ביקורת ספרותית על תחנה אחת-עשרה מאת אמילי סנט ג'ון מנדל
ספר מעולה דירוג של חמישה כוכבים
הביקורת נכתבה ביום ראשון, 14 במאי, 2017
ע"י מסמר עקרב


כולנו בגדר נידונים למוות, אלא שיש לנו נטייה להשכיח זאת מלבנו. נראה לי שאנו נוטים לקבל את המוות, שמהווה חלק כל כך אינטגרלי מהחיים, בשוויון נפש. הוא איננו נוגע לנו, לכאורה, עד שהוא מכה בנו בבטן הרכה: מותו של אדם קרוב, מעשי רצח אכזריים במיוחד, ובמקרה הכול כך קיצוני הזה: שפעת קטלנית שמשמידה 99.75% מהאנושות.

כולנו נידונים למוות, ובסופו של דבר תמיד תתבצע ההוצאה להורג. אבל נידונים על ידי מי? על ידי אלוהים? על ידי הגורל העיוור? על ידי המקריות הסתמית או הסתמיות המקרית? ועד שיתבצע גזר הדין הידוע מראש, האם החיים, כפי שהם באים לידי ביטוי בספר, בכלל ראויים לחיותם? דמיינו לעצמכם חיים ללא טלוויזיה, ללא עיתונים ובלי אינטרנט (אח, ובלי סימניה, לעזאזל). אבל עזבו את החמאה. דמיינו עכשיו חיים בלי לחם. כן, גם במובן המילולי. חיים כמעט ללא אוכל. חיים ללא מדינות, ללא גבולות, ללא חוקים. חיים בלי בתי חולים, בלי שום טיפול רפואי, ללא תרופות. חיים בלי מטוסים, אוטובוסים ורכבות. חיים ללא חשמל ובלי תאורה, בהם הלילות שחורים משחור. האם יש טעם בחיים כאלו? "כי הישרדות לא תספיק", זהו משפט המפתח של הספר. הוא מצוטט מסדרת "מסע בין כוכבים" והוא מקועקע על זרועה של קירסטן, הדמות הראשית. ואם הסופרת הייתה מעוניינת להמשיך את המשפט הזה, נראה לי שהיא הייתה בוחרת באמרתו של ניטשה להשלמת הדברים: מי שיש לו 'למה' שלמענו יחיה, הוא יוכל לשאת כמעט כל 'איך'. כי הישרדות לא תספיק והשאיפה למשמעות לא תפסיק.

העלילה מתמקדת בחבורת ניצולים, ובראשם קירסטן, שהייתה בת שמונה כשהמגיפה הלמה באנושות. החבורה מורכבת ממוזיקאים ואנשי תיאטרון שעוברים בין עיירות ניצולים בדרכם אל מוזיאון הציוויליזציה. חלק נכבד מהספר מתייחס דווקא לעבר, והוא מגולל בעיקר את סיפורו של ארתור לינדר, הכוכב ההוליוודי הנערץ על קריסטן. בדרך כלל אינני חסיד של קפיצות בזמנים, אך במקרה הזה מדובר במלאכת מחשבת שמיטיבה להמחיש את הניגודיות הקיצונית בין שני העולמות. זאת ועוד: הספר כתוב רובו ככולו בזמן עבר, אך מדי פעם מבליחות להן סצנות שכתובות בזמן הווה. בספרים אחרים הדבר היה צורם לי, אך כאן הדבר מתבצע בצורה נפלאה שמיטיבה להדגיש עד כמה ההווה שברירי ואיך שהוא יכול להפוך באבחה חדה אחת לנחלת העבר. סצנת הסיום של הספר העבירה בי צמרמורת. היא כתובה בזמן הווה, ולא בכדי, והיא מיטיבה להמחיש שאין לאבד תקווה, גם ברגעים הקשים ביותר שניתן להעלות על הדעת. "הוא יודע שלא יזכה לראות שוב מטוס ממריא, אבל אולי, אי שם, ישנן כבר ספינות שמפליגות לדרכן? אם יש שוב פנסי רחוב בעיירה כלשהי, אם יש סימפוניות ועיתונים, מה עוד עשוי להיות בעולם המתעורר הזה?"

הספר עצוב ומלנכולי ומאוד אנושי ומרגש, אך באורח פלא הוא לא קודר. נוכל למצוא כאן הרבה ערגה וכמיהה לעולם שלפני הקריסה, אך גם במציאות העכשווית של העלילה, בה התנאים להיווצרות חיים אנושיים הם כמעט בלתי אפשריים, מצליחים גיבורי הספר לחיות חיים ראויים, ולעתים אפילו ליהנות מהם. "מה אבד בקריסה? כמעט הכול, כמעט כולם. ובכל זאת נותר יופי: דמדומים בעולם שהשתנה, 'חלום ליל קיץ' במגרש חניה בעיירה נידחת, ימת מישיגן המנצנצת כקילומטר משם."

האם הסופרת מביעה בין השיטין ביקורת מסוימת על חיי השפע הקודמים, בהם הגיבורים היו כבולים בשלשלאות המחויבויות שכפתה עליהם החברה? האם דווקא בעולם האפוקליפטי הם מצליחים לעשות דברים שנפשם חפצה בהם והם לא העזו לבצע בחיים הבורגניים שלפני הקריסה? קירסטן, שבחיי השפע הקודמים לוהקה לתפקידים קטנים בסרטים ובהצגות, מופיעה בחיים האפוקליפיים כשחקנית בתיאטרון נודד, וההופעות הללו מסבות לה אושר בזכות אהבתה לתיאטרון ולשקספיר וההזדמנות לשמח לבב אנוש. לעומת זאת, ארתור לינדר, השחקן ההוליוודי המפורסם, זה שכביכול הגשים את חלום חייו בחיים הקודמים, האם הוא באמת היה מאושר? הוא מוצג בספר כמי שמאס בסופו של דבר בחיי הזוהר ומעוניין לפרוש לפנסיה.

הספר הזה גרם לי לשאת קינה על חיים שעדיין יש לנו ועל הפריבילגיות הקטנות (כלומר, ענקיות) שהן עדיין מנת חלקנו, כי הכול כל כך נזיל ושברירי ולא לעולם חוסן. הספר הזה גרם לי להעריך את כל מנעמי החיים שאנו נוטים לקבל כמובן מאליו, ויותר מכך, הוא גרם לי להעריך את אספקת הצרכים הקיומיים הבסיסיים ביותר, שגם את קיומה אין לקבל כמובן מאליו. תסלחו לי על הדוגמה המביכה משהו, אבל הדמויות בספר חיות בעולם בו אין נייר טואלט. כלום יש דבר בסיסי ומובן מאליו מזה? חשבתם פעם איזה סיוט זה לחיות בלי קיומו של נייר טואלט וללא שום אלטרנטיבה אחרת?

הספר הוא בבחינת נחמה ותקווה להישרדות של הגוף, ולא פחות מכך, למציאת מזור לנפש, בתנאים בלתי אנושיים בעליל, והוא כל כך אנושי ומרגש.

הסקירה הזו מוקדשת באהבה ליעל הר. הגעתי אל הספר הנפלא הזה רק בזכות ביקורתך המרהיבה עליו, ואני כל כך מודה לך על כך.
43 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת




טוקבקים
+ הוסף תגובה
מסמר עקרב (לפני חצי שנה)
אריאל, המון תודות!
אריאל (לפני חצי שנה)
ביקורת מקסימה ומרגשת!
מסמר עקרב (לפני 7 חודשים)
התודה כולה שלי.
אוקי (אורית) (לפני 7 חודשים)
תודה, מסמר.
מסמר עקרב (לפני 7 חודשים)
זש"י, תודה רבה! חידשת לי שכולם דירגו אותו בחמישה כוכבים, ואני מאוד שמח על כך.
למרות אופיו האפוקליפטי, הספר אינו קודר בעיניי. הוא עצוב ומלנכולי ועגמומי, אבל לא קודר או מדכא. והוא יפהפה.
זה שאין לנקוב בשמו (לפני 7 חודשים)
נשמע ספר מעניין. 7 קוראים דירגו אותו 5 כוכבים. ואין אף אחד שנתן לו ציון נמוך יותר.
כתבת יפה, כהרגלך. נשמע ספר סופר דיכאוני
הכוורן (לפני 7 חודשים)
מחשבות , מבחינתי הוא אפילו אפילו פחות מסתם . הוא היה קודר באופן חסר פרופורציה . ממש לא אהבתי אותו . מסקרן אותי : מה דעתך על הדבר של קאמי ?
מחשבות (לפני 7 חודשים)
כוורן, מבחינתי הדרך הוא סתם ספר, הכי סתם.
מסמר עקרב (לפני 7 חודשים)
בת-יה, תודה רבה! אכן, יש קהילות נידחות בעולם בהן החיים הם בחזקת הישרדות וחלקן אף מתקיימות מתוך בחירה, אבל המציאות המתוארת בספר הזה היא מציאות דיסטופית קיצונית, חריגה ומזעזעת במיוחד, שאני מניח שאף צורת חיים אחרת בעולמנו לא משתווה לה.
בת-יה (לפני 7 חודשים)
מסמר עקרב, כתבת ביקורת מצויינת, אלא מה, יש גם היום מקומות בעולם שהחיים שם הם הישרדות.
לנו קשה לתפוס את זה, אבל האנשים שם אפילו לא רוצים חיים אחרים.
כתב פעם מנהיג אחד השבטים האלה, שביקר באירופה וחזר לשבט, שהוא לא מבין למה כל האנשים 'שם' רודפים אחרי זהב,
שאי אפשר לאכול אותו... ועוד כמה תובנות כאלו על הקידמה.
מסמר עקרב (לפני 7 חודשים)
אירית, תודה רבה. גם הספר חזק וחודר...

לי יקרה, ריגשת. תודותיי!

חני, תודה רבה. ואת כה צודקת, אסור לקבל שום דבר כמובן מאליו.

מחשבות, תודותיי. וגם אני לא קורא בדרך כלל ספרים מהסוגים שציינת, אבל הספר הזה באמת שונה בתכלית. אגב, ציינת ספרים על 100 ימים שנותרו לאחר גילוי מחלה קשה, ולפני כמה ימים נקלע לידיי בדיוק ספר שמגולל את העלילה שציינת. לא יאמן... שמו "מאה ימים של אושר", והוא מספר על אדם שסובל מגידול סרטני בכבד ושנותרו לו מאה ימים לחיות. מכיל אוסף קלישאות שאוגדו לכדי ספר. כבר על הכריכה האחורית מתנוססת קלישאה. נכתב שם: "המוטו שלו הוא יום שלא צחקנו בו הוא יום אבוד."

צב, תודה. והטעות תתוקן מיד.

אפרתי, תודה רבה!

רויטל, כאב לי כל כך לקרוא. וכן, במקרים כאלו אין שום נחמה ושום מזור.

אלון, איזו הגדרה קולעת. ממש כך, וקשר סבוך במיוחד.

כרמליטה, תודה רבה. ממליץ לך עליו בחום.

כוורן, גם אני לא אהבתי את הדרך של "הדרך"... הספר הזה, להבדיל, מעולה לטעמי.

יעל, התודה כולה שלי! הספר הזה נמנה על הספרים המופלאים שאלמלא המלצות מחברים כאן לא הייתי מגיע אליהם לעולם. יש לי את "מלחמת הזומבים הגדולה" שהרווחתי בזכות אלון, את "תחנה אחת עשרה" שלך, ובעתיד לבטח יצטרף "הארי פוטר" של זש"י. מי יודע, בסוף עוד אקרא מדע בדיוני...
yaelhar (לפני 7 חודשים)
נהדר, מסמר עקרב!
עשית חסד לספר שמאד אהבתי.
תודה מקרב לב על הקרדיט הנדיב.
הכוורן (לפני 7 חודשים)
יש לי ניסיון רע עם דיסטופיות , אחרי שניסיתי את הספר הדרך המדכא , אבל עוררת את סקרנותי . אם הוא לא קודר והוא אנושי ומרגש , זה הספר בשבילי .
כרמליטה (לפני 7 חודשים)
סקירה לתפארת. תודה
השארת אותי ללא אוויר, אבל אין ספק שאקרא.
אלון דה אלפרט (לפני 7 חודשים)
זה נשמע בדיוק מסוג הספרים שעושים לי קשר מהקישקעס
רויטל ק. (לפני 7 חודשים)
ניסיתי לקרוא.
נתקעתי ב"עד שהוא מכה בנו בבטן הרכה".
אתמול הוא היכה בנו כל כך.
"ותקווה... למציאת מזור לנפש"
אבל לפעמים אין מזור לנפש. פשוט אין.

(סליחה, אני מחוץ להקשר ולא מגיבה לעניין. לקחתי את המילים שלך למקום שבו אני נמצאת עכשיו).
אפרתי (לפני 7 חודשים)
נהדר.
צב השעה (לפני 7 חודשים)
אילו הייתי מחשבות הייתי אומר שבפסקה על הנייר טואלט צריך להיות "הדמויות חיות" ולא "הדמויות חיים". אבל לא אמרתי כלום... יפה כתבת.
מחשבות (לפני 7 חודשים)
סקירה להלל. אני די מתפלא למה לכתוב ספרים שכאלה או כמו ספרים על 100 ימים שנותרו לאחר גילוי "מחלה קשה".
חני (לפני 7 חודשים)
דן לכן צריך כדאי רצוי להודות על אנשים מסביבנו על דברים שגורמים
לנו התפעמות,על ספר טוב,אוכל טוב,שקיעות ,זריחות
.....והכי חשוב בריאות שתעזור לנו לשאת את הגוף
בכל היישורות.
חיבוק גדול על סקירה מופתית בפתחו של שבוע זה.
מאחלת הרבה ניסים....
לי יניני (לפני 7 חודשים)
איזה ביקורת נוקבת וחודרת. זו ביקורת שנותנת בוקס בבטן. כתבת כל כך נוגע... קראתי את הביקורת הזו פעמיים וזה לא קורה לי הרבה.
חבר יקר, תודה ענקית שאתה כאן.
שבוע טוב
אירית (לפני 7 חודשים)
חזק וחודר !
תודה לך .





©2006-2017 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ