ביקורת ספרותית על אם יש גן עדן מאת רון לשם
ספר בסדר

---

תמיד קשה לי לכתוב ביקורות על ספרים כאלה, ולא בגלל שאני אמביוולנטית לגבי הביקורת עצמה, אלא בגלל שעל "ספרים כאלה" יש דעה נורא חזקה בקונצנזוס, כמעט אוטומטית, ומה לעשות שלפעמים בא לך להשמיע קול קצת אחר. כחלק מכך, אני יודעת שהסיפור קרוב לליבם של רבים, בין אם בגלל השקה לסיפורם האישי ובין אם סתם כי מדובר בנושא כל כך טעון וכואב, ואני כמעט מרגישה צורך משונה להיות זהירה בביקורת שלי בגלל זה.
ובכל זאת, מדובר בספר שזנחתי אחרי 230 עמודים מתוך כ-320. לא הצלחתי לסיים אותו, או שאולי "לא הצלחתי" זה לא מדויק - לא מספיק רציתי. לא הרגשתי שזה ישתלם לי. התהליך שעברתי לאורך 230 העמודים האלה היה לינארי שלילי ועצוב - ההתחלה הייתה נהדרת; קולחת, בהירה, סיפורית, ציורית, מעידה על 'ספר אחר'. ככל שהוא התקדם והתקדם, החזרתיות החלה קצת להלאות ולא הרגשתי שהעלילה מחזיקה מים. הרגשתי שבשלב מסוים הספר שואף להיות פשוט 'מסה חזקה' על לבנון השנייה, ודווקא לאור השאיפה הזו הוא קצת כשל. זה בבירור מסוג הספרים (גם מבחינת סגנון הכתיבה וגם מבחינת רמת העומק של העיסוק בנושא הנידון) שדווקא עלילה יותר פשוטה, אנושית, הייתה הופכת אותו ליותר נגיש ו'נזכר'. אבל כאן, כמדומני, יש איזה ניסיון לייצר טקסט טולסטוי-יבסקי-גרוס-מינגווי על גברים ישראלים בקרב, שהוא מעל-לעלילה ומעל-לזמן ולכאורה אמור לכאוב ולצלק, אבל זה פשוט לא עובד, או לכל הפחות לא עובד מספיק טוב. כדי שהספר הזה יהיה מה שהוא מתיימר להיות, הוא צריך להיות כתוב בכמה דרגות עומק יותר רציניות, בשפה אחרת, ובעיקר ליישם אלמנטים ספרותיים קצת יותר מורכבים מלספר לי על סלנג צבאי ועל אווירה צבאית.
וחבל, כי יש בו רגעים נורא נוגעים, וכשאני אומרת "נורא נוגעים" אני מתכוונת למשל לרגע שבו הדובר יורד לארץ לחופשה קצרה מלבנון, ופתאום מסתכל מחלון הרכב או סתם ברחוב ורואה איך העולם כמנהגו נוהג - בפרט אני זוכרת איזה מגש של קרואסונים יוצא ממאפייה, כאילו כלום. ספר חזק באמת, כנזכר לעיל, מעלה על נס רגעים כאלה ונותן *להם* את המקום לשקוע, ולא לעוד סיפור על סלנג או על החברה שרבתי איתה בסופ"ש עד שכבר יצאתי ו-וואי כמה אני חרמן והנה הדתי שהוריד את הכיפה והנה ההוא שמת לו חבר והתעצבן והעיף כיסא.
המציאות חזקה יותר מהקלישאות האלה. העצב והכאב הם ברגעים הרבה יותר עדינים, כמעט בלתי נראים, של החוויה - והספר לצערי נוטה לפספס את זה. הוא לעתים יותר מידי קלישאתי, יותר מידי 'סוער ובוטה', ובעיקר נורא מפריע לי שכאדם מבוגר (אולי גם קצת זקן בנפשו), יש גבול לעד כמה אפשר להכיל טקסט שנכתב מפרספקטיבה של בן 19 או 20. אם בחרת להעביר חוויה אותנטית, לירית וכאובה, אל תבחר בדמות של "ערס, סוס פרא", אלא בדמות שהקורא ירגיש שיש "קבלות" לתהומות הרגש שהיא לוקחת אותו אליהן.

בשורה התחתונה זה לא ספר רע. הוא קולח, הוא נוגה לפרקים, יתכן שהוא אפילו ספר ש"צריך לקרוא" - אבל בבחינת הערכה כיצירה ספרותית גרידא? הוא לא משהו, וזה צריך להיאמר.

» ביקורות נוספות של
» ביקורות נוספות על אם יש גן עדן