ביקורת ספרותית על מיץ פטל - ציורים: תמרה ריקמן מאת חיה שנהב
ספר לא משהו

---

****





זה ספר איום ונורא. באמת. למה ילדים אוהבים אותו? אולי כי יש בו בעלי חיים ואין בו היגיון. לילדים אין היגיון. כמו נוף ושוקולד מריר, כל הקטע של היגיון פשוט לא עובד עליהם. לא, אני לא מתכוון לחיות מדברות, זה באמת בקטנה. הרי בכל סרט אנימציה בחמישים שנה האחרונות יש חיות מדברות. אבל למה שהחיות יגורו בבית, לא משנה באיזה צבע של תריסים ווילונות? ולמה שהאריה יתייעץ עם הג'ירפה על משהו? ולמה יהיה איכפת להם מה זה מיץ פטל? אם הם כבר מדברים, הם לא קראו את שימבורסקה שכתבה שלחיות לא איכפת מכלום? ושאין להן מצפון? כנראה שלא.

יש לי תיאוריה רופפת, אבל הגיונית, והיא שחיה שנהב כתבה את הספר הזה במכה אחת, בעשר דקות, אחרי שהיא חזרה מהעבודה והילדים שלה ביקשו ממנה שתספר להם סיפור והיא עשתה מה שהורים עייפים עושים כשהילדים שלהם מבקשים סיפור. היא חירטטה משהו. מהראש. על חיות ועל בית עם ווילונות. יש מצב שהיא אפילו היתה אחרי השאכטה של הערב, כי בסיפור הזה אין שום פאקינג היגיון. אין בו רצף, אין בו מהלך סביר, אין בו מוסר השכל, אין בו תובנות, אין בו ציורים יפים, ההתחלה שלו גרועה, האמצע מפגר והסוף תמוה ומחוסר קתרזיס. מי קורא לארנב מיץ פטל? ההורים שלו? אולי אחרי יום מעייף בעבודה? וחוץ מזה, איך בכלל הג'ירפה והאריה יודעים שיש מישהו שקוראים לו מיץ פטל (שזה שם נחמד לחיית מחמד, בדוחק)? ולמה להם לצאת לחפש מה זה? אין להם חיים? שלא לדבר על העובדה האידיוטית שאחרי שהם מגלים איך נראה מיץ פטל, הם לא יודעים שזה ארנב, כי הם לא יודעים איך נראה ארנב, או יתוש, או נמר, צפרדע או קיפוד, כי הם בחיים לא ראו כאלה, אובווייסלי. אחרת הם לא היו מנסים לנחש "מה" הוא. איך הם יודעים שהג'ירפה היא גירפה ושהאריה הוא אריה אם הם חושבים שהארנב הוא נמר? ולמה להם לנחש מה הוא משהו שהם לא יכולים לשייך לשום קבוצה כי הם לא יודעים נאדה על העולם?

יש להניח שהילדים של חיה שנהב לא צחקו, אבל בהחלט אפשרי שהם הקשיבו לה בפלצות ואז ביקשו עוד פעם, כי ככה ילדים עושים, הם מבקשים עוד פעם. גם הילדים שלי. משהו ברפטיציה עושה להם טוב. אז אולי היא שוב סיפרה להם את הסיפור למחרת, בשינויים קלים. אחר שלושה ערבים כאלה, לחיה שנהב נדלקה נורה קטנה מעל הראש, והיא החליטה שאולי יש פה משהו. כסף, פוסיבלי. היא העלתה את הטקסט הבלתי קוהרנטי על הכתב (שזה אומר שמה שיש כאן עבר עריכה!!!) חיברה למשפטים התמוהים את האיורים המזעזעים של תמרה ריקמן שהיתה בטח השכנה שלה ממול או אמא אחרת מהגן, והשאר, כידוע היסטוריה. מיליוני ילדים עם צלקת חבויה בנשמתם.

אם יש משהו אחד טוב שאני יכול להגיד על הספר הזה, הוא שכשהאריה אומר לג'ירפה, "ג'ירפה,", היא עונה לו, כמו שג'ירפות עונות, "מה?"


****

» ביקורות נוספות של אלון דה אלפרט
» ביקורות נוספות על מיץ פטל - ציורים: תמרה ריקמן