“בבת אחת חזרתי חצי שנה אחורה. אל הימים המשוגעים שבהם אחד עשר ילדים היו מבחינתי עולם מלא, וקמתי בבוקר רק בשבילם וחשבתי עליהם כשהייתי איתם וכשלא וחלמתי עליהם בלילות. כתבתי עליהם כאן שלוש פעמים בדיוק. אני זוכרת. כל אחת מהן היתה קשה כל כך. כי איך מתרגמים למילים את האהבה העקשנית לילדים שלא יזכרו אותך בעוד עשר שנים, שנה, חודש. את האושר הצרוף שבהישגים זעירים כל כך: עיצור חדש שנהגה, כפית עושה את דרכה אל הפה, חרוז על חוט, ניצוץ הבנה בעיניים. את הפלא הזה, את הזכות הזאת, להיות איתם ולדעת ששינית כל כך הרבה. שעברתם יחד דרך ארוכה כזאת, שאת משתוממת ודומעת ומתקשה להאמין, ואת גאה כל כך שהלב שלך כמעט מתפקע. מרי מק'קראקן היתה שם. זה נכון, היא עבדה עם ילדים פגועים נפשית (ולעתים גם קוגניטיבית או תקשורתית) ואני עבדתי עם ילדים פגועים פיזית (ולעתים גם נפשית או קוגניטיבית או תקשורתית). היא עבדה עם ארבעה ילדים בכיתה, אני עם אחד עשר; אני עבדתי עם סוללה של אנשי מקצוע – גננת, יועצת רגשית, פיזיותרפיסטית, מרפאה בעיסוק, קלינאית תקשורת, סייעת שיקומית – ומרי עבדה לבדה. ואמנם שתינו עבדנו חסרות הכשרה, אבל לה היה ניסיון של שנים אחדות בתחום. ועם כל זה, היא כתבה איכשהו את כל המאמץ והאתגר והתקוות הקטנות, את כל הניסים ואת רגעי הקסם; את הפחדים והתהיות והניסיונות העקשניים, את הטוטאליות, את האהבה. היא כתבה אותם בדיוק כמו שהם היו בשבילי, מילה במילה. ובבת אחת חזרתי חצי שנה אחורה. והגעגוע, שבא והולך, בזמנים לא צפויים ובעוצמה משתנה, תקף עכשיו בכל הכוח, וזה כאב. ריקנות מוזרה בחזה. בכיס פנימי בארנק הפנים שלהם עוד זורחות אלי מתמונות שחוקות בשוליים. הם עוד מצלצלים אלי לפעמים, גם אחרי חצי שנה. כשנפתלי צבי נכנס לשילוב בגן רגיל, כשלאפרתי נולד אח, כשאהרן שבר רגל. ואני עוד חושבת עליהם. המון. תמיד. אני לא יכולה לשכוח אותם. וזה היה השלב שבו הגיעו הדמעות. כי הזדהיתי עם כל משפט וכל פרק בספר הזה: עם האתגרים, המאבק להגיע אל סף ההבנה של הילד שמולך; החשיבה האובססיבית ביום ובלילה על שיטה אחרת שאולי תעבוד; הסבלנות האינסופית לנסות שוב יום אחרי יום עד שמגיעות התוצאות. עם המחוות מחממות הלב שלהם, אבן שהוא מושיט לך בחיוך ענק ואת תשמרי אותה לנצח באיזו מגרה, חיבוק מילדה לא-חביקה בעליל, הפעם הראשונה שמישהו מהם אומר לך שהוא אוהב אותך. עם רגעי הייאוש המוחלט מול הדו"חות היבשים והקשים, שמגמדים פתאום את ההישגים שלא ייאמנו אל תוך משבצת קטנה האומרת "לא תואם גיל"; מול אנשי המקצוע שפוסקים שאין סיכוי; מול אמא אבודה ומתוסכלת שמבטיחה לך ש"היא פשוט טיפשה וככה זה"; מול עבודה של שבועות על שבועות ללא התקדמות קלה שבקלות. עם תחושת ההתעלות הטהורה כשזה קורה, זה קורה, ילד הולך סוף סוף חמישה צעדים רצופים אחרי חודשים של עבודה; ילדה הוגה משפט שלם בלי טעות אחת; משחק חברתי מתנהל בלעדייך, בטבעיות מוחלטת, בלי שום צורך בהכוונה מצדך; את עומדת כלא מאמינה ורוצה להזעיק את העולם כולו שיבוא ויראה את הנס הזה, ואת יודעת שאיש לא יעריך אותו כמוך, שאף אחד לא יבין אותו בכלל. אבל נשברתי רק בקטע שבו את מוכרחה לעזוב. והילדים ימשיכו הלאה ולבך ימשיך איתם וזה יכאב. אבל את לא יכולה להישאר. ושם כבר בכיתי, כי גם את זה היא מתארת כל כך נכון וכל כך שובר לב. ככה זה. בדיוק ככה. כמו מרי, גם אני עזבתי על מנת לחזור; הלכנו ללמוד מקצוע כדי לשוב אליהם יודעות יותר ויכולות יותר. אבל אלוהים כמה שזה כואב, לקום וללכת. וכמו מרי, גם אני גיליתי שאי אפשר לחזור לרגע. ביקרתי שם רק פעם אחת. זה לא היה הוגן, לא להם ולא לי. * כתבתי עליהם כאן שלוש פעמים בדיוק. פעם ראשונה כשעוד הייתי שם בגן. פעם שניה ביום שבו עזבתי. ופעם שלישית כמה חודשים אחר כך, ואותה אני רוצה לצטט כאן. ~ הטלפון שלי צלצל עכשיו, בעצם הוא פעם בכיס, אבל הבנתם את הרעיון; ומעבר לקו שמעתי קול מוכר נרגש נורא של ילדה בת ארבע שמצלצלת לגננת שלה וכמעט מתפקעת מגודל המעמד, והיא אמרה לי פפר, ואמרתי גיטי, איזה כיף לשמוע אותך! והיא אמרה שוב, פפר, כי צריך לבנות מתח, כי אני צריכה להבין את גודל הבשורה - פפר, עשו לי פוני! ואני אמרתי לה באמת? וואו, איזה יופי! והיא צחקה באושר ואמרתי, אני ממש חייבת לראות אותך, אני אבוא ביום שישי לגן, והיא אמרה לא, ביום שישי אני בשילוב, אני בגן רבקה, ואני אמרתי באמת! אני לא מאמינה! את בגן רגיל, נסיכה? אני כל כך כל כך שמחה עכשיו - והיא צחקה שוב, ואני הבטחתי לה שאבוא לבקר אותה במיוחד, כי אני חייבת לראות את הפוני החדש (הלכתם למספרה או שהסתפרת בבית, לא, אמא סיפרה אותי, זה ממש יפה לי את יודעת?) וזה פשוט אושר, אושר, טהור ומוחלט, קול של ילדה קטנה בטלפון, ואין מי שיודע להחזיר אהבה כמו ילדים, ואמא שלה לוקחת את הטלפון ואומרת לי איך שהיא הסתפרה היא רצתה לספר לך, את חלק נורא חשוב מהחיים שלה, עדיין, ובגרון חנוק לא הצלחתי לספר לה כמה זה הדדי. כמה אהבתי את הילדים האלה, כמה מעצמי השקעתי בהם, איך הם יהיו לנצח חלק ממני, איך יש בתוכי עכשיו משהו חמים ומואר. יש ימים שאני מאמינה לדמבלדור, כמעט.”

“ספר שנכתב לפי מקרה אמיתי, בידי מי שהמשיכה להוציא ספרים העוסקים במה שנקרא פעם חינוך לילדים מופרעים נפשית והיום מדובר בבתי ספר לילדים עם צרכים מיוחדים. אלה ראשית שנות השבעים של המאה הקודמת. מרי מק'קראקן מתחילה את שנת הלימודים כמורה בבית הספר עם רופוס, בריאן וג'אמי, שלושה בנים שכבר התקדמו, ואז מנחיתים עליה את חנה (האנה). היא לא מוכנה לכך במובן זה שכלל אינה מכירה את הילדה, לא את התיק שלה ולמעשה שום פרט שיכול לעזור. בפועל, נכנסת ילדה נוהמת בת 8, הממהרת להתחבא בארון המעילים, מגינה בחירוף נפש על שקית האוכל שלה, ממנה היא אוכלת כשבא לה ואינה משתפת פעולה בשום צורה. וכך, אט אט, לא תמיד בדרכים מעודנות, אבל עם המון אינטואיציה, מצליחה מרי להגיע למצב של ילדה המתפקדת כמעט במלואה, תוך ביקורת על אבחונים קודמים שנעשו לה, שאיבחנו בצורה מוזרה ובאו לידי מסקנות מרחיקות לכת וכמובן שגויות. תוך כדי התקדמות הסיפור, באים גם סיפוריהם של הילדים האחרים בכיתה, המתמודדים לקראת יציאה מהמעגל המחבק של בית הספר הזה לעולם ה"נורמלי", וגם סיפורה האישי של מורה לא מוסמכת, אך רבת תושיה, שאינה מצליחה להתמודד עם חוקי מערכת החינוך האמריקאית. מלא השראה. ואם כבר בסרט עסקינן, ג'יין אלכסנדר היתה מרי מק'קראקן בגרסה המקורית. לי משום מה עברה בראש ג'ניפר אניסטון. ומי תהיה חנה? שירלי טמפל, כמובן.”

“בע"ה Nobody knows it but you've got a secret smile / And you use it only for me (Semisonic) האמת היא שכולנו בודדים. אף אחד לא יכול באמת להבין אותנו, להיכנס לראש שלנו ולהבין מה קורה. אבל אנחנו מנסים. אנחנו קובעים חוקים ומוסכמות. אם כל בני האדם יחייכו כשהם שמחים, אז נדע מי שמח ומי לא. אם כל בני האדם יקראו לצבע של השמיים "כחול" ולצבע של הכלניות "אדום", שיחות החולין יהיו קלות בהרבה. אם כל בני האדם יבכו כשכואב להם, נדע איך לעזור להם. בסופו של דבר, אנחנו מחפשים שפה משותפת. אבל זו המצאה - אפשר לרמות, בשפה המשותפת שהמצאנו. אין לה אחיזה ממשית במציאות. ולכן, כשאנחנו רואים אנשים שלא נשמעים לשפה הזאת אנחנו מפחדים. אנחנו מסובבים את הראש כדי לא לראות אותם, לועגים להם, מתרחקים מהם. זה מפחיד להיזכר שלא כולם מצייתים למוסכמות שלנו, לא כולם מרגישים ומגיבים ופועלים ע"פ אותם עקרונות. אבל יש כמה אנשים שמצליחים לגשר על הפער. יחידי סגולה הם; כי זה קשה, קשה מאוד ליצור שפה חדשה, שפה שמתאימה רק לבן אדם אחד, ובאמצעותה להגיע אליו ולעזור לו. לרקוד על שתי החתונות, להיות נחמד ומנומס ועוטה מסכות - פעמיים. להיענות למוסכמות ולציפיות של שני העולמות. אין לגיבורים האלה את הפריבילגיה להגיע לעבודה עייפים, או כועסים, או מודאגים. הם משקיעים את כל כולם באחרים, באלה עם השפה הייחודית; בונים קשר של אהבה ואמון ותמיכה במחוות קטנטנות, בטקסים קבועים, בסבלנות אין קץ. ועל זה הספר. האתגר שמארי מתמודדת איתו הוא לא עצם העבודה עם הילדים שלה; אלא הצורך לשחק בשני המגרשים, לדבר עם חלק בשפת השקרים והשטחיות של "הנורמלים" ועם חלק בשפת המחוות והטקסים שהיא פיתחה איתם. וזו אולי הנקודה האכזרית ביותר, כי כל עולם מתנהל באופן אחר. אם עזבת אותו, לא מובטח כלל שתזכה לחזור אליו; וודאי שלא תוכל לשוב ולדבר באותה שפה. אני יכול לשוב ולפגוש את חיים, הילד שעזרתי לו, ואין לי מושג כיצד הוא יגיב. ייתכן שהוא לא יתייחס אלי כלל; ייתכן שהוא מיד יצעד אלי וירמוז שהוא רוצה שנלך לטייל; ייתכן והוא יתבלבל ויפחד, ינסה להתעלם ממני או לתקוף אותי. ומי ייתן שהיכולת לגשר על הפער לא תנטוש אותי; כי להיות מסוגל להביט על השונה ממני באהבה ובחמלה ובהזדהות, זו מתנה שאין גדולה הימנה.”

“הספר "חמודית" מתאר את חוויותיה של מרי מק'קראקן, ששימשה כמורה בפועל בבית ספר לילדים עם בעיות חברתיות\קשיים נפשיים. הדמות של חנה\חמודית היא הדמות המרכזית שאנו צופים בהתפתחותה מתחילת הספר כילדה פרועה, מזוהמת ואנטי-חברתית לילדה נקיה, מסודרת ומתקשרת. בנוסף לחנה יש עוד שלושה תלמידים בכיתה, כל אחד עם בעיותיו הוא, אשר יוצרים אינטראקציה בינם לבין עצמם וגם עם חנה, התלמידה החדשה. מרי, שלא סיימה את הכשרתה כמורה, הצליחה להגיעה עם התלמידים להישגים, תוך שימוש בשיטות שונות, שאנו מקבלים טעימה מהן בספר. אחד מהרגעים היפים בספר מתרחש כאשר הילדים שומעים סיפור הגורם להם להשליך ממנו על עצמם, והם מציגים את השינויים שכל אחד ואחד מהם עבר מאז שנכנס לכיתה ועד לאותו הרגע, ובכך מראים שהם היו מודעים למצבם לאורך כל הזמן, ואף חשו בשינויים שחלו בהם. הספר קל ונעים לקריאה, למרות הנושא ה"כבד".”

“בבת אחת חזרתי חצי שנה אחורה. אל הימים המשוגעים שבהם אחד עשר ילדים היו מבחינתי עולם מלא, וקמתי בבוקר רק בשבילם וחשבתי עליהם כשהייתי איתם וכשלא וחלמתי עליהם בלילות. כתבתי עליהם כאן שלוש פעמים בדיוק. אני זוכרת. כל אחת מהן היתה קשה כל כך. כי איך מתרגמים למילים את האהבה העקשנית לילדים שלא יזכרו אותך בעוד עשר שנים, שנה, חודש. את האושר הצרוף שבהישגים זעירים כל כך: עיצור חדש שנהגה, כפית עושה את דרכה אל הפה, חרוז על חוט, ניצוץ הבנה בעיניים. את הפלא הזה, את הזכות הזאת, להיות איתם ולדעת ששינית כל כך הרבה. שעברתם יחד דרך ארוכה כזאת, שאת משתוממת ודומעת ומתקשה להאמין, ואת גאה כל כך שהלב שלך כמעט מתפקע. מרי מק'קראקן היתה שם. זה נכון, היא עבדה עם ילדים פגועים נפשית (ולעתים גם קוגניטיבית או תקשורתית) ואני עבדתי עם ילדים פגועים פיזית (ולעתים גם נפשית או קוגניטיבית או תקשורתית). היא עבדה עם ארבעה ילדים בכיתה, אני עם אחד עשר; אני עבדתי עם סוללה של אנשי מקצוע – גננת, יועצת רגשית, פיזיותרפיסטית, מרפאה בעיסוק, קלינאית תקשורת, סייעת שיקומית – ומרי עבדה לבדה. ואמנם שתינו עבדנו חסרות הכשרה, אבל לה היה ניסיון של שנים אחדות בתחום. ועם כל זה, היא כתבה איכשהו את כל המאמץ והאתגר והתקוות הקטנות, את כל הניסים ואת רגעי הקסם; את הפחדים והתהיות והניסיונות העקשניים, את הטוטאליות, את האהבה. היא כתבה אותם בדיוק כמו שהם היו בשבילי, מילה במילה. ובבת אחת חזרתי חצי שנה אחורה. והגעגוע, שבא והולך, בזמנים לא צפויים ובעוצמה משתנה, תקף עכשיו בכל הכוח, וזה כאב. ריקנות מוזרה בחזה. בכיס פנימי בארנק הפנים שלהם עוד זורחות אלי מתמונות שחוקות בשוליים. הם עוד מצלצלים אלי לפעמים, גם אחרי חצי שנה. כשנפתלי צבי נכנס לשילוב בגן רגיל, כשלאפרתי נולד אח, כשאהרן שבר רגל. ואני עוד חושבת עליהם. המון. תמיד. אני לא יכולה לשכוח אותם. וזה היה השלב שבו הגיעו הדמעות. כי הזדהיתי עם כל משפט וכל פרק בספר הזה: עם האתגרים, המאבק להגיע אל סף ההבנה של הילד שמולך; החשיבה האובססיבית ביום ובלילה על שיטה אחרת שאולי תעבוד; הסבלנות האינסופית לנסות שוב יום אחרי יום עד שמגיעות התוצאות. עם המחוות מחממות הלב שלהם, אבן שהוא מושיט לך בחיוך ענק ואת תשמרי אותה לנצח באיזו מגרה, חיבוק מילדה לא-חביקה בעליל, הפעם הראשונה שמישהו מהם אומר לך שהוא אוהב אותך. עם רגעי הייאוש המוחלט מול הדו"חות היבשים והקשים, שמגמדים פתאום את ההישגים שלא ייאמנו אל תוך משבצת קטנה האומרת "לא תואם גיל"; מול אנשי המקצוע שפוסקים שאין סיכוי; מול אמא אבודה ומתוסכלת שמבטיחה לך ש"היא פשוט טיפשה וככה זה"; מול עבודה של שבועות על שבועות ללא התקדמות קלה שבקלות. עם תחושת ההתעלות הטהורה כשזה קורה, זה קורה, ילד הולך סוף סוף חמישה צעדים רצופים אחרי חודשים של עבודה; ילדה הוגה משפט שלם בלי טעות אחת; משחק חברתי מתנהל בלעדייך, בטבעיות מוחלטת, בלי שום צורך בהכוונה מצדך; את עומדת כלא מאמינה ורוצה להזעיק את העולם כולו שיבוא ויראה את הנס הזה, ואת יודעת שאיש לא יעריך אותו כמוך, שאף אחד לא יבין אותו בכלל. אבל נשברתי רק בקטע שבו את מוכרחה לעזוב. והילדים ימשיכו הלאה ולבך ימשיך איתם וזה יכאב. אבל את לא יכולה להישאר. ושם כבר בכיתי, כי גם את זה היא מתארת כל כך נכון וכל כך שובר לב. ככה זה. בדיוק ככה. כמו מרי, גם אני עזבתי על מנת לחזור; הלכנו ללמוד מקצוע כדי לשוב אליהם יודעות יותר ויכולות יותר. אבל אלוהים כמה שזה כואב, לקום וללכת. וכמו מרי, גם אני גיליתי שאי אפשר לחזור לרגע. ביקרתי שם רק פעם אחת. זה לא היה הוגן, לא להם ולא לי. * כתבתי עליהם כאן שלוש פעמים בדיוק. פעם ראשונה כשעוד הייתי שם בגן. פעם שניה ביום שבו עזבתי. ופעם שלישית כמה חודשים אחר כך, ואותה אני רוצה לצטט כאן. ~ הטלפון שלי צלצל עכשיו, בעצם הוא פעם בכיס, אבל הבנתם את הרעיון; ומעבר לקו שמעתי קול מוכר נרגש נורא של ילדה בת ארבע שמצלצלת לגננת שלה וכמעט מתפקעת מגודל המעמד, והיא אמרה לי פפר, ואמרתי גיטי, איזה כיף לשמוע אותך! והיא אמרה שוב, פפר, כי צריך לבנות מתח, כי אני צריכה להבין את גודל הבשורה - פפר, עשו לי פוני! ואני אמרתי לה באמת? וואו, איזה יופי! והיא צחקה באושר ואמרתי, אני ממש חייבת לראות אותך, אני אבוא ביום שישי לגן, והיא אמרה לא, ביום שישי אני בשילוב, אני בגן רבקה, ואני אמרתי באמת! אני לא מאמינה! את בגן רגיל, נסיכה? אני כל כך כל כך שמחה עכשיו - והיא צחקה שוב, ואני הבטחתי לה שאבוא לבקר אותה במיוחד, כי אני חייבת לראות את הפוני החדש (הלכתם למספרה או שהסתפרת בבית, לא, אמא סיפרה אותי, זה ממש יפה לי את יודעת?) וזה פשוט אושר, אושר, טהור ומוחלט, קול של ילדה קטנה בטלפון, ואין מי שיודע להחזיר אהבה כמו ילדים, ואמא שלה לוקחת את הטלפון ואומרת לי איך שהיא הסתפרה היא רצתה לספר לך, את חלק נורא חשוב מהחיים שלה, עדיין, ובגרון חנוק לא הצלחתי לספר לה כמה זה הדדי. כמה אהבתי את הילדים האלה, כמה מעצמי השקעתי בהם, איך הם יהיו לנצח חלק ממני, איך יש בתוכי עכשיו משהו חמים ומואר. יש ימים שאני מאמינה לדמבלדור, כמעט.”

“ספר שנכתב לפי מקרה אמיתי, בידי מי שהמשיכה להוציא ספרים העוסקים במה שנקרא פעם חינוך לילדים מופרעים נפשית והיום מדובר בבתי ספר לילדים עם צרכים מיוחדים. אלה ראשית שנות השבעים של המאה הקודמת. מרי מק'קראקן מתחילה את שנת הלימודים כמורה בבית הספר עם רופוס, בריאן וג'אמי, שלושה בנים שכבר התקדמו, ואז מנחיתים עליה את חנה (האנה). היא לא מוכנה לכך במובן זה שכלל אינה מכירה את הילדה, לא את התיק שלה ולמעשה שום פרט שיכול לעזור. בפועל, נכנסת ילדה נוהמת בת 8, הממהרת להתחבא בארון המעילים, מגינה בחירוף נפש על שקית האוכל שלה, ממנה היא אוכלת כשבא לה ואינה משתפת פעולה בשום צורה. וכך, אט אט, לא תמיד בדרכים מעודנות, אבל עם המון אינטואיציה, מצליחה מרי להגיע למצב של ילדה המתפקדת כמעט במלואה, תוך ביקורת על אבחונים קודמים שנעשו לה, שאיבחנו בצורה מוזרה ובאו לידי מסקנות מרחיקות לכת וכמובן שגויות. תוך כדי התקדמות הסיפור, באים גם סיפוריהם של הילדים האחרים בכיתה, המתמודדים לקראת יציאה מהמעגל המחבק של בית הספר הזה לעולם ה"נורמלי", וגם סיפורה האישי של מורה לא מוסמכת, אך רבת תושיה, שאינה מצליחה להתמודד עם חוקי מערכת החינוך האמריקאית. מלא השראה. ואם כבר בסרט עסקינן, ג'יין אלכסנדר היתה מרי מק'קראקן בגרסה המקורית. לי משום מה עברה בראש ג'ניפר אניסטון. ומי תהיה חנה? שירלי טמפל, כמובן.”

“בע"ה Nobody knows it but you've got a secret smile / And you use it only for me (Semisonic) האמת היא שכולנו בודדים. אף אחד לא יכול באמת להבין אותנו, להיכנס לראש שלנו ולהבין מה קורה. אבל אנחנו מנסים. אנחנו קובעים חוקים ומוסכמות. אם כל בני האדם יחייכו כשהם שמחים, אז נדע מי שמח ומי לא. אם כל בני האדם יקראו לצבע של השמיים "כחול" ולצבע של הכלניות "אדום", שיחות החולין יהיו קלות בהרבה. אם כל בני האדם יבכו כשכואב להם, נדע איך לעזור להם. בסופו של דבר, אנחנו מחפשים שפה משותפת. אבל זו המצאה - אפשר לרמות, בשפה המשותפת שהמצאנו. אין לה אחיזה ממשית במציאות. ולכן, כשאנחנו רואים אנשים שלא נשמעים לשפה הזאת אנחנו מפחדים. אנחנו מסובבים את הראש כדי לא לראות אותם, לועגים להם, מתרחקים מהם. זה מפחיד להיזכר שלא כולם מצייתים למוסכמות שלנו, לא כולם מרגישים ומגיבים ופועלים ע"פ אותם עקרונות. אבל יש כמה אנשים שמצליחים לגשר על הפער. יחידי סגולה הם; כי זה קשה, קשה מאוד ליצור שפה חדשה, שפה שמתאימה רק לבן אדם אחד, ובאמצעותה להגיע אליו ולעזור לו. לרקוד על שתי החתונות, להיות נחמד ומנומס ועוטה מסכות - פעמיים. להיענות למוסכמות ולציפיות של שני העולמות. אין לגיבורים האלה את הפריבילגיה להגיע לעבודה עייפים, או כועסים, או מודאגים. הם משקיעים את כל כולם באחרים, באלה עם השפה הייחודית; בונים קשר של אהבה ואמון ותמיכה במחוות קטנטנות, בטקסים קבועים, בסבלנות אין קץ. ועל זה הספר. האתגר שמארי מתמודדת איתו הוא לא עצם העבודה עם הילדים שלה; אלא הצורך לשחק בשני המגרשים, לדבר עם חלק בשפת השקרים והשטחיות של "הנורמלים" ועם חלק בשפת המחוות והטקסים שהיא פיתחה איתם. וזו אולי הנקודה האכזרית ביותר, כי כל עולם מתנהל באופן אחר. אם עזבת אותו, לא מובטח כלל שתזכה לחזור אליו; וודאי שלא תוכל לשוב ולדבר באותה שפה. אני יכול לשוב ולפגוש את חיים, הילד שעזרתי לו, ואין לי מושג כיצד הוא יגיב. ייתכן שהוא לא יתייחס אלי כלל; ייתכן שהוא מיד יצעד אלי וירמוז שהוא רוצה שנלך לטייל; ייתכן והוא יתבלבל ויפחד, ינסה להתעלם ממני או לתקוף אותי. ומי ייתן שהיכולת לגשר על הפער לא תנטוש אותי; כי להיות מסוגל להביט על השונה ממני באהבה ובחמלה ובהזדהות, זו מתנה שאין גדולה הימנה.”

“הספר "חמודית" מתאר את חוויותיה של מרי מק'קראקן, ששימשה כמורה בפועל בבית ספר לילדים עם בעיות חברתיות\קשיים נפשיים. הדמות של חנה\חמודית היא הדמות המרכזית שאנו צופים בהתפתחותה מתחילת הספר כילדה פרועה, מזוהמת ואנטי-חברתית לילדה נקיה, מסודרת ומתקשרת. בנוסף לחנה יש עוד שלושה תלמידים בכיתה, כל אחד עם בעיותיו הוא, אשר יוצרים אינטראקציה בינם לבין עצמם וגם עם חנה, התלמידה החדשה. מרי, שלא סיימה את הכשרתה כמורה, הצליחה להגיעה עם התלמידים להישגים, תוך שימוש בשיטות שונות, שאנו מקבלים טעימה מהן בספר. אחד מהרגעים היפים בספר מתרחש כאשר הילדים שומעים סיפור הגורם להם להשליך ממנו על עצמם, והם מציגים את השינויים שכל אחד ואחד מהם עבר מאז שנכנס לכיתה ועד לאותו הרגע, ובכך מראים שהם היו מודעים למצבם לאורך כל הזמן, ואף חשו בשינויים שחלו בהם. הספר קל ונעים לקריאה, למרות הנושא ה"כבד".”