ביקורת ספרותית על גדר חיה - ספריה לעם #693 מאת דורית רביניאן
ספר מעולה

---

אתמול ישבתי במרכזית, מחכה לאוטובוסים המאחרים בעקביות של סופרבוס, וקראתי את הספר הזה. באיזה שהוא שלב, שאלתי את האישה לצידי מתי הוא אמור להגיע, והיא דקלמה לי את השעות. היא הייתה ערבייה, כמו רוב מי שחיכה בתחנה - אחרי הכל, היעד של 248 הוא אום אל פחם, וזה שהחור שאני גרה בו נמצא על הדרך זה רק צירוף מקרים נחמד לטובתי - או לרעתי, אם אתם שואלים את ההורים שלי. הם טוענים שאני לא צריכה לעלות על אוטובוסים כאלו כשאני על מדים. מצד שני, הם לא ג'ובניקים מפונקים שהרגע סגרו שבת בפעם הראשונה - ועוד שבת גשומה (!).
בכל אופן, כשהוא הגיע לבסוף, סגרתי את הספר והיא ראתה את הכריכה. היא הסתכלה עליי, ואני הסתכלתי עליה, ולרגע ארוך פשוט בהינו אחת בשנייה.
אחרי כמה זמן נשברתי - סובבתי את הפנים, ועליתי לאוטובוס. בכל זאת. גשם.

ב-2015, כשעוד הייתי שקועה עמוק בבגרויות, התחוללה הסערה הגדולה סביב הספר הזה. אז לא קראתי אותו. אולי כי לא היה זמן, ואולי פשוט בגלל הנטייה הרגילה שלי להגיע באיחור לכל ספר שיש סביבו מלא הייפ. תמיד אני מרגישה שאני צריכה לחכות שכל הרעש יעבור לפני שבאמת אהיה מסוגלת לשבת ולקרוא בראש נקי.
אבל כנראה שזוהי לא הסיבה היחידה.
אם הייתי קוראת אותו אז, בטח הייתי קצת שונאת אותו, ומאוד מתעבת את עצמי על כך שאני קצת שונאת אותו. וודאי הייתי מתמלאת רגשות אשם דביקים ומגעילים, מהסוג שאין לך כל כך מה לעשות איתם, ומתחפרת עמוק עוד יותר בתדמית השמאלנית המסריחה שבניתי לעצמי.
וזה ברור למה. בתקופה ההיא הרי לא הייתה לי שום נגיעה עם המגזר הערבי, מלבד בשתי הזדמנויות - האחת, כשהם נתנו לי שירות עליו הם קיבלו ממני כסף - לא מצב שוויוני במיוחד. והשנייה הייתה במסגרת ניסיונות הגישור של בית הספר שלי, כשכל הזמן התעקש להפגיש אותנו עם השכנים מהכפרים ליד. היה מדובר בערבוב חסר טעם, גם אם בעל כוונה טובה, בין חבורה של קיבוצניקים מורעלי קרבי שהדבר היחיד שהם יודעים להגיד בערבית זה קללות, ובין נערים ערבים ממשפחות חלשות כלכלית שהתביישו לדבר בעברית כי חששו שנצחק להם על המבטא.

רק כשהתגייסתי, התחלתי באמת לבוא במגע עם אנשים מהמגזר הערבי. זה מצחיק להגיד את זה, אבל מבחינתי כור ההיתוך הגדול של צה"ל הכיר לי עולם חדש כמעט רק מההיבט של היכרות עם ערבים. את חצי המשפחה המזרחי שלי אני מכירה היטב, חברות רוסיות לא חסרות לי, ובמשך ארבע שנים עבדתי עם בחורות אתיופיות. אבל חבר'ה מהמגזר? כמעט ולא.
ובתור מדריכת אוכלוסיה, פתאום הכרתי. בעיקר כי זה תפקיד שמחפשים בעבורו דוברי ערבית בצורה מאוד ספציפית, וכך פגשתי והתחברתי עם בני גילי מהמגזר - למרות שכמובן, בכל המקרים מדובר בנערים עם דעות מאוד מסוימות. אני מניחה שעצם הבחירה שלהם לשים מדים מדברת בעד עצמה בנושא הזה.
אחר כך גם הגעתי לבתי ספר ערביים. ובתוך שבועות הלימוד באום אל פחם, באקה אל גרבייה וטורעאן, באמת התחלתי להכיר - גם את הילדים, דרך מחסום השפה (עליו אני מתכננת לגבור בקרוב בעזרת אימא מורה לערבית), אבל בעיקר את המורות. אומנם להכיר כקולגות - עדיין לא בתור ידידות. ועדיין.
היה את המורה שפנה אליי בעברית רצינית, בלי טיפת ציניות או מרירות, ואמר שהוא שמח שאנחנו באים ללמד כי "זה באמת גורם לך להרגיש כאילו אתה אזרח אמיתי במדינה הזאת, כאילו למישהו אכפת". זה היה מביך, לא רק משום שהוא הרגיש צורך להכיר תודה על כך, אלא גם משום שבכל הימים באותה השבוע ההסעה איחרה בצורה שממש לא הייתה עוברת בשקט אם היה מדובר בבית ספר יהודי.
היה גם את המדריכה השנייה, שסיפרה לי על שיעור פינוי, בו המורה המשיכה והסבירה הרבה מעבר לתרגום ההכרחי, וכשהמדריכה שאלה אותה לאחר מכן מה אמרה לילדים, ענתה, "נתתי להם דוגמה לפינוי שקרתה במשפחה שלי". לאחר מכן, סיפרה לה על הבריחה ב48, על סבתא שלה שנפטרה, ועל אימה שרק התחתנה ועברה את הדרך כשהיא בתחילתו של היריון.
חוץ מזה, היו את הילדים - הילדים שפנו אלינו בסופי השבוע, אומרים תודה שבאנו, כי עכשיו הם כבר לא מפחדים. אותם ילדים שבתחילת השבוע לא מפסיקים לשאול, ספק בהתרגשות וספק בחרדה, איפה הנשק שלי.
אולי הייתי צריכה באמת להכיר קצת כדי להצליח לקרוא את הספר הזה בלי לשקוע ברחמים לבנים.

בכל אופן, אני עדיין ילדה מאוד בועתית ועמוסת פריווילגיות, והספר הזה הפתיע אותי. יחד עם ליאת, הופתעתי מהעובדה שחילמי אף פעם לא היה בים. הופתעתי מיחסם של החיילים אל האסירים, כפי שתיאר אותו. הופתעתי מההשוואה בין טקס ההשבעה בצה"ל לאחד בחמאס.
יחד עם ליאת, התיימנתי מול חילמי. ולמרות שידעתי שדעותיה אמוציונליות לעיתים, ידעתי גם שאין דבר בסכסוך הישראלי-פלסטיני שהוא לא ספוג רגשנות (לכן אני לא מתחברת לאנשים שמנסים לפתור את העסק הזה בעזרת שכלתנות).
יחד עם ליאת, הזדהיתי עם חילמי, ובניו יורק, בה בחורה יהודיה ממוצא איראני נחקרת בחשד לטרור, בה הצופים מהצד רואים בהם אותו הזן - אותו עור בצבע הזית, אותן עיניים חומות, אותם תלתלים - הרגשתי איך הקונפליקט כמעט מיטשטש, עד ששוב מגיעה שיחה מהבית, שוב מופיעות פנים מוכרות מישראל.
יחד עם ליאת גם התאהבתי בחילמי. אין מה לומר, בחור מתוק.

בכל אופן - שלושה דברים שבעיני מצדיקים את הקריאה של הספר הזה, גם אם אתם לא שמאלנים מסריחים כמוני:
1. הוא כתוב טוב, ומאוד קריא. כלומר, דורית רביניאן היא מאוד מוכשרת, וקל לבלוע את הספר הזה תוך יום-יומיים.
2. הדמויות אנושיות בקטע פסיכי. כאילו, אני הכי בעד דמויות אנושיות מאוד, אבל בספר הזה זה באמת הגיע לרמות חדשות. אם אנחנו מדברים על ההתייפייפות הדוחה שעוטה עכשיו את כולם לכבוד הולנטיינס דיי, עם הסרטים ההוליוודיים בהם כולם כל כך הרואיים ומוכנים לעשות הכל למען האהבה - אז הסיפור הזה, למרות שהוא רומן רומנטי, לא חוטא בזה אפילו לרגע. להפך. כל הדמויות פחדניות ואנוכיות, פתטיות ושקועות בעצמן, וזה די נהדר.
בין אם אנחנו מדברים על ליאת, ששוב ושוב פוגעת בחילמי (ובעצמה) בכך שהיא מציבה לזוגיות דד-ליין, בכך שהיא מתביישת לספר להורים שלה עליו, נרעדת מכל היתקלות בפנים ישראליות בניו-יורק, שמא יזהו, שמא יגלו. ובין אם אנחנו מדברים על חילמי, שתמיד שקוע חלקית בהתמכרויות בלתי נגמרות וחלקית בדימוי עצמי נמוך כתוצאה מחוסר הגבריות שהוא רואה בעצמו, חילמי המתיילד שלא מצליח להגן על ליאת כאשר אחיו הגדול נעשה תוקפני מידי בדיון שהוא עורך איתה, חילמי חסר האחריות, המפוזר.
אבל האנושיות הזאת היא ממש הכרחית. ליאת חייבת להיות פחדנית, חייבת להיות שקועה בעצמה, וחילמי חייב להיות פגיע מידי, חייב להיות חסר ביטחון. אם לא, הספר הזה לא היה עובד. הוא לא היה מרגיש כנה, הוא לא היה מצליח להיות אמיתי.
3. הספר הזה שוב מזכיר לנו, בקטע כואב, כמה הכל פוליטי. הים הוא פוליטי, הכינויים שליאת וחילמי נותנים אחד לשני הם פוליטיים, העובדה שהם מתקשרים ביניהם באנגלית היא פוליטית, אפילו שירים של יגאל בשן הם פוליטיים. וזה, נראה לי, החלק היותר כואב בספר - יותר משמדובר בספר פוליטי, מדובר בספר שפשוט לא מתיימר להעמיד פנים כאילו יש משהו שהוא לא פוליטי. אני חושבת שזה גם מה שעצבן כל כך הרבה אנשים, בסופו של דבר.

לכן אני ממליצה לכם בחום לקרוא את הספר הזה, אם עוד לא עשיתם זאת. הוא מראה מאוד טובה לחברה הישראלית, ומקום טוב להתחיל לשאול בו שאלות (לא משנה היכן השאלות הללו מקוטלגות על המפה הפוליטית). וחוץ מזה, פשוט מדובר בספר רומנטי מאוד אנושי ומרענן, כתוב היטב ומרתק.

- אזהרת ספוילר! -














הדבר היחידי שהפריע לי זה הסוף. לא מוצא חן בעיני כשפותרים קונפליקטים בעזרת מוות. כזאת אני. שמאלנית מסריחה.

» ביקורות נוספות של קוראת בקפה
» ביקורות נוספות על גדר חיה - ספריה לעם #693