אני גרה בתל-מונד. זה מקום קטן יחסית ומאד מנומנם. אין שום דבר לספר עליו. גם אם מישהו היה מנסה לכתוב על כל מה שיש פה, על גילי מבית המרקחת ועל דבורה מהסופר ועל אסרף שאחראי על הגננות, גם אם היה עובר על כל המחדלים וליקויי התכנון כמו הכיכר שיש בה תאונה לפחות פעם בשבוע, והיה מתעסק בנבכי הפוליטיקה המקומית שכוללת מלחמות על כלום בין תושבי המקום הוותיקים לפליטי ערי השרון, גם עם כל אלה לא נראה לי שהיה אפשר ל

***


יש שאני נוסע בקו 18 מדי שבוע, ספסל שני מהסוף, מקשיב לשירים באוזניות ובוהה במושבים ההולכים ומתרוקנים, ערב כזה, מעונן וקצת קר, נוסע ורגע לפני שהאוטובוס פונה לעיר תחתית לא יכול לשלוט בעצמי ומגניב מבט חטוף ימינה מבעד לזגוגית החלון, לעבר בניין האבן הישן ההוא, המוקף בשיחים מזדקרים ועשבים שוטים מכל צדדיו, נו, ההוא, הזה שהילד בן השש נהג לשבת על המדרגה הקרה בכניסה הלא מרשימה שלו, ביום אביב חם וס

כל כך נהניתי לקרוא את הנובלה המקסימה הזו.
פעם ראשונה שאני קורא תומס <mark>וולף</mark>, אולי בכלל פעם ראשונה שאני קורא סופר אמריקאי קלאסי אחרי מארק טווין שקראתי בילדותי.

כתבו בעמוד הספר ביקורות נפלאות ואין לי הרבה מה להוסיף עליהן, מדובר בנובלה בנויה יפה, כתובה יפה, מרגשת וקולעת בעיני לכל אדם שהגיע לגיל מסוים בו הנוסטלגיה לעיתים לובשת צורות של ימים טובים ורחוקים שלא יחזרו לעולם. כל אחד והגיל שבו זה קורה לו אנ

הספר הזה היה טעות. לתומי חשבתי שהוא של טום <mark>וולף</mark> שכתב את "מדורת ההבלים" ואת "גבר במלואו", ולא שמתי לב שמדובר ב<mark>וולף</mark> אחר עד שהייתי כבר באמצע הספר, (הכולל 611 עמודים כולל פרק מסיים של עודד וולקנשטיין) בפורמט גדול. וכשהבנתי שלא יתכן שה<mark>וולף</mark> ההוא, הזכור לי כמאפיין מדוייק ותמציתי, מבין את הפסיכולוגיה של דמויותיו האמינות ויודע לספר סיפור, כתב את הרומן עב הכרס הזה, הייתי כבר באמצע הספר, והחלטתי לשרוד עד הסו

הביקורת הזו לא מיועדת לכולם. הביקורת הזו מיועדת רק לאוהבי ספר. הכוונה באוהבי ספר היא לא רק כאלה שאוהבים סיפורים, הכוונה היא לא רק לאוהבי המילה הכתובה, למצב התודעה החמקמק שמשיתה עלינו הקריאה בספר. מעל הכול הביקורת הזו מיועדת למי שאוהב את הספר עצמו, כן הכוונה לדפים, עליהם מודפס הסיפור, ספונים בין שתי הכריכות. הנער האבוד, סיפורו של תומס <mark>וולף</mark>, יצא לאור בעיברית בהוצאת "זיקית". מסתבר שמדובר בהוצאה עצמאי

כל יום אדם מת
ויחד איתו מתים בני משפחתו, מה שנותר הם הזיכרונות ולעתים גם הם אינם קיימים.

כל יום כשאדם מסיים את חייו מתים איתו חלומותיו, תשוקותיו, תוכניותיו לעתיד והעולם ממשיך בלעדיו ואני שואלת אתכם בשיא הכנות והרצינות: כיצד זה ייתכן?!

כל יום לב חדש נשבר לרסיסים וצריך לאסוף את השברים איכשהו.

כל יום שעובר הכאב לא נעשה קל יותר אלא ככל שהימים עוברים הכאב רק מתעצם, הקושי נעשה גדול וגדו

אני מרגיש שעוד לא חוויתי מוות של קרוב בתחושה החזקה שלו. כלומר כן חוויתי מוות אחד של סבא שגם השפיע עליי קצת, אבל מלא פניות בחיים שלי הצליחו להסיח את דעתי ככה שהשכול לא פגע בי עמוקות (מה גם הוא גסס תקופה, ולפחות הספקתי לתת לו חיבוק לפני), ואם אני חושב על זה אחרי החברים והמכרים הרבים שאיבדתי ב7 לאוקטובר, גם אז לא הצלחתי להרגיש שכול אמיתי של התבוססות בכאב ואובדן, חוץ מפיקים קטנים של פעם ב- אבל גם אז ה

כשמשהו נקרה בדרכינו ומחזיר אותנו לתחושת הילדות -אין כדבר היותר חזק ממנו בחיים ,
ו- תחושה המוות של הורינו .

קשה מאוד להעביר בקוהרנטיות את הנובלה הזאת ,היא כל כולה תחושות ורגשות.

והנה במה שאפשר ליצור ממנה ציר עלילתי של משהו,ורק את תחילתו :

גרובר הוא נער כבן 12 בעיירה דרומית -סנט לואיס,התקופה -1904 ,הרקע הסיפורי -התרחשות חגיגות אמריקניות ביריד גדול ופטריוטי על רכישת לואיזיאנה מצרפת .גרובר ה

כמה יפה הנובלה הזו, קראתי אותה פעמיים ברצף. מרטיטה בכל משפט. כל פיסת זיכרון וגעגוע שהיא מתארת מדויקת ונעימה כמו מוזיקה של ממש וגם מוחשית. כל תיאור על אהבת ילד או אח, וגם כל תיאור סדק ואווירה בעיירה הדרומית, על מילים שנאמרו לפני שנים ואנחנו מפחדים לשכוח את קולן. הילד בן ה-12 שאיננו הוא אחיו של הסופר, וכל אחד מחלקי הספר מתואר בקולם של האח, אמו, אחותו. הם אכן משפחתו של תומס <mark>וולף</mark> בשינוי השמות. אם קראת