“****





אם ג'ק ריצ'ר היה קיים במציאות, והוא היה קורא את הספר הזה (כי הסגנון אמור לדבר אליו, מה לעשות), אני משוכנע שהוא היה נוחר בשאט נפש בכל שני עמודים, ואז מפטיר בשקט שהסיכוי שמשהו כזה יתקיים הוא אחד למיליון, ושככה הדברים לא עובדים במציאות. נוט אין א מיליון יירז. נתחיל בזה שאף אחד לא היה מזמין את ריצ'ר לבדוק איום ערטילאי שמעסיק את היועץ לביטחון לאומי, יחד עם עוד תותח מהסי.איי.איי. ועוד אחד מהאפ.בי.איי., במסווה של יציאה משותפת ללימודים (להלן שם הספר הקלוש) בנושא שיתוף פעולה בין זרועות הביטחון השונות, עוד לפני 9/11, כשאין להם שום מושג מה האיום הזה יכול להיות - ובייחוד שהוא קורה על אדמת גרמניה. חוסר הסבירות הקיצוני הזה אופף את הקורא בכל צעד ושעל כאן. יכולת הסקנת המסקנות של ריצ'ר היא לא רק על טבעית, היא מופרכת עד כדי כך שהיא פוגמת ברקמה העדינה, הריאליסטית להפליא של הספרים עצמם, וזה מגיע כמעט בכל ספר לכדי כך שאפילו אני, מומחה קטן מאוד בעבודת צבא או ביון, אגלגל עיניים כאחרונת הטינאייג'ריות שאמרו לה לסדר את החדר, אבל אמשיך לקרוא בפנים מכורכמות.

אז יש לנו סיפור מופרך מהיסוד, המסופר בשפה רזה וצבאית וחותכת, ללא גרם של דימויים (אלא אם כן אגרופו של ריצ'ר פוגע בסולאר פלקסוס של מישהו בעוצמה של רכבת משא וכאלה), עם ביטויים טורדניים שחוזרים על עצמם כל כמה עמודים כדי להגביר את האפקט שלהם (no harm, no foul, למשל), גיבור שגם אם הוא מטר תשעים וחמישה של עוצמה, הוא בוק יבשושי ודפקט מעצבן שלא הייתי רוצה אפילו לשבת איתו לבירה, והתפתחויות דלות למדי מבחינת פעולה או אקשן או רוצח מטורף און דה לוס (שאין) - כלומר בסופו של דבר היינו אמורים להישאר עם ספרים שהם די בלתי קריאים. אבל בכל זאת אני מוצא את עצמי קורא אותם בשניה שהם יוצאים, באנגלית, ונהנה כמעט מכל רגע. איך זה? איך זה יכול להיות? תעלומה.

****

נ.ב. הספר הזה הוא אחד המותחים בסדרה. כן, הוא מפגר, וזה לא יכול להיות וזה. אבל הוא בכל זאת אחלה, ואף אחד לא מכריח אותי לכתוב את זה.

****”