מעליהן. לא מגבלות רציניות או משהו. ממש לא ביג דיל. ראשית, אסור לספרי המתח לתאר מרחץ דמים מכל סוג שהוא. תיאורים של גוויות מרוטשות, ראשים ער... המשך לקרוא
51 קוראים אהבו את הביקורתאהבת?
|
אתמול ישבתי במרכזית, מחכה לאוטובוסים המאחרים בעקביות של סופרבוס, וקראתי את הספר הזה. באיזה שהוא שלב, שאלתי את האישה לצידי מתי הוא אמור להגיע, והיא דקלמה לי את השעות. היא הייתה ערבייה, כמו רוב מי שחיכה בתחנה - אחרי הכל, היעד של 248 הוא אום אל פחם, וזה שהחור שאני גרה בו נמצא על הדרך זה... המשך לקרוא
34 קוראים אהבו את הביקורתאהבת?
|
כשהייתי ילד למדתי בבית ספר דתי, על גבול החרדי. מובן שהאמנתי באלוהים. זה מה שהכרתי, לא היה משהו אחר להאמין בו ולא שאלתי שאלות, ומאחר ואפילו טלוויזיה לא היתה, לא היתה דילמה מה להדליק בשבת. לא היה מה. משבגרתי, נניח גיל 14, הבנתי שמשהו חורק בעניין הזה ששמו אללה, הרי כבר מכיתה ד' אני בבית... המשך לקרוא
54 קוראים אהבו את הביקורתאהבת?
|
****
אם ג'ק ריצ'ר היה קיים במציאות, והוא היה קורא את הספר הזה (כי הסגנון אמור לדבר אליו, מה לעשות), אני משוכנע שהוא היה נוחר בשאט נפש בכל שני עמודים, ואז מפטיר בשקט שהסיכוי שמשהו כזה יתקיים הוא אחד למיליון, ושככה הדברים לא עובדים במציאות. נוט אין א מיליון יירז. נתחיל בזה שאף אח... המשך לקרוא
29 קוראים אהבו את הביקורתאהבת?
|
|
***
יש שאני נוסע בקו 18 מדי שבוע, ספסל שני מהסוף, מקשיב לשירים באוזניות ובוהה במושבים ההולכים ומתרוקנים, ערב כזה, מעונן וקצת קר, נוסע ורגע לפני שהאוטובוס פונה לעיר תחתית לא יכול לשלוט בעצמי ומגניב מבט חטוף ימינה מבעד לזגוגית החלון, לעבר בניין האבן הישן ההוא, המוקף בשיחים מזדק... המשך לקרוא
30 קוראים אהבו את הביקורתאהבת?
|
לא, מצטערת, אני לא מאמינה. אני לא רוצה, אני לא מוכנה, אני מסרבת להאמין בזה.
או בעצם, אני כן מאמינה.
מאמינה באהבה. לא מושלמת, לא הוליוודית, אבל כן יפה ובהחלט בת קיימא.
מאמינה ביחסים בין אישיים שיש בהם נחמה וידידות וטוב.
מאמינה באחים שאוהבים זה את זה. ורבים, כמובן, ואומרים דברים איו... המשך לקרוא
33 קוראים אהבו את הביקורתאהבת?
|
בעולם מושלם הייתי לומד פסיכולוגיה ופילוסופיה (וספרות), אבל העולם אינו מושלם – ברגע שבחרת נתיב מסוים, צריך להיפרד בהשלמה מהשאר.
ויקטור פראנקל הוא פסיכיאטר יהודי וינאי, ניצול שואה ומייסד הלוגותרפיה (האסכולה הווינאית השלישית לפסיכותרפיה).
בספרו זה, מגולל פראנקל את סיפור הישר... המשך לקרוא
22 קוראים אהבו את הביקורתאהבת?
|
****
ממה עשוי מסע? על פניו המרכיב העיקרי, מטבע הדברים, הוא דרך. מרחק. מרחק מהסביבה המוכרת, הנוחה. השגרתית. גם מסעות פנימיים לא ימצאו די חמצן בדרכים הכבושות שחלפנו על פניהן אלף פעם ואנחנו מכירים בהן כל פיתול וכל שביל. מסע אמיתי אינו יכול להתקיים באוטובוס לעבודה ולא בחוף פלמחי... המשך לקרוא
39 קוראים אהבו את הביקורתאהבת?
|
עוד עשרה ימים, זה יהיה חודש. הזמן עובר כשנהנים, כמו שאומרים.
לפני 20 יום גמרתי עם בית הספר. החטיבה לפחות.
עזבתי בית ספר ואת הנופים שלו. את המורים. הילדים. הפינות הקטנות. הספריה. הדשאים, העצים והבניינים. הקפיטריה. ההתרגלות לנסוע באוטובוס של מועצה ולקום בשבע בבוקר.
התנתקתי מהבית ספ... המשך לקרוא
26 קוראים אהבו את הביקורתאהבת?
|