“# אני מתקשה לקרוא עכשיו ברצף. זה מוכר לכל מי שחי כאן בחודש וקצת האחרון. אני קוראת כמה עמודים ומפסיקה. במקום לקרוא אני בוהה סתם כך ופתאום חלפה שעה ואני לא זוכרת על מה חשבתי. נסיתי הכל – גירדתי את תחתית החבית עם ספרים שהבטיחו לי הנאה נטולת מחשבה, וגם אותם קראתי בחוסר חשק ובזמן ארוך, ממש כאילו היו ספרי פילוסופיה עתירי משמעות. כמעט שום ספר לא דיבר אלי ואם לדבר בכנות – יכול מאד להיות שעשיתי עוול לכמה”

“הספר הזה נקרא כאילו היה רצף של ציורי אקוורל בצבעי אפור ואדמה. הספר הזה נראה כמו בד שיפון שקוף, נשמע כמו קונצ'רטו חרישי לצ'לו או לנבל. אי אפשר להפריז ביופיו. לכאורה הוא מתאר את התהוותו של פיצוץ גדול, אבל הוא בוחן רק את תוצאותיו, את הנשורת, את הרסיסים שכל אחד מהם כואב והרסני. והפיצוץ הגדול היא הונאת פונזי ענקית שביצע נוכל חלקלק אחד, ג'ונתן אלקייטיס, בן דמותו של ברני מיידוף. הסיפור עוסק באוסף”

“חלק מעלילת הספר (אם אפשר לקרוא למה שיש בספר, 'עלילה') מתרחש בתוך מלון עם קירות זכוכית, המספק כל מה שאדם צריך מבית מלון טוב, רק שהמלון ממוקם הרחק מהציוויליזציה האנושית והמערבית, בלב אזור פראי בתוך אי מוקף ים מכל צדדיו. באופן אירוני, חלק אחר מעלילת הספר (אם אפשר לקרוא למה שיש בספר, 'עלילה') עוסק בפרשת שחיתות כלפי משקיעים שהשקיעו את כספם וגילו כי כל כספם נלקח ובוזבז על ידי האדם שאצלו השקיעו את כספם -”

“* * דיסטופייה. חכו רגע, אל תלכו. לפעמים הגדרה של ספר היא מתעתעת. אז תראו מה אין בספר: אין בו עתידנות. אין בו תאורי מחלה ממנה מתו 99.75% מתושבי העולם. אין בו ליהוג פילוסופי על חוליי האנושות המודרנית. אין בו קונספירציה על "נשק יום הדין" שמפתחיו איפשרו לו להרוג את רוב אוכלוסיית העולם, כי הסופרת היא קנדית, לא אמריקאית. אין בו זומבים, מתים מהלכים, אנשי זאב, ערפדים או אימה. זה לא מדע בדיוני!”

“# אני מתקשה לקרוא עכשיו ברצף. זה מוכר לכל מי שחי כאן בחודש וקצת האחרון. אני קוראת כמה עמודים ומפסיקה. במקום לקרוא אני בוהה סתם כך ופתאום חלפה שעה ואני לא זוכרת על מה חשבתי. נסיתי הכל – גירדתי את תחתית החבית עם ספרים שהבטיחו לי הנאה נטולת מחשבה, וגם אותם קראתי בחוסר חשק ובזמן ארוך, ממש כאילו היו ספרי פילוסופיה עתירי משמעות. כמעט שום ספר לא דיבר אלי ואם לדבר בכנות – יכול מאד להיות שעשיתי עוול לכמה”

“הספר הזה נקרא כאילו היה רצף של ציורי אקוורל בצבעי אפור ואדמה. הספר הזה נראה כמו בד שיפון שקוף, נשמע כמו קונצ'רטו חרישי לצ'לו או לנבל. אי אפשר להפריז ביופיו. לכאורה הוא מתאר את התהוותו של פיצוץ גדול, אבל הוא בוחן רק את תוצאותיו, את הנשורת, את הרסיסים שכל אחד מהם כואב והרסני. והפיצוץ הגדול היא הונאת פונזי ענקית שביצע נוכל חלקלק אחד, ג'ונתן אלקייטיס, בן דמותו של ברני מיידוף. הסיפור עוסק באוסף”

“חלק מעלילת הספר (אם אפשר לקרוא למה שיש בספר, 'עלילה') מתרחש בתוך מלון עם קירות זכוכית, המספק כל מה שאדם צריך מבית מלון טוב, רק שהמלון ממוקם הרחק מהציוויליזציה האנושית והמערבית, בלב אזור פראי בתוך אי מוקף ים מכל צדדיו. באופן אירוני, חלק אחר מעלילת הספר (אם אפשר לקרוא למה שיש בספר, 'עלילה') עוסק בפרשת שחיתות כלפי משקיעים שהשקיעו את כספם וגילו כי כל כספם נלקח ובוזבז על ידי האדם שאצלו השקיעו את כספם -”

“* * דיסטופייה. חכו רגע, אל תלכו. לפעמים הגדרה של ספר היא מתעתעת. אז תראו מה אין בספר: אין בו עתידנות. אין בו תאורי מחלה ממנה מתו 99.75% מתושבי העולם. אין בו ליהוג פילוסופי על חוליי האנושות המודרנית. אין בו קונספירציה על "נשק יום הדין" שמפתחיו איפשרו לו להרוג את רוב אוכלוסיית העולם, כי הסופרת היא קנדית, לא אמריקאית. אין בו זומבים, מתים מהלכים, אנשי זאב, ערפדים או אימה. זה לא מדע בדיוני!”