ביקורת ספרותית על התפסן בשדה השיפון - מהדורה מחודשת - 6 הנבחרים # מאת ג'.ד. סלינג'ר

---

עוד עשרה ימים, זה יהיה חודש. הזמן עובר כשנהנים, כמו שאומרים.
לפני 20 יום גמרתי עם בית הספר. החטיבה לפחות.
עזבתי בית ספר ואת הנופים שלו. את המורים. הילדים. הפינות הקטנות. הספריה. הדשאים, העצים והבניינים. הקפיטריה. ההתרגלות לנסוע באוטובוס של מועצה ולקום בשבע בבוקר.
התנתקתי מהבית ספר הזה, וכשאני חושבת על, טוב שכך. טוב שאני אלך לסיבוכים של המגמה שם, טוב שנפטרתי מכמה ילדים שאחר כך הבנתי כמה אני שמחה שלא אראה אותם יותר, מהמערכת שהיתה מעט שמרנית ודרמטית לדעתי. טוב שהלכתי. טוב שהלכתי למסגרת אחרת, לאומניות, שם רוב הילדים מוזרים קצת ורובם קוראים ספרים ואוהבים אומנות- מכל הסוגים- כמוני. אולי אצטרך להתמצא בתחבורה ציבורית, אולי אחזור מאוחר יותר הביתה, אהיה תשושה כל יום, אבל אהנה. אני חושבת.

אבל מצד אחד, זה גם עצוב. כי בסה"כ, בבית הספר הקודם שלי, עם כל חסרונותיו, יכל להיות גרוע יותר. היו לי שם חברות טובות שאני מקווה לשמור איתן על קשר, היו לי שם מורים נחמדים, מערכת ששמה לב לכל תלמיד, פעילויות גיבוש, תנועה, דשאים ומקומות נסתרים, ספריה שהספרניות שם אהבו אותי וכן, גם תלמידים שאליהם אתגעגע.
אבל כמו כל בן אדם, גם אני עשיתי טעות.
טעות די גדולה, אולי די טיפשית.
שבגללה חסמתי לעצמי את כל הדלתות לחזור לשם בדרך כלשהי.

מצד אחד, אני לא מתחרטת. אני לא רוצה לחזור לשם והייתי חייבת לעשות את זה.
מצד שני, זה גרם לי להרגיש תסכול ועצב, שזה באמת דבר רע.
אבל כמו שאני אומרת, מה שהיה היה, ואם אפגוש אותם בעתיד, אומר שזו רק סתם טעות נעורים טיפשית.

הולדן, נער שגדול ממני רק בשנה, חסם לעצמו את הדלתות גם כן. הוא עשה את זה דרך השעיה. אני עשיתי את זה בדרך מסובכת יותר. לא סולקתי ותמיד הייתי ילדה טובה, גם בסוף, אבל רק דבר קטן הכשיל אותי.
אבל גם אצלי וגם הולדן, הטעות הזו הקימה אותנו. לי היא גרמה להיות חזקה יותר, חופשיה יותר.
ולו, היו מפלות מפלות די גדולות וטיפשיות, אבל הוא התמודד איתן, בסופו של דבר. הוא הצליח לקום מהן, להתפתח מהן וכן, להיות חזק.
"מה שלא הורג, מחשל". אין משפט שבו הייתי מתארת את הולדן יותר מזה.
טוב, הייתי יכולה גם לסכם את דמותו במשפט אחר: דמות מוזרה, מעצבנת ומופלאה ביותר.


היו שתי סיבות עיקריות שקראתי את הספר הזה. על אחת דיברו הרבה בקשר לספר הזה, ואני מרגישה אפילו שהוא גרם לו לפרסום. אין תקרית גדולה יותר כדי שספר יקבל עליה פרסום, הספר שמתחרה בפרסום הזה זה "גדר חיה" בחסותו של בנט שר החינוך (נא לא לפתוח דיון פוליטי בתגובות, תודה).
התקרית של התפסן היא רצח ג'ון לנון, שאני בטוחה שכולכם שמעתם עליו. בתור מעריצה של הביטלס בכל ליבי, הרגשתי מין חובה מוזרה לקרוא את הספר הזה, כדי להבין מה גרם לפסיכופת מרק צ'פמן לירות למוות בלנון בגלל הספר הזה. לומר את האמת, עד עכשיו אני לא מבינה. אבל כנראה שאני גם לא אמורה להבין.

הסיבה השניה היא כי אני כהרגלי אדם סקרן. ראיתי את כיתות י' שמעלי לוקחים את הספר וחשבתי שכדאי לי לקרוא אותו כבר עכשיו, כדי להיות מוכנה לשנה הבאה וכמובן, כדי להשלים לרשימת "קלאיסקות חובה שקראתי". קיבלתי עותק במהדורה הזו, החדשה, שעל הצד שלה כתוב מספר הספר- 69.
הספר שכב אצלי ברשימת הקריאה המתמשכת שלי כמה שבועות טובים, עד שהגיעה סוף השנה והייתי צריכה להחזיר את הספרים לספריה.

גמרתי את הספר הזה ביומיים בתחושה מוזרה.
טוב, כי הספר הזה מוזר. מאוד.

*

לאחרונה עלתה בי המחשבה על הצדדים הרבים שבבני האדם. היא נמצאה בראשי כבר קודם, אבל עכשיו היא עלתה על פני השטח מחדש, בזמן שהמחשבות האחרות והמוזרות שלי התפנו בשבילה. על כך שכולנו מכילים כל כך הרבה צדדים בעצמנו, סותרים את עצמנו כל שניה, הפכפכים, בלתי צפויים ומכך מסקרנים. עד כמה שאנחנו מראים בעיקר צד אחד שלנו, אבל במקרים אחרים, אנחנו מראים לאט לאט את הצד האחר, הצד שאנחנו מחביאים.
להיכנס לראש של הולדן קולפילד נתן לי את ההרגשה הזו בדיוק.

אחת הסיבות שחברות שלי מכיתה י' לא סבלו את הספר היתה הולדן. הן לא סבלו אותו ואת האופי שלו ואת דרך הדיבור שלו, ובקיצור, הכל. אבל כשהתחלתי לקרוא את הספר, כבר מהעמוד הראשון, הרגשתי קשר אליו. ואני אפילו לא יודעת למה; אני לא מקללת כמוהו, או חושבת כמוהו, הדעות שלו לפעמים עצבנו אותי (על הומואים ונשים), הוא היה פזיז, וחכם וטיפש גמור יחד, ונחמד וחצוף יחד, כזה שבא לך לחבק וכזה שבא לך לסטור לו בפרצוף, כזה שאתה צוחק ממנו ורגעים שאתה רוצה לסגור את הספר בתסכול בגללו, רגעים שהוא רגיש ומקסים ורגעים שהוא מרגיש כמו ילדים טיפשיים שאני מכירה ומגעיל.
אבל אז, הבנתי למה אני אוהבת אותו.
כי הוא כזה.
הוא בן אדם.
בן אדם שסוטר את עצמו כל הזמן- בין עם זה בדרך שהוא רוצה להישאר בעולם הילדות שיקר לו כל כך ובו בעת שותה בירה ומעשן, אוהב חומריות ושונא אותה יחד, אם שהוא מתעב סרטים אבל צופה בהם ולפעמים הופך לשחקן בעצמו, ובין אם הוא אומר שהוא אוהב את העולם, אבל בעצם לא יודע מה הוא בכלל אוהב.
הוא ילדותי ואוהב ילדים ומנסה להתרחק מעולם המבוגרים ורוצה להגן על הילדים בכך שישמור עליהם לפני שהם נופלים משדה השיפון הרך, המגונן, הנעים והנחמד לפני שהם צונחים לתהום של עולם המבוגרים החשוך, הבוגדני, האלים והלא תמים בעליל. הוא רוצה להיות התפסן בשדה השיפון, שאגב, הרגע שהוא מספר לאחותו על זה, זה הקטע האהוב עלי בספר.
הולדן רוצה להיות התפסן ובעצם למנוע מעצמו ליפול לתהום הזו, כשבזמן שהוא מספר את הסיפור, הוא עוד נמצא בתפר שבין התהום לשדה. ובכך הוא משתנה, הוא דמות עגולה, ומשנה את דעותיו בקביעות.
הוא מבין שהמוות לא יהיה המפלט בשבילו ומבין שיום אחד הוא יצטרך להתמודד עם המציאות.
הוא מבין שהילדות תיגמר יום אחד ולא מונע מאחותו לראות את זה.
הוא מחליט לא לברוח ממעשיו ולחזור הביתה ולהתנהג כבוגר.
הוא מתגעגע לאלו שסיפר עליהם לאורך כל הסיפור ומרגיש שהוא צריך להפסיק להרחיק אנשים.
ובקיצור, מתבגר.

כי גם כשאהיה גדולה עדין אתבגר. כל שנה היא סימן נוסף לבגרות, אף פעם לא נהיה בוגרים לגמרי. תמיד יהיה לנו מה ללמוד, במה להשתנות ותקוות חדשות.
ולכן אני אוהבת את הספר הזה. כי על אף שהולדן הוא פוץ מעצבן, מפונק ומגעיל, הוא מכיל בעצמו כל כך הרבה, יכול ללמד אותנו הרבה בדרכו שלו. כמו בן אדם. מכל בן אדם אפשר ללמוד משהו, אני חושבת. ואני מניחה שכל אדם ימצא משהו שהוא אוהב בהולדן ומתחבר אליו: אהבתו לילדים והרצון להגן עליהם מזעזועי העולם וגם להגן על עצמו, אהבתו לאנגלית וספרות, פחדיו, פזיזותו, מעשיו, שכחנותו, בזבזנותו, הצורך להרחיק אנשים, טוב לב, גועל ואהבה. כל אלו רגשות אנושיים בסופו של דבר, ואני מניחה שגם לחברותיי היה במה להתחבר אליו. איפה שהוא. כי הוא לא מדמויות שתרצה להיות חס וחלילה ולא הדמות שתרצה לכתוב עליה, אלוהים, זה נראה מייאש לכתוב דמות כזו (אם כי לפי מה שראיתי, אישיותו של הסופר היתה דומה לאישיות של הולדן). וגם לא הייתי רוצה שהוא יהיה חבר שלי, אולי הייתי רוצה להכיר אותו. הוא דמות שתאהב לקרוא וללמוד ממנה. שזו ההנאה הגדולה ביותר מספרות שאני יכולה להפיק.


ועכשיו, אל השאלה שכולנו חיכינו לה, לאן הולכים הברווזים כשהאגם קפוא?
וכמו כל דבר ברומן הזה, התשובה לזה היא משהו שכל בני האדם יחוו, אבל היא מסובכת ומפותלת ויש לה תשובות רבות.
אני אכתוב פה את התיאוריות והפרשנויות שאני התחברתי אליהן.
הראשונה היא שכשמו שהאגם קפוא, גם העולם שלנו. העולם שלנו חסר רגש וסגור, לא מוכן לקבל אף אחד, מנוכר וקשה וגם פיזית הוא כזה, כי הסיפור קורה בחג המולד.
השניה היא שולדן תוהה לאן הולכים כשהאגם קפוא? לאן הולכים כשאגם הילדות עומד לקפוא ולא תוכל לחזור אליו? מה תעשה כשתיקלע למקום שבין עולם הילדות לעולם המבוגרים? באיזו דרך תפנה? לאן תחשוב שזה נכון ואיך ניצלים מזה? וכן גם האם הוא יוכל להיחלץ מזה בכוחות עצמו, איך הם ניצלים, באין לקחת אותם או שהם עפים בעצמם? והאם הוא יוכל להתמודד עם הבעיות שלו בעצמו או יצטרך עזרה?
השלישית, היא מה עושים כשהאגם, המסגרת שהוקצתה לך, קופאת, חוסמת אותך מלהיכנס אליה חזרה, שאתה נפרד ממנה. לאן אתה הולך? זו שאלה שתעסיק כל ילד שכבר מריח את סוף הבית ספר, אפילו ילדה שעולה לכיתה י' כמוני. מה נעשה שכבר לא יהיה בית ספר? צבא, נכון. שזה בכלל מוביל לשאלה נוספת, איפה? ואחרי זה, באיזה מסלול תלך? מה יקרה לך אז? העולם שלנו כל כך לא נודע מחוץ למה שמראים לנו והפחד הוא להיאבד בתוכו, בתוך העולם הקר שמחכה לנו.
והאחרונה, היא זו שאני לא חושבת שאליה הולדן התכוון. אבל אני כן מאמינה בפירוש הזה לשאלה הזו, רק בקונספט אחר.
לאן אנחנו עוזבים כשהאגם שלנו קופא? לאן אנחנו עוזבים כשהעיניים מפסיקות לראות, הנשימות מפסיקות וגופנו קופא לאט לאט? מה קורה לנו? הגוף שלנו קפא, אבל לאן אנחנו הולכים?
וזו לצערי, שאלה שמעסיקה אותי יותר מידי.
לאן אנחנו נלך?


לספר הזה יש כל כך הרבה דברים נוספים להכיל שזה יהיה קשה לספר את כולם.
ולכן, כמו שאמרתי מקודם, לא אוכל לדרג אותו. הספר הזה בשבילי הוא כמו "בין שתי ערים" (ובמפתיע ששניהם קלאסיקות), אבל במקרה הזה זה שונה: בעוד ב"בין שתי ערים" הרגשתי שאני קוראת משהו אחר, משהו שעוד לא יהיה עוד, משהו שאי אפשר להעריך אותו במספרים, פה- בתפסן, אני אהבתי ושנאתי אותו יחד, כמו את הולדן. קראתי אותו בשקיקה וסבלתי מזה יחד. זה גרם לי לחשוב הרבה וגם לפעמים לא לחשוב בכלל. היתה בו עלילה וגם לא היתה. היו הרבה פירשונים שגרמו לי ליהנות יותר.
אבל בשורה התחתונה, יותר אהבתי אותו. זה היה משהו שלא אקרא אף פעם. ספר שמשתה בי וברגשותיי בכזו דרך, שרגע אחד אני מתעבת את הדמות הראשית ורוצה לקרוע אותה במו ידי, ורגע אחר כך שאני מחייכת אליו חיוך עצוב.


ולכן, על שנאתי ואהבתי אליך הולדן קולפילד היקר, על כך שנתת לי חוויה אחרת ומוזרה במיוחד, שהיית אתה, אני מקדישה לך את הביקורת ה-50 שלי.

» ביקורות נוספות של snow fox
» ביקורות נוספות על התפסן בשדה השיפון - מהדורה מחודשת - 6 הנבחרים #