ביקורת ספרותית על הנער האבוד מאת תומאס וולף
ספר מעולה דירוג של חמישה כוכבים
הביקורת נכתבה ביום חמישי, 19 בינואר, 2017
ע"י Daniel Jeremić


***


יש שאני נוסע בקו 18 מדי שבוע, ספסל שני מהסוף, מקשיב לשירים באוזניות ובוהה במושבים ההולכים ומתרוקנים, ערב כזה, מעונן וקצת קר, נוסע ורגע לפני שהאוטובוס פונה לעיר תחתית לא יכול לשלוט בעצמי ומגניב מבט חטוף ימינה מבעד לזגוגית החלון, לעבר בניין האבן הישן ההוא, המוקף בשיחים מזדקרים ועשבים שוטים מכל צדדיו, נו, ההוא, הזה שהילד בן השש נהג לשבת על המדרגה הקרה בכניסה הלא מרשימה שלו, ביום אביב חם וספוג שמש, אגודליו תחובים מתחת לרצועות הילקוט על גבו, יושב בחולצה לבנה אחידה וקצרת שרוולים ומחכה לסבא שלו שיחזור מהביקור הקבוע בחנות לחומרי בנייה ואחזקה שעמדה בצד הדרך, החנות בה ביקר בכל פעם שאסף אותו מבית הספר – שיחזור ויחזיק בשקית לבנה בידו האחת, ובשנייה ייתן לו ארטיק – ההסכם הקבוע ביניהם, שנחתם ללא מילים: הוא מחכה יפה ובתמורה מקבל משהו טעים. בכל פעם ארטיק בטעם שונה. דובדבן. קולה. מנגו. לימון. תמיד היה מנסה לפצות על העיכוב, לגוון ולהפתיע בטעם חדש, והילד אף פעם לא העדיף לבוא איתו לחנות או לחכות לו בבית. תמיד נהנה מעצם ההמתנה, מתחושת אי הידיעה שזמזמה בעורקיו ומקרני השמש המרוחות על המדרכה.


ומיד נזכר הילד בסבתא שלו, לבושה בשמלה ורדרדה, שערה משתפל לאורך עורפה, בהיר ומחייך בעודה יושבת למרגלות השולחן במטבח המרובע הקטן, מגוללת בקול עלילות ומחוזות על כלב אמיץ שיוצא להרפתקאות שונות, בכל יום הרפתקה אחרת, מלווה את מילותיה בתנועות ידיים וצחקוקים, והילד בן השש יושב בכיסא לידה ובולע בשקיקה כל מילה, בעיניים גדולות ורעבות, וזאת לאחר שכבר סיים את הקערה המלאה בבורשט רותח שנחה מתחת לאפו. הילד ההוא אף פעם לא גילה לה שחיכה בכל יום לסיפור חדש, שהעלילות השטותיות שהעלתה על לשונה הן שפתחו בפניו עולם שלם של ספרים ושל קריאה, של ריח דפים צהוב וישן, שהן הן העתידות להוליד בבטנו את הרצון העיקש הבלתי מוסבר לקחת עט ולהתחיל לכתוב על כל דף שימצא בקרבת מקום, מרופט ומקומט ככל שיהיה. הוא לא ידע שצריך לומר לה דברים כאלה, שאור בא ואור הולך - וגם לא ששלוש עשרה שנים לאחר מכן יכתוב על כך באתר סימניה, בביקורת לספר קצרצר שהמילים בו הזכירו לו את אותם רגעים.


הילד ההוא היה בן שבע כשסבא שלו חלה בסרטן. במשך שנים ארוכות לא ישכח את הלילה ההוא שסבתא התקשרה לאימא בתשע בערב, לומר לה שסבא קודח מחום. בטלוויזיה היה קליפ בצבע שחור-לבן לשיר של אביב גפן. פניו היו קרובים למצלמה ומאופרים, והתמונה הזו נתקעה בראש של הילד כל הלילה. הנסיעה בכבישים הייתה קצרה. אף אחד לא דיבר, והוא לא שאל אותם שאלות. כשנכנסו לדירה סבא שכב במיטה בחדר השינה שלו, ליד תיבת התמרוקים שהילד נהג להסניף את ריחה ולהפליג בדמיונותיו לחנויות ספרים מסתוריות באיטליה ובספרד, וקרץ לעברו כשראה אותו. הוא נראה עייף. אימא פרעה את שערו והבטיחה שהכל יהיה בסדר, והוא האמין לה. בהמשך השנה למד את משמעות המילה 'סרטן', ארבע אותיות שהתוודע אליהן עד גיל שבע רק בתור בעל החיים, Crustacea, הזה עם זוג הצבתות. הוא לא ישכח את מסדרונות בתי החולים הארוכים והלבנים, חסרי הדופי, את ריח התרופות שעמד בקביעות באוויר, את שקיות הצלפון שעטפו את הכריכים חסרי הטעם מהמכונות, את ההמתנות האינסופיות על הכיסאות השחורים מתחת למסכי הטלוויזיה שעמדו ממעל, את תמונת הנוף הירוקה של הכרמל לעת שקיעה בערב, כשעמד מול קיר הזכוכית הענק ההוא, לבד, לבד לגמרי, וכתב מילים במחברת השחורה שלו.


הנסיעה בקו 18 מזכירה לי קרעים כאלה, חטופים ומהירים, נגיסות מהעבר – ורגע לפני שאני מספיק להעמיק, לגלוש קצת לנבכי הדברים, לתהות ולהרהר - האוטובוס דוהר קדימה, והופ, אני בן תשע עשרה, חייל במדי חיל האוויר שחוזר הביתה, חולף על פני שכונת סירקין אפופת התמונות וממשיך בדרכי בכביש העקלקל לחלק נוסף של העיר, לרחובות אחרים, פחות משמעותיים עבורי, אולי, עם הרבה פחות קרעים חטופים; מותיר מאחור את הילד בן השש ואת סבא וסבתא כשעוד גרו בדירה אחת ואת הארטיק בטעמים ואת ריח השמן שנדף מהמדרכות ואת האיש המשופם עם כובע הקש שתמיד עישן ושאל לשלומו. מניח לכל אלה לשקוע לאט. "הנער האבוד" מאת תומס וולף העניק לי הצצה קצרה נוספת לימים ההם, לזיכרונות הישנים ולמגוון הריחות, לשעות המלאות בתמימות ובסיפורים, באהבה ובחמלה, לקסם ההוא שעמד באוויר שלוש עשרה שנים לפני, ונהיה כעת לכתם אחד, עגול ומחייך, הולך וקטן, הולך ונמוג, אבל לא נעלם לחלוטין – ואולי, מי יודע, מסתתר לו אי שם, ייתכן ואפילו בחדר השינה שלהם, במקום שנחה בו פעם תיבת התמרוקים של סבתא. תמיד אני מנסה להציץ ותמיד התריסים מוגפים.


***
30 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת




טוקבקים
+ הוסף תגובה
שונרא החתול (לפני 7 שנים ו-7 חודשים)
אה, הבנתי. אני באגס באני כי בדיוק כתבתי על באני בביקורת שלי. נייס. אהבתי.
אבל אפשר להחליף את ראלף ההורס בבאסטר מון מ-sing?
פואנטה℗ (לפני 7 שנים ו-7 חודשים)
את הקצף בשפתיים כבר לעסנו והקאנו במשך יומיים כמו הסנדוויץ ההוא עם פסטרמה.

תן משהו חדש, רענן וכישרוני בטירוף.
אף אחד לא הולך לקרוא אז לפחות שיהיה בידור.
פואנטה℗ (לפני 7 שנים ו-7 חודשים)
זה לא אמסטל.
זה אנסמבל. ראלף ההורס ובאגס באני.
איפה פליקס המתקן כשצריך אותו?
אלון דה אלפרט (לפני 7 שנים ו-7 חודשים)
קצף של אמסטל
שונרא החתול (לפני 7 שנים ו-7 חודשים)
נכון. זשל"ב קידש אותם. אבל השנייה עדיין פנויה.
אלון דה אלפרט (לפני 7 שנים ו-7 חודשים)
היא כבר נישאה. לבעלה, אגב
שונרא החתול (לפני 7 שנים ו-7 חודשים)
מה אתה רוצה, את כמות הכישרון שלך צריך לחלק לשלושה. וגם אז יישאר הרבה עודף.
וקצף על השפתיים זה סימפטום של גז עצבים או גז צחוק?
שונרא החתול (לפני 7 שנים ו-7 חודשים)
באסה שהם אחים. היו יכולים להתחתן.
אלון דה אלפרט (לפני 7 שנים ו-7 חודשים)

טחנות הצדק טוחנות להפליא. קדימה, עם הקצף על השפתיים!


פואנטה℗ (לפני 7 שנים ו-7 חודשים)
גלית, את סתם נטפלת לזוטות. או לזאטוטים החמידותים.
זה לא כזה מסובך: שני זאטוטים ישבו על עץ התותים ואכלו אפרסקותים.
אלה היו אפרסקותים קסומים ומלאים בטוב הארץ, וכך קרה שהזאטוטים גדלו לתפארת והיו נורא מוכשרים וחד-פעמיים.
אבל אז באו הקנאים הרשעים ורצחו ושפכו דמים והתפרעו.
והכול למה? כי הם נורא רצו להיות מקובלים ולא קיבלו אותם ולא היו להם קבלות.
שימותו הקנאים, המן!
לכו לקרוא!
גלית (לפני 7 שנים ו-7 חודשים)
בואו נקווה
שלמרות הגיחה החד פעמית הנער תמך באחותו הקטנה.
ובאחותו הגדולה .
היי רגע! תאומים???התבלבלתי.
פואנטה℗ (לפני 7 שנים ו-7 חודשים)
אח, איזה חתיך הורסססססססס!
ועוד עם הצ'ופצ'יק הזה של ה- ćććććććććććććććććć
(בטח הולנדי או משו...)
שונרא החתול (לפני 7 שנים ו-7 חודשים)
איפה הייתי כשזה קרה? מה זה הדבר המושלם הזה?
הכוורן (לפני 7 שנים ו-7 חודשים)
הנער האבוד ? האח האבוד ( של הנסתרת )
רץ (לפני 8 שנים ו-9 חודשים)
יפה ומרגש
שרית (לפני 8 שנים ו-9 חודשים)
ביקורת יפיפיה. והכתיבה שלך יפה ומרגשת. אני חושבת שאותם קרעי זכרונות כואבים ושמחים קושרים אותנו למשהו גדול מאיתנו, ולפעמים אני מוצאת בכך נחמה.
אירית פריד (לפני 8 שנים ו-9 חודשים)
מרגש וברוך הבא !
חגית (לפני 8 שנים ו-9 חודשים)
מקסים. מרגש עד דמעות,
קטעי ושברי זיכרונות....
מסמר עקרב (לפני 8 שנים ו-9 חודשים)
ביקורת מקסימה. ובנוגע לספר של אלון, תיאלץ להמתין בתור. אני ושונרא לפניך...
Daniel Jeremić (לפני 8 שנים ו-9 חודשים)
תודה לכולם. אני לא אלון, אבל מה שכן- בהחלט מחכה להיות הראשון באתר שיכתוב ביקורת על הספר שהוא שיוציא יום אחד.
אספנית כפייתית (לפני 8 שנים ו-9 חודשים)
גם אני הכי אוהבת את הספסל השני מהסוף בקו 18.
ביקורת יפה
חמדת (לפני 8 שנים ו-9 חודשים)
רק לידיעה - יצא עכשיו תרגום מחודש של הסופר הזה לספרו המפורסם ביותר שהוא גם מעין אוטוביוגרפיה שם הספר "הבט הביתה מלאך" הוצאת כרמל .
אלון דה אלפרט (לפני 8 שנים ו-9 חודשים)
חוצמזה, אם הייתי כבר מתחזה, לא הייתי שותל רמז כל כך עבה כמו הכוכביות. אלא אם כן...
אלון דה אלפרט (לפני 8 שנים ו-9 חודשים)
זה לא אני. הוא כותב יותר יפה, והוא גם חבר שלי בפייסבוק :-)
זוהר (לפני 8 שנים ו-9 חודשים)
יפהפה, ריגשת! וכמו שכרמליטה כתבה, ברוח הדברים הזכרת את "הנער האבוד"
תמי (לפני 8 שנים ו-9 חודשים)
וואו, ריגשת אותי בכתיבתך היפה, בזיכרונות הילדות שחלקת אתנו.
-^^- (לפני 8 שנים ו-9 חודשים)
וחוץ מזה, לפי סקירה מהירה, אלון שם ארבע כוכביות בכל ביקורת ולא שלוש כמו הבחור שכתב את הביקורת הזאת
-^^- (לפני 8 שנים ו-9 חודשים)
למה שזה יהיה אלון? מה הפואנטה בלהתחזות לנער בן 19?
מיכל (לפני 8 שנים ו-9 חודשים)
סליחה שאני שואלת, אבל אתה לא במקרה אלון דה אלפרט???
גם אלון מתחיל כל ביקורת בכוכביות, יורד כמה שורות ורק אז מתחיל... ואתה כותב באותו הסגנון היפהפה והייחודי שלו. אלון, זה אתה?
-^^- (לפני 8 שנים ו-9 חודשים)
כתבת כל כך יפה לספר עצוב ונוגע
נונו (לפני 8 שנים ו-9 חודשים)
וואו! אתה כותב בצורה מקסימה!
כרמלה (לפני 8 שנים ו-9 חודשים)
ריגשת אותי מאד.
כתבת כל כך יפה, תוך חיבור נהדר ל"נער האבוד".

ברוך הבא!





©2006-2023 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ