ביקורת ספרותית על גדר חיה - ספריה לעם #693 מאת דורית רביניאן
ספר מעולה דירוג של חמישה כוכבים
הביקורת נכתבה ביום שלישי, 14 בפברואר, 2017
ע"י קוראת בקפה


אתמול ישבתי במרכזית, מחכה לאוטובוסים המאחרים בעקביות של סופרבוס, וקראתי את הספר הזה. באיזה שהוא שלב, שאלתי את האישה לצידי מתי הוא אמור להגיע, והיא דקלמה לי את השעות. היא הייתה ערבייה, כמו רוב מי שחיכה בתחנה - אחרי הכל, היעד של 248 הוא אום אל פחם, וזה שהחור שאני גרה בו נמצא על הדרך זה רק צירוף מקרים נחמד לטובתי - או לרעתי, אם אתם שואלים את ההורים שלי. הם טוענים שאני לא צריכה לעלות על אוטובוסים כאלו כשאני על מדים. מצד שני, הם לא ג'ובניקים מפונקים שהרגע סגרו שבת בפעם הראשונה - ועוד שבת גשומה (!).
בכל אופן, כשהוא הגיע לבסוף, סגרתי את הספר והיא ראתה את הכריכה. היא הסתכלה עליי, ואני הסתכלתי עליה, ולרגע ארוך פשוט בהינו אחת בשנייה.
אחרי כמה זמן נשברתי - סובבתי את הפנים, ועליתי לאוטובוס. בכל זאת. גשם.

ב-2015, כשעוד הייתי שקועה עמוק בבגרויות, התחוללה הסערה הגדולה סביב הספר הזה. אז לא קראתי אותו. אולי כי לא היה זמן, ואולי פשוט בגלל הנטייה הרגילה שלי להגיע באיחור לכל ספר שיש סביבו מלא הייפ. תמיד אני מרגישה שאני צריכה לחכות שכל הרעש יעבור לפני שבאמת אהיה מסוגלת לשבת ולקרוא בראש נקי.
אבל כנראה שזוהי לא הסיבה היחידה.
אם הייתי קוראת אותו אז, בטח הייתי קצת שונאת אותו, ומאוד מתעבת את עצמי על כך שאני קצת שונאת אותו. וודאי הייתי מתמלאת רגשות אשם דביקים ומגעילים, מהסוג שאין לך כל כך מה לעשות איתם, ומתחפרת עמוק עוד יותר בתדמית השמאלנית המסריחה שבניתי לעצמי.
וזה ברור למה. בתקופה ההיא הרי לא הייתה לי שום נגיעה עם המגזר הערבי, מלבד בשתי הזדמנויות - האחת, כשהם נתנו לי שירות עליו הם קיבלו ממני כסף - לא מצב שוויוני במיוחד. והשנייה הייתה במסגרת ניסיונות הגישור של בית הספר שלי, כשכל הזמן התעקש להפגיש אותנו עם השכנים מהכפרים ליד. היה מדובר בערבוב חסר טעם, גם אם בעל כוונה טובה, בין חבורה של קיבוצניקים מורעלי קרבי שהדבר היחיד שהם יודעים להגיד בערבית זה קללות, ובין נערים ערבים ממשפחות חלשות כלכלית שהתביישו לדבר בעברית כי חששו שנצחק להם על המבטא.

רק כשהתגייסתי, התחלתי באמת לבוא במגע עם אנשים מהמגזר הערבי. זה מצחיק להגיד את זה, אבל מבחינתי כור ההיתוך הגדול של צה"ל הכיר לי עולם חדש כמעט רק מההיבט של היכרות עם ערבים. את חצי המשפחה המזרחי שלי אני מכירה היטב, חברות רוסיות לא חסרות לי, ובמשך ארבע שנים עבדתי עם בחורות אתיופיות. אבל חבר'ה מהמגזר? כמעט ולא.
ובתור מדריכת אוכלוסיה, פתאום הכרתי. בעיקר כי זה תפקיד שמחפשים בעבורו דוברי ערבית בצורה מאוד ספציפית, וכך פגשתי והתחברתי עם בני גילי מהמגזר - למרות שכמובן, בכל המקרים מדובר בנערים עם דעות מאוד מסוימות. אני מניחה שעצם הבחירה שלהם לשים מדים מדברת בעד עצמה בנושא הזה.
אחר כך גם הגעתי לבתי ספר ערביים. ובתוך שבועות הלימוד באום אל פחם, באקה אל גרבייה וטורעאן, באמת התחלתי להכיר - גם את הילדים, דרך מחסום השפה (עליו אני מתכננת לגבור בקרוב בעזרת אימא מורה לערבית), אבל בעיקר את המורות. אומנם להכיר כקולגות - עדיין לא בתור ידידות. ועדיין.
היה את המורה שפנה אליי בעברית רצינית, בלי טיפת ציניות או מרירות, ואמר שהוא שמח שאנחנו באים ללמד כי "זה באמת גורם לך להרגיש כאילו אתה אזרח אמיתי במדינה הזאת, כאילו למישהו אכפת". זה היה מביך, לא רק משום שהוא הרגיש צורך להכיר תודה על כך, אלא גם משום שבכל הימים באותה השבוע ההסעה איחרה בצורה שממש לא הייתה עוברת בשקט אם היה מדובר בבית ספר יהודי.
היה גם את המדריכה השנייה, שסיפרה לי על שיעור פינוי, בו המורה המשיכה והסבירה הרבה מעבר לתרגום ההכרחי, וכשהמדריכה שאלה אותה לאחר מכן מה אמרה לילדים, ענתה, "נתתי להם דוגמה לפינוי שקרתה במשפחה שלי". לאחר מכן, סיפרה לה על הבריחה ב48, על סבתא שלה שנפטרה, ועל אימה שרק התחתנה ועברה את הדרך כשהיא בתחילתו של היריון.
חוץ מזה, היו את הילדים - הילדים שפנו אלינו בסופי השבוע, אומרים תודה שבאנו, כי עכשיו הם כבר לא מפחדים. אותם ילדים שבתחילת השבוע לא מפסיקים לשאול, ספק בהתרגשות וספק בחרדה, איפה הנשק שלי.
אולי הייתי צריכה באמת להכיר קצת כדי להצליח לקרוא את הספר הזה בלי לשקוע ברחמים לבנים.

בכל אופן, אני עדיין ילדה מאוד בועתית ועמוסת פריווילגיות, והספר הזה הפתיע אותי. יחד עם ליאת, הופתעתי מהעובדה שחילמי אף פעם לא היה בים. הופתעתי מיחסם של החיילים אל האסירים, כפי שתיאר אותו. הופתעתי מההשוואה בין טקס ההשבעה בצה"ל לאחד בחמאס.
יחד עם ליאת, התיימנתי מול חילמי. ולמרות שידעתי שדעותיה אמוציונליות לעיתים, ידעתי גם שאין דבר בסכסוך הישראלי-פלסטיני שהוא לא ספוג רגשנות (לכן אני לא מתחברת לאנשים שמנסים לפתור את העסק הזה בעזרת שכלתנות).
יחד עם ליאת, הזדהיתי עם חילמי, ובניו יורק, בה בחורה יהודיה ממוצא איראני נחקרת בחשד לטרור, בה הצופים מהצד רואים בהם אותו הזן - אותו עור בצבע הזית, אותן עיניים חומות, אותם תלתלים - הרגשתי איך הקונפליקט כמעט מיטשטש, עד ששוב מגיעה שיחה מהבית, שוב מופיעות פנים מוכרות מישראל.
יחד עם ליאת גם התאהבתי בחילמי. אין מה לומר, בחור מתוק.

בכל אופן - שלושה דברים שבעיני מצדיקים את הקריאה של הספר הזה, גם אם אתם לא שמאלנים מסריחים כמוני:
1. הוא כתוב טוב, ומאוד קריא. כלומר, דורית רביניאן היא מאוד מוכשרת, וקל לבלוע את הספר הזה תוך יום-יומיים.
2. הדמויות אנושיות בקטע פסיכי. כאילו, אני הכי בעד דמויות אנושיות מאוד, אבל בספר הזה זה באמת הגיע לרמות חדשות. אם אנחנו מדברים על ההתייפייפות הדוחה שעוטה עכשיו את כולם לכבוד הולנטיינס דיי, עם הסרטים ההוליוודיים בהם כולם כל כך הרואיים ומוכנים לעשות הכל למען האהבה - אז הסיפור הזה, למרות שהוא רומן רומנטי, לא חוטא בזה אפילו לרגע. להפך. כל הדמויות פחדניות ואנוכיות, פתטיות ושקועות בעצמן, וזה די נהדר.
בין אם אנחנו מדברים על ליאת, ששוב ושוב פוגעת בחילמי (ובעצמה) בכך שהיא מציבה לזוגיות דד-ליין, בכך שהיא מתביישת לספר להורים שלה עליו, נרעדת מכל היתקלות בפנים ישראליות בניו-יורק, שמא יזהו, שמא יגלו. ובין אם אנחנו מדברים על חילמי, שתמיד שקוע חלקית בהתמכרויות בלתי נגמרות וחלקית בדימוי עצמי נמוך כתוצאה מחוסר הגבריות שהוא רואה בעצמו, חילמי המתיילד שלא מצליח להגן על ליאת כאשר אחיו הגדול נעשה תוקפני מידי בדיון שהוא עורך איתה, חילמי חסר האחריות, המפוזר.
אבל האנושיות הזאת היא ממש הכרחית. ליאת חייבת להיות פחדנית, חייבת להיות שקועה בעצמה, וחילמי חייב להיות פגיע מידי, חייב להיות חסר ביטחון. אם לא, הספר הזה לא היה עובד. הוא לא היה מרגיש כנה, הוא לא היה מצליח להיות אמיתי.
3. הספר הזה שוב מזכיר לנו, בקטע כואב, כמה הכל פוליטי. הים הוא פוליטי, הכינויים שליאת וחילמי נותנים אחד לשני הם פוליטיים, העובדה שהם מתקשרים ביניהם באנגלית היא פוליטית, אפילו שירים של יגאל בשן הם פוליטיים. וזה, נראה לי, החלק היותר כואב בספר - יותר משמדובר בספר פוליטי, מדובר בספר שפשוט לא מתיימר להעמיד פנים כאילו יש משהו שהוא לא פוליטי. אני חושבת שזה גם מה שעצבן כל כך הרבה אנשים, בסופו של דבר.

לכן אני ממליצה לכם בחום לקרוא את הספר הזה, אם עוד לא עשיתם זאת. הוא מראה מאוד טובה לחברה הישראלית, ומקום טוב להתחיל לשאול בו שאלות (לא משנה היכן השאלות הללו מקוטלגות על המפה הפוליטית). וחוץ מזה, פשוט מדובר בספר רומנטי מאוד אנושי ומרענן, כתוב היטב ומרתק.

- אזהרת ספוילר! -














הדבר היחידי שהפריע לי זה הסוף. לא מוצא חן בעיני כשפותרים קונפליקטים בעזרת מוות. כזאת אני. שמאלנית מסריחה.
34 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת




טוקבקים
+ הוסף תגובה
קוראת בקפה (לפני 6 שנים ו-10 חודשים)
תודה רבה לך!
המכתב נשמע מרתק. אקרא אותו. (:
yaya (לפני 6 שנים ו-10 חודשים)
סקירה מצוינת! אהבתי איך שהגדרת את הדמויות, והתובנות שלך מהספר מרתקות!
הערה קטנה לגבי המשפט האחרון בסקירה:
(*התראת ספויילר* למי שלא קרה את הספר!)
הספר מבוסס על סיפור אמיתי- חוויה אישית של הסופרת.
רביניאן אמרה בראיון שכשהיא התחילה לכתוב את "גדר חיה" הוא נכתב על אדם שהכירה בניו יורק ב–2002: "הוא היה אמן פלסטיני שחי כמה שנים בברוקלין והכרנו דרך חבר משותף",
אבל ככל שהתקדמה הכתיבה: "רק כשהשתחררתי מהמחויבות לעובדות והתרחקתי מאיך שהדברים קרו במציאות, חזרה גם החדווה, הרגשתי שאני נחלצת מהמצר הזה, שהייתי כלואה בו כמה שנים".
אבל למרות ההתרחקות מפרטי הסיפור המדויקים, סוף הספר הוא גם סוף הסיפור כפי שארע במציאות. קראתי טור/מכתב פרידה ממש מרגש שדורית רביניאן כתבה (באנגלית) על כך, ממליצה לך לקרוא:
https://www.theguardian.com/books/2004/apr/03/fiction.israelandthepalestinians

בכל מקרה, רק רציתי לומר שלפחות במקרה הספציפי הזה, הסופרת לא ניסתה לפתור את הקונפליקט בעזרת מוות. המוות פשוט הגיע בלי הזמנה.
ושוב- כתבת נהדר, תודה.
נינה (לפני 8 שנים ו-6 חודשים)
יופי של ביקורת גם אני מחכה שהרעש ישכך לגמרי ואוכל לקרוא בשקט.
מירית (לפני 8 שנים ו-6 חודשים)
כמה יפה את כותבת, וואו. תודה שהכרת לי ספר שלא שמעתי עליו.
(לפני 8 שנים ו-6 חודשים)
חחח... אפשר לסדר לך משהו ! כן, אבל לא לזה התכוונתי כי אם מהפאן הרעיוני (למעשה ענית בשולי הדברים).
תציץ בביקורת שהמלצתי לך.
גם שם, אולי תגיד - הלוואי עליי. חחחח...
דני בר (לפני 8 שנים ו-6 חודשים)
עמיר-
הלוואי עליי!!!! זה מה שיש לי להגיד. זה הפך את הספר שלה לרב מכר היסטרי.
אז במקום לשכור משרד יחסי ציבור, אפשר לסמוך על האיוולת של משרד החינוך שתעשה את העבודה, ולא במקרה זה קורה תחת שרביטו של השר בנט.
(לפני 8 שנים ו-6 חודשים)
דני בר, ומעניין אותי מה תגיד על ש"גדר חיה" הוצא מתכנית הקריאה בתיכון? (גם אם לא קראת אותו - מניח שהבנת בדיוק..)
תוכל גם להציץ בדיוק הזה.
https://simania.co.il/showReview.php?reviewId=94025

כאיש חינוך ואיש מערכת הביטחון - מעניינת גישתך.
דני בר (לפני 8 שנים ו-6 חודשים)
yaelhar-
צריך לזכור שההנהגה בראשית המדינה הייתה לאומנית, כיוון שזו הייתה מלחמה על הקיום. לכן, בעיניי, היא לא הייתה לאומנית כמו שהייתה ביטחונית!
לא במקרה בן גוריון החזיק גם בתיק הביטחון.
ויהירות- הייתה גם הייתה, ולא רק כלפי הערבים.
אבל לאומנים הפכנו להיות אחרי מלחמת ששת הימים שהעירה רגשות משיחיים ודתיים.
זו, שוב בעיניי, נקודת השבר.
דני בר (לפני 8 שנים ו-6 חודשים)
וכל אלה שמשכתבים את ההיסטוריה-
את סבסטיה פינו בכוח, אפילו אני הייתי בכוח של גולני שפינה אותם, אבל כדי למנוע אלימות התפשרו אתם על פתרון זמני- וכמו כל דבר זמני הוא הפך לקבע, והשאר כבר היסטוריה.
ממשל צבאי- היה לאחר קום המדינה כצורך ביטחוני, אבל הוסר כשהבינו שאין איום בערביי ישראל.
הממשל הצבאי ביהודה ושומרון נכפה מאותה סיבה- ולצערי התמשך יותר מידי זמן. וכבר כתבתי פעם שבעיניי, מלחמת ששת הימים הפכה להיות שורש הרע.
דני בר (לפני 8 שנים ו-6 חודשים)
קוראת בקפה-
הביקורת שלך התחילה כמניפסט פוליטי והסתיימה בהיגד ספרותי, ואהבתי את שני החלקים.
אני מקווה שתתרמי, בחלקת האל הקטנה שלך, להקטין את הדמוניזציה שעשינו כולנו לערבים. לצערי הציבור נחשף רק לצד הביטחוני, ואני לא יכול להאשים אותו, אבל יש צדדים אחרים ויפים וכדאי שכולנו נכיר אותם.
דני בר (לפני 8 שנים ו-6 חודשים)
תגובה לסקאוט-
זה שיש סביב ראש הממשלה מגוון דעות לא אומר שהן צריכות לשתק אותו. והנה שתי דוגמאות לראשי ממשלה ששמעו, הקשיבו והחליטו, בניגוד לכל "החכמים" שסבבו אותם:
שרון בתכנית ההתנתקות.
ברק בפינוי מלבנון.
זו מנהיגות!!!!!
וזה ההבדל בין מנהיגות לפופוליזם.
קוראת בקפה (לפני 8 שנים ו-6 חודשים)
ותודה על כל התגובות הטובות! מחמם את הלב. (:
קוראת בקפה (לפני 8 שנים ו-6 חודשים)
אני נוטה להסכים עם הלל.
בתור קיבוצניקית, ראיתי פעם אחר פעם כיצד חברי הקיבוץ, אנשים מצביעי מרצ ותומכי דו-קיום ברובם, חוטאים בצורה מאוד בולטת בגזענות - בעיקר כזאת שמתאפיינת בהתנשאות וציפיות נמוכות.
ובאופן כללי, זה דבר שעלול לצערי לאפיין את השמאל. אני מאמינה גדולה בביקורת עצמית (ולכן, בין השאר, מתקשה להרגיש גאווה על הדעות הפוליטיות שלי, לא משנה באיזה נושא), ואני לא חושבת שלהשליך את כל הבעיות על "הצל" זה הפתרון של המצב הזה.
צריך לזכור שעם כמה שהימין כיום הוא פוגעני, הוא לא היה בראש כאשר הונהג הממשל הצבאי על שלל זוועותיו.
הגזענות נטועה עמוק בתרבות שלנו, והייתה שם הרבה לפני ביבי, מירי רגב או "הצל".
רץ (לפני 8 שנים ו-6 חודשים)
כל כך פוליטי להרגיש שמאלן מסריח, להסכים למה שהצד האידאולוגי האחר טוען שאתה, אז תרגשי קודם לכל גאווה בחינוך ובכנות שלך שאותה הצלחת לבטא כל כך יפה ומרגש בסקירה שלך.
זה שאין לנקוב בשמו (לפני 8 שנים ו-6 חודשים)
כבתבת ביקורת מרתקת, יפה ומנומקת.
חני (לפני 8 שנים ו-6 חודשים)
הלל כל צד מנכס לעצמו תפיסות , דעת קהל וסטריאוטיפים... המפעל הציוני היה אדיר מימדים של עשייה ותרומה זה היה הלך רוח של אותה תקופה,לבוא ולבנות את הארץ,
ועשינו פה ארץ לתפארת.היום יש דעות רווחות תלוי מהיכן מסתכלים שהמתנחלים הם הציונים של התקופה.
בהחלט יש לנו דרך ארוכה להבין מה קרה פה
.לבדוק אם הבעיה בתפיסה ובראיה שלנו ואיך ממשיכים הלאה בלי לדרוך על אף אחד.
הלל הזקן (לפני 8 שנים ו-6 חודשים)
חני... הוריי אנשי השומר הצעיר, קיבוצניקים, בהכשרות בחול' סיפרו להם שהארץ ריקה (מערבים) ואנו מדברים על שנות השישים... ככה שהם בקצה הסקאלה שתיארתי: לא שונאי ערבים אבל חונכו להתעלם מקיומם. ובכל מקרה ניסיתי להדגים רעיון: שמי שמנכס לעצמו בימינו את אהבת הארץ ומוכיח אותה באמצעות התבטאויות גזעניות בפייסבוק (למשל), שוכח שיש גם אנשים, כביכול בקצה השני של המתרס, שיכולים להראות לו למי יש יותר גדול...
חני (לפני 8 שנים ו-6 חודשים)
עמיר בדיוק בתי מתכננת ללכת למכינה כזו. חלק גדול משכבת יב בקירוב 60% מצטרפים למכינות.
מכינות ששם במשך שנה ייצאו מהבועה ויפגשו סוגים שונים של נערים מכל קשת הצבעים שמרכיבים אותנו.
זו חשיבה לטווח ארוך איך לוקחים את הילדים שלנו
וביחד מלבנים בעיות ומוצאים דרכים לעשות פה טוב יותר.זו ציונות במיטבה לטעמי.
הילל ..בקיבוצים ובשומר הצעיר לא מלמדים לשנוא.
השנאה וחיקויה באה מהבית.תלוי היכן גדלים.
התחברתי לפיסקה האחרונה שלך שבה אינך מכליל
ואף צד במאזן לא חף מאמירות והתנהגות נלוזה.

כרמלה (לפני 8 שנים ו-6 חודשים)
סקירה מצויינת. תודה
הלל הזקן (לפני 8 שנים ו-6 חודשים)
גם לא.
פֶּפֶּר (לפני 8 שנים ו-6 חודשים)
ושימנים הם שונאי ערבים?
הלל הזקן (לפני 8 שנים ו-6 חודשים)
צודקת, יעל. למרות שההנחה ששמאלנים הם אוהבי ערבים א-פריורי - היא לא שלי.
yaelhar (לפני 8 שנים ו-6 חודשים)
לא יודעת אם זה המקום, אבל הלל - התייחסת לנושא שמציק לי לא מעט.
אמרת "מפ"י, השומר הצעיר, תנועת העבודה בכללי, היו לא פחות שונאי ערבים "ממיטב" הלאומנים מימין..." וההנחה המקופלת בדבריך היא ששמאלנים (מסריחים או מבושמי דיור) אמורים "לאהוב ערבים", או תימנים. או קשישים חסרי בית. אז זהו - ההנחה שגויה: אנשים אוהבים פרטנית. (שונאים בד"כ בקבוצות). שמאלנים - עד כמה שאני יודעת - לא "אוהבים" ערבים יותר משהם "אוהבים" את שכניהם או פוליטיקאים. הם יכולים לאהוב ערבי/ה מסויים/ת כמו כל אדם מהשורה - קרי ימני.

מה שכן - מסכימה איתך שההנהגה ה"שמאלנית" כביכול של המדינה בראשית ימיה היתה לאומנית, יותר ימין ממרכז, והתייחסה למיעוט הערבי פחות או יותר כמו אלה שירשו אותה.
-^^- (לפני 8 שנים ו-6 חודשים)
כולם מדברים על ביבי אבל שוכחים שנמצאים מאחוריו חברי כנסת שונים עם דעות שונות, ביניהם שמאלנים, ימניים מזרחים, אשכנזים וכהנה וכהנה. כיצד ניתן להיות ראש ממשלה כשכל כך הרבה דעות וכל אחד חושב ורוצה דבר אחר?
אומנם על הנייר רשום שביבי ראש הממשלה אבל בפועל יש אנשים רבים שנמצאים מאחוריו עד כדי כך שנוצר כאוס. אם כולם היו תמימי דעים אחד עם השני, תאמינו לי שהכול היה מסתדר.
חלילה אינני אומרת שריבוי דעות אינו דבר טוב, אבל כשזה מגיע למקומות כאלה קיצוניים אנחנו צריכים להבין שהדבר עבר את גבול הטעם הטוב.


הממשלה משקפת את המציאות הישראלית, כפי שגם כאן רוב הסיכויים שכשתפגישו את כל האנשים שמניתי למעלה, הם לא יסתדרו אלה עם אלה. כך בממשלה.

הפתרון הוא קודם כל להסיר מעלינו את הסטיגמות ואת ההתנהלות הילדותית וליצור שיח מתורבת, אנושי ובעיקר שוויוני.
ואני בהחלט תומכת בדבריו של עמיר!

ואתם יודעים מה? לא רק בקשר של סטיגמות אלא בשביל חברה טובה יותר, פתוחה ומכילה, מבינה.
אולי אני חיה באשליות אבל כפי שאומר המשפט הידוע: הכול מתחיל ומסתיים בחינוך.
אז אני אשנה זאת למשפט עדכני למסר שברצוני להעביר: הכול מתחיל ומסתיים באדם.
אם כל אחד מאיתנו יחליט לשנות את עצמו, אפילו יתחיל בשינוי הכי קטן, הארץ תהיה מקום הרבה יותר טוב לחיות בו מכפי שהיא כעת.
הלל הזקן (לפני 8 שנים ו-6 חודשים)
לא יודע אם זה המקום, אבל נוכח העובדה שהתפתח כבר "דיון" (המרכאות במכוון) סביב הסוגיה... בין כמה מהמשתתפים פה, אז הנה כמה דקויות:
1.ליאור, גם אם אתה צודק בכללי לגבי העצמת הקיטוב החברתי-לאומי בישראל בעידודו הכעמט משועשעת של השלטון בשני העשורים האחרונים ("השמאל שכח מה זה להיות יהודי", "הערבים נוהרים לקלפיות"), יש לזכור:
א.לא נערך מחקר אמפירי שהוכיח -למשל- שהקיטוב הוא יותר תוצר של יד מכוונת או שהוא היה קיים תמיד ורק נחשף לציבור עקב זמינות כלי התקשורת והרשתות החברתיות. רוצה לומר: תמיד שנאנו האחד את השני, רק שלא מצאנו פלטפורמה לבטא את זה...
ב.צואה נכתבת גם מימין וגם משמאל. יש כמה זוועות שנאמרו ע"י שמאלנים בהגדרה - גם נגד ימנים, גם נגד מזרחים, גם נגד כל העולם - שיש חומר להתבייש לכמה שנים קדימה.
ג. מבחינה היסטורית, מפ"י, השומר הצעיר, תנועת העבודה בכללי, היו לא פחות שונאי ערבים "ממיטב" הלאומנים מימין ולכל הפחות - התעלמו מקיומם ברמה מגוחכת. מי השליט את הממשל הצבאי? מי העלה את סבסטיה? מי שר שירים על רבין מחכה לנאצר? מאיפה הגיע רחבעם זאבי? מתנועת בית"ר?!...

2.כל ההתבטאויות המכלילות בנוגע לשמאל, קיבוצים, חרדים, ימין, מתנחלים - זה ברמה של פאסה קומפוזה. יש אידיוטים בכל צד, יש שפלים, יש מצחיקים, יש בלתי נסבלים... תתקדמו !
(לפני 8 שנים ו-6 חודשים)
ראשית מדובר על ספר טוב רעיונית!! ויש להצטער גם לכעוס גם להתעצב על שהוצא ממניעים לחלוטין לא ענייניים מתכנית משרד החינוך ! שנית, אפרופו ענינים ענייניים והשיח המתפתח כאן והחי ובועט בבביקורת המקבילה: מתישהו השבוע כבר הזכרתי בתגובה למישהו סביב הנושא, וסיפרתי על ישיבה שנערכה בשבוע שעבר. יזמה של מישהו ממשרד החינוך - הפגיש צוות היגוי - הרעיון - יצירת שיח, מפגש ושיח מנהלי בתי ספר (בשלב ראשון) - חילונים. דתיים. חרדים. ערבי ממזרח ירושלים. בית ספר לאמנות וישיבה חרדית, בית ספר תיכון תחרותי והשגי מתל אביב, בית ספר מאחת ההתנחלויות ביו"ש.. וכן הלאה. הפגישה בהנחיית נציג בכיר ממשרד החינוך. הדיון לא התקדם. הרגיש תקוע. סטיגמות. דעות-ברזל שלא מסוגלות להפתח ולהקשיב באמת. פחד. פחד. פחד מהאחר ודעותיו מפתיחות וקשב. סגירות כשבאתי ואמרתי שאני מאמין בשיח - בהיכרות אמתית שאין לי ספק שזה אפשרי - בדיבור ובדיון - ענה לי אחד המשתתפים שם "אני לא מאמין לך". כשהבאתי כדוגמא את המכינות הקדם צבאיות החילוניות שהולכות להכיר את כל סוגי האוכלוסייה: לשמוע, להקשיב, לדבר (ושאני כאיש חינוך תומך ומכוון את תלמידי ללכת לשם) - ענו לי שבודדים בין בני הנוער ילכו לשם. ושלא ייתכן שאני אכן מאמין בדרך.

אפרתי (לפני 8 שנים ו-6 חודשים)
ליאור שונא אותי כי אני חרדית, את פפריקה כי היא מתנחלת דתיה, את רויטל, כנ"ל, את מחשבות כי הוא ימני, אותך, כי אתה קצת ימני לפעמים (רוב הזמן מרכזי, לפעמים שמאלני), את שאר תושבי סימניה הוא מתעב כי הם תושבי אפריקה, בקיצור, לבו של ליאור מלא אהבה שעולה על גדותיה ומציפה את הסביבה.
אלון דה אלפרט (לפני 8 שנים ו-6 חודשים)
כן, ליאור, כי פעם, לפני ביבי, "הערבי" היה ממש חלק מחייו של כל יהודי. שכנות טובה, קהווה בבקרים. היה תענוג. עד שבא ביבי והרס את הכול. שלא לדבר על הדוסים וההדתה. פעם היו פה רק קיבוציניקים ומפא"י, והיה כיף ממש
cujo (לפני 8 שנים ו-6 חודשים)
את כותבת יפה מאוד. אני יודע שלפעמים קשה בצבא אבל לפעמים אחרי מקלחת תרגישי שאת רק שמאלנית או סתם מישהי שרואה את האחרת, בלי הגדרות.
אפרתי (לפני 8 שנים ו-6 חודשים)
שמאלנית מסריחה שכמותך (את אמרת), את מקסימה ונהדרת וחכמה וכותבת נפלא.
מורי (לפני 8 שנים ו-6 חודשים)
ליאור, לו מבקר ממאדים הייתי, הייתי חושב שכתבת דברי טעם. אני לא ממאדים ועדיין אני חושב שכתבת דברי טעם. מנגד, הבעיה הגדולה של הליכוד אלה באמת הליכודניקים.
ועוד, לו היום אני צריך לבחור בין ערבית לצרפתית בחטיבת הביניים, צרפתית מסמלת אצלי תרבות וערבית את הברבריזם. זה כי אני לא ממאדים...
ליאור (לפני 8 שנים ו-6 חודשים)
"תקופה ההיא הרי לא הייתה לי שום נגיעה עם המגזר הערבי, מלבד בשתי הזדמנויות - האחת, כשהם נתנו לי שירות עליו הם קיבלו ממני כסף - לא מצב שוויוני במיוחד. והשנייה הייתה במסגרת ניסיונות הגישור של בית הספר שלי, כשכל הזמן התעקש להפגיש אותנו עם השכנים מהכפרים ליד. היה מדובר בערבוב חסר טעם, גם אם בעל כוונה טובה, בין חבורה של קיבוצניקים מורעלי קרבי שהדבר היחיד שהם יודעים להגיד בערבית זה קללות, ובין נערים ערבים ממשפחות חלשות כלכלית שהתביישו לדבר בעברית כי חששו שנצחק להם על המבטא."


הקטע הכנה הזה שכתבת, ממחיש את התהליך שהולך ומתרקם כאן ב-20 השנים האחרונות, שנים שבהן פחות או יותר שהינו כולנו תחת חסותו של ראש הממשלה שלא היה כלום כי אין כלום.
בשנים הללו התרחש תהליך ההפרדה, שכתוצאה ממנו התרחש תהליך ההיעלמות של "הערבי" מחייה של האוכלוסיה היהודית, מה שכמובן מקל על תהליך הדמוניזציה, כי הרי אין קל מלבצע דמוניזציה למי שאינו נוכח.
ילדים כמוך גדלים בשני העשורים הראשונים לחייהם מבלי לפגוש ולו פעם אחת את "הערבי", האדם והמושג. לכן רבים בגילך מקבלים את המושג אודות "הערבי" מאת דמויות מופת כגון פח האשפה המכהן כשרת התרבות, "הצל" ועוד רוזני רשתות חברתיות צרחניים שהשתלטו על המרחב הווירטואלי של אפריקה.
אין פלא אם כן כי בנוסף, במקביל ובהתאמה לגל הגזעני השלוב בתהליך ההדתה של החברה הישראלית, נבנית תדמית "הערבי" בצורה המתאימה לראייה זו, מה שמחזק מאוד את אלמנט הגזענות המפותח של החברה בה אנו חיים.
מקווה בשבילך שתצליחי יום אחד לראות מי מסתתר מאחורי "הערבי"
תאיר בן יוסף (לפני 8 שנים ו-6 חודשים)
ביקורת מעולה ועושה לי חשק כבר לקרוא את כל ספריה של דורית רביניאן, אשר מחכים אצלי על המדף.
לגבי הפוליטיקה- הייתי ימני קיצוני ועם השנים הפכתי לשמאלני והיום אני מבין ששניהם אותו השיט. הכי חשוב זה לשמור על הדמוקרטיה ולחתור לשוויון זכויות והפרט.
הלל הזקן (לפני 8 שנים ו-6 חודשים)
ביקורת נהדרת.
yaelhar (לפני 8 שנים ו-6 חודשים)
ביקורת יוצאת מהכלל.
ולדעתי גם מדוייקת מאד.
מורי (לפני 8 שנים ו-6 חודשים)
הרבה דברים רציתי לומר. אומר רק שהסקירה שלך מהוללת ושלהיות שמאלי זה רע מאוד.
קוראת בקפה (לפני 8 שנים ו-6 חודשים)
אסתר, כנראה שכמו רוב הדברים, מדובר בעניין של טעם. (:

חני, כן חח די נדבקתי לכינוי, בעיקר כי זה הדבר הראשון שאבא שלי אמר לי כשראה שאני קוראת את הספר הזה.
היית ממליצה לי על הספרים הללו?
באופן אישי אני מצפה בקוצר רוח למהפכים. ותודה!

פפריקה, האמת שגם לי הביקורות עשו את אותו האפקט לפני שניגשתי לקרוא.

קומנד - 248 פחות או יותר מציל לי את החיים פעם אחר פעם.
Command (לפני 8 שנים ו-6 חודשים)
מכיר את 248 מקרוב, למרות שאת המרכזית יותר.

כתבת מעולה, אבל לא אסמן לייק. אם לא הייתי יהודי אולי הייתי יכול להבין אותך.
(לא בטרוניה, כן?)
פֶּפֶּר (לפני 8 שנים ו-6 חודשים)
אסתר, כתובה גרוע? הביקורת רהוטה ומנוסחת היטב. אלא אם את מתכוונת לצירוף החוזר שמאלנית מסריחה, שהוא למיטב הבנתי ציני.
לספר אני מניחה שאגיע יום אחד, אם כי כל ביקורת נוספת מפחיתה את החשק לקרוא.
חני (לפני 8 שנים ו-6 חודשים)
סקירה נפלאה.. נפלאה ...כתבת.... ואם תגידי שוב שמאלנית מסריחה אני אגיע להרביץ לך תיזהרי.
גם אני לא אהבתי את הסוף בגלל אותה סיבה!
לפני כמה זמן כתבתי סקירה על מתנחלים..
וגם שם כתבתי שאינני מכירה אותם מעבר
לעובדה שרואים אותם תופסים טרמפים..
לכן הספר חידד לי נקודות ראייה והרחיב אותם
כפי שהספר הזה "היכה בך" כשראית הלימה בין
ההיותך חיילת ובין הספר.
אני מניחה שהדיעות שלך יתהפכו לך עוד
כמה פעמים במהלך החיים.אני חושבת שחשוב
להכיר את שכנינו ולא רק מהחדשות.בהצלחה בתפקיד.
אסתר (לפני 8 שנים ו-6 חודשים)
אם ב 2015 עשית בגרויות ודאי איננו מאותו הדור אבל לא היתי צריכה את השנתון בכדי לדעת זאת. אינני מתחברת לתחביר למילות התואר של הביקורת שלך. אפילו אם הביקורת מנומקת טובה ונכונה, כאשר היא כתובה גרוע קשה לקרוא אותה.





©2006-2023 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ