“לעתים נראה לי שהבדידות היא החֶבְרָה (והחֲבֵרָה) הטובה ביותר. אבל רק לעתים רחוקות, כיוון שהבדידות היא אולי מקום נעים לבקר בו, אך היא מקום גרוע לשכון בו.

לואיס ואדי שוכנים בבדידותם. הוא אלמן והיא אלמנה, שניהם ניצבים בפתח העשור השמיני של חייהם ושניהם גרים בגפם, מתבוססים בעריריותם הקשה וכמעט טובעים בה. לואיס ואדי גרים בעיירה קטנה שבה כולם מכירים את כולם. הם גרים עשרות שנים באותו רחוב, אך למעט שיחות חולין סתמיות, מעולם לא התפתח ביניהם קשר בעבר. ואז אדי מציעה ללואיס הצעה מהפכנית: לשכב איתה בלילות. לא, לא מה שאתם חושבים. למעשה, לא לשכב איתה, אלא לשכב לצידה. לשכב ולדבר, להאזין ולספר. להפריח את שממת הבדידות.

האמצעי לכך מעט מאולץ ומלאכותי, לטעמי, ומסתבר שגם לואיס די סקפטי. אבל כנגד כל הסיכויים נרקם קשר אמיץ בין השניים, ומה שמתחיל כחילופי משפטים מקוטעים ומגומגמים מתפתח לחברות נפש של ממש. אט אט הם מסירים את הכסות הנפשית ונחשפים, עירום ועריה, כלפי השני. הם מספרים איש לרעהו על הפצעים הפתוחים של חייהם. הוא מספר לה על בגידתו באשתו בצעירותם והיא מספרת לו על מותה של בתה בתאונת דרכים. וכך הקשר ביניהם הופך לארוכה שמכסה את הפצעים הפתוחים.

קל מאוד היה ליפול כאן למלכודת הקיטשיות ולשרטט סיפור אהבה שמתגבר על כל הקשיים ומסתיים בקול תרועת חצוצרות, אך הספר מצליח להתעלות על עצמו ולהימנע מכך. כי בחיים, מה לעשות, לעתים המהמורות גוברות והמכשולים מנצחים. בנה של אדי אינו שש לקשר המתפתח בין אמו ללואיס, והוא עושה כל שביכולתו כדי לחבל בו, ואף השכנים בעיירה הקטנה זוקפים גבה ומצקצקים בלשונם על המראה הבלתי הולם, כביכול, של האלמן שמגיע לביתה של האלמנה מדי לילה ויוצא משם מדי בוקר.

הרומן מספר סיפור אנושי קטן והוא כתוב ברגישות. ועדיין, הוא אינו מושלם. השפה לפרקים פשוטה (שזה בסדר גמור) ולעתים פשטנית ממש (שזה כבר פחות טוב). הלשון בדרך כלל רזה (שזה בסדר) אך לעתים דלה ואנורקטית (שזה כבר פחות טוב). חיפשתי משפטי פנינה או ציטוטים נבחרים, אך לא מצאתי ולו אחד.

ובאשר לבדידות, בעידן שבו חברויות בזק נרקמות להן חיש מהר במרחביהן הווירטואליים של הרשתות החברתיות, אני חושב שאחרי ככלות הכול, האצבעות הרצות על המקלדת וממהרות ליצור חברויות אינסטנט לא יכולות להוות תחליף לחברות אמתית, בשר ודם: לקשר עין, לטפיחה על השכם, לחיבוק, לנשיקה. לואיס ואדי מצאו בקשר שלהם את כל אלו, וזה היה שכרם.

לסיום סיומת, בלי לחבל בשם הספר הרי אי אפשר. השם המקורי של הספר הוא Our Souls At Night, ובעברית, כמה מביך, השם היפה הזה תורגם ל- "איש ואישה בלילה", כאילו שמדובר באיזה "חמישים גוונים" או משהו. הצעת ייעול למתרגמים: "איש ואישה, בלילה במיטה". זה גם מתחרז, גם מעצים את הקונוטציה המינית וגם יתרום לכם למכירות...”

“את הסופר קנט הרוף לא הכרתי. משוטטות במרשתת הסתבר לי, שהספר הנוכחי הינו הספר השישי והראשון שתורגם לעברית. את כתב היד הסופי של הספר ערכה אשתו לאחר מותו. מביקור שלי בויקפדיה הבינותי, שבספר "איש ואישה בלילה" ישנן נגיעות אוטוביוגרפיות, על חייו של קנט הרוף, כולל מקום מגוריו בקולרדו, ששם מתרחשות מרבית עלילות ספריו.

קנט הרוף כתב את פרקי הספר, כשמיכל חמצן צמוד אליו, וביצירתו זו הוא נפרד מעולם החיים. אני משערת שהוא ידע שימיו ספורים, ולכן לא לחינם הוא בחר להקדיש את הספר לאשתו: קאתי, אולי כמתנה אחרונה, ו/או צוואה להמשך הדרך...

לאוהבי הסרטים, אני שמחה לבשר שבשנה הקרובה יוקרן אצלנו סרט המבוסס על הספר, בכיכובם של שני שחקנים גדולים ומוכרים בשליש האחרון לחייהם האמיתיים: רוברט רדפורד וג'יין פונדה. לדעתי, ליהוק מצוין של שחקנים. כעת כל מה שנותר הוא לצפות איך הבמאי - ריטש בטרה, ישלוף מהספר את הסצנות והצילומים הנכונים שיחלחלו לליבם של הצופים.

"איש ואישה בלילה", עוסק בנושא לא קל: "ב-ד-י-ד-ו-ת".

בספר "בראשית" נכתב "לא טוב היות האדם לבדו". נחמן מברסלב אמר: "בשעה שכל העולם יושבים סביבי ואני בתוכם – יש לי התבודדות". והאם תרזה נטלה את "הבדידות" למקום עוד יותר נוקשה, היא טענה ש"הבדידות והתחושה של היותך לא רצוי, הן צורות העוני הנוראות ביותר".

אני מסכימה עם כולם! "בדידות" היא מצב רגשי של ריחוק, חוסר שייכות. המשפטים שהולכים עם הסיטואציה הזו הן: אני מיותר, אני לא קיים... להבדיל מ"התבודדות" שהיא התנזרות חברתית מבחירה. "הבדידות" היא רעה חולה שפוצעה כל יום, כל שעה, כל דקה...כסכין נעוץ בגב, ולא רק נעוץ, הוא גם סובב סביבו גם אחרי שננעץ.

בדרך כלל "הבדידות" היא תוצאה של סיטואציה שנכפתה על ידי גורם חיצוני. גם היום בדור האינטרנטי, כאשר הכול נגיש, קל, וקבוצות חברים חוברים בקבוצות, במרחב הווירטואלי וברשתות החברתיות, כל אלה יחדיו לעולם לא יהוו תחליף לאדם, לחבר, לידיד, למגע, למבט עיניים, לתחושה ולחיבוק.

"חיבוק וירטואלי" אינו דומה כהוא זה לחיבוק אמיתי, שאפשר לחוש בחום, בנפשו של האדם ואדי נשימותיו. יכולים להיות לנו מאות חברים בפייסבוק ובאינסטגרם... אז מה? השאלה היא עם מי אנחנו מתעוררים בבוקר, ומי נכח בסמיכות אלינו במשך הלילה, כשצללנו לעולם החלומות...

הנובלה מגוללת לקורא בגוף שלישי, ומתחילה בערבו של האחד במאי, קצת לפני שהחשיך, כשהיום ארז את עצמו ופינה את מקומו לשעות הלילה...

אדי מור, אלמנה בשנות השבעים לחייה הלכה לבקר את לואיס ווטרס. שניהם התגוררו במרחק של כמה בתים, בחלק העתיק של העיירה בקולרדו. זה לא היה בדיוק ביקור מובן מאליו, שכן שני אלה לא היו ביחסי קירבה יומיומיים.

לואיס הציע ל"מבקרת" משהו לשתות "אולי תה?" ... "לא תודה. אולי לא אהיה פה מספיק זמן לשתות אותו"... (עמוד 7) ... לאן שלא לוקחים את המשפט הזה הוא עצוב כשלעצמו...

אזי, למה אדי מור פנתה לביקור אצל לואיס ווטרס?

והנה זה בא...

"אני רוצה להציע לך משהו.
אה.
כן. מעין הצעה.
טוב.
לא נישואים...
גם את זה לא חשבתי." .....
מה?
... תהיתי אם תסכים לשקול לבוא לפעמים לבית שלי ולישון אתי.
מה? למה את מתכוונת?
אני מתכוונת לזה ששנינו לבד. אנחנו חיים לבד יותר מדי זמן. שנים אני בודדה, אני חושבת שאולי גם אתה. מעניין אותי לדעת אם תסכים לבוא לישון אתי בלילות ולדבר. ... אני לא מדברת על סקס.... אני מדברת על לעבור את הלילה. ולשכב במיטה בחמימות, בידידות. לשכב יחד במיטה ושתישאר כל הלילה. בלילות זה הכי גרוע. אתה לא חושב ככה?" (עמודים: 8+9)

זה כל מה שרצתה אדי מור. להרגיש קרוב, לדבר מעט,,, שמישהו יקשיב לפעימות ליבה,,, שיהיה לידה,,, שישמור עליה,,, שיאחז בידה,,, ויחדיו יקשיבו למנגינת השקט של הלילה...

כל כך מעט וכל כך משמעותי לאיש ואישה בודדים.

שניהם עם פיסת היסטוריה. הם התאלמנו מבני זוג, חוו במסע חייהם טרגדיות, אכזבות, אי שקט וזוגיות שידעה עליות ומורדות. לשניהם היו יורשים שפנו לדרכם... והקן נותר ריק ומרוקן עם מנגינה של שקט, עצב, יגון...

קנט הרוף שוזר כאן סיפור עטוף ב"אהבה בוגרת". למרות כל הקשיים, החומות, התנגדות הצאצאים והחברה, הם הולכים יד ביד ... רק כדי "להרגיש ביחד".

הם מתגברים יחדיו על המהמורות והמכשולים ויש לא מעט. בנה של אדי אינו מאושר מהקשר, ביתו של לואיס אף היא חושבת שהחיבור ביניהם לא הולם, השכנים והקופאית במרכז הקניות מתקשקשים מאחורי גבם, והולכים רכיל על "אלמן העיירה", שמבקר בביתה של האלמנה מידי לילה.

לזוגיות הזו, קנט הרוף צירף את "הנכד" שבא להתגורר אצל אדי-סבתו, משום שבנה-ג'ין נפרד זמנית מאשתו. שלושתם; "הדור הוותיק והמשכו" יוצאים ומבלים יחדיו, נהנים בטיולים ופיקניקים, מאמצים כלב, לוגמים לגימות מהחיים, נושמים ומתבשמים מרסיסי היופי של החיים. טוב עשה קנט שצירף את דמויות הנכד והכלב לתמונה הגלובאלית לעלילה. ככל שאני חושבת על כך, הנכד/כלב הם "דמויות אנטיתזה" לבדידות והיוו בבואה, עוצמה, דינמיות ואנרגטיות.

הסיפור מגולל סיפור אנושי, רגיש, אופטימי, כתוב בשפה מינורית ומרומזת. הסנסציות נרמזות לקורא ומה שאינו נכתב, מוצלל בין השורות.שפת הכתיבה דלה וייתכן שהבעיה היא דווקא בתרגום. אהבתי את העריכה בפרקים קצרים, המעניקים לקורא טעימה מהתחושה ופסק זמן להרהור.

לטעמי תיאור בני הזוג של אדי ולואיס נארגו בחסכנות יתרה. בכובע של "עורך", אני חושבת שלא היה מזיק להוסיף לשני אלה עוד שכבת שומן.

למרות הנכתב בפסקה הקודמת, לעניות דעתי כוחו של הספר דווקא בכחישותו, שקיפותו וקדרותו.

שם הספר המקורי הינו: OUR SOULS AT NIGHT" ". גם כאן אני חושבת שהשם המקורי הרבה יותר עמוק ומשמעותי לתוכן הספר. בנוסף גווני התמונה שעל גבי הכריכה פחות קורצים אני אישית לא אוהבת חום... (חום-זה אדמה..."כי מעפר אתה ואל עפר תשוב"... זה לא מתאים לכאן). בכובע של "מעצב" הייתי מציעה להשתמש בכריכה המקורית, שלדעתי הרבה יותר הולמת ומשדרת אופטימיות.

לסיכום, קנט הרוף בספרו: "איש ואישה בלילה" מציע גלולה אנושית נגד "הבדידות".
ובשורה התחתונה: טוֹבִים הַשְּׁנַיִם מִן-הָאֶחָד! (קהלת ד' ט') ... ולא רק בסיפורים, סרטים, משלים ושירים...
לי יניני
פרוזה תרגום, הוצאת "כתר ספרים (2005) בע"מ", 160 עמודים, שנה: 2017”

“ביום שישי אביבי ושמשי היא הזמינה את הבת והנכדה בת ה-9 לארוחת צהרים בבית קפה עם מרפסת וגינה מלבלבת. השיחה עם הבת קלחה. הנכדה הקשיבה בחצי אוזן, בעוד עיניה נעוצות כל הזמן במכשיר הסלולרי.
"מה התוכניות שלך למחר?" שאלה הבת.
"אני נוסעת לטייל בגליל", השיבה.
"עם מי?"
לרגע הזה חיכתה.
"עם חבר".
פתאום נזקפו אוזניה של הנכדה והיא טרחה להרים מבטה לעבר הסבתא.
"חבר סתם, או חבר אמיתי?" שאלה .
"חבר אמיתי, אמיתי" השיבה.
"נו סבתא, באמת! בגילך??...."

***

הוא נושק לשבעים. היא צעירה במעט. כבר ארבע שנים הם יחד. הוא סגור ושמרן. היא יותר פתוחה וליברלית. הוא - קצר וענייני. היא נוטה להיות קשובה וסבלנית. הוא – ביצועיסט. היא חולמנית. רוב הזמן חיים הם בטוב. לפעמים קצת פחות טוב. בצד תחומי עניין משותפים ותמיכה הדדית, מתגלים לעיתים הבדלי האופי והטמפרמנט ומתגלעים להם חילוקי הדעות. פה ושם אפילו פורץ לו איזשהו ריב קטן.
היא יודעת שאולי יבוא יום, והקשר הזה יסתיים עוד בחייהם.
והיא יודעת שגם אם יקרה כדבר הזה, לנצח תנצור את זכר התקופה היפה הזו, ותודה על כי זכתה.

***

כשקראה בסימניה על הספר "איש ואישה בלילה", חשה רצון עז לקרוא אותו. הרי הנושא נוגע גם בחייה שלה. היא אפילו התקשתה לחכות שיגיע לספריה, ומיהרה לרכוש את הספר.

היא יודעת. בזמן האחרון צצים כפטריות אחרי הגשם ספרי פרוזה אודות זוגיות חדשה בגיל הזהב. לדעתה, לא רק העלייה בתוחלת החיים והבדידות שפעמים רבות מתלווה אליה גורמים לפריחת תופעת הזוגיות החדשה אצל אזרחים ותיקים. לבדידות, כמו לאהבה, אין גיל. היא קיימת אצל אנשים בכל הגילאים. סיבה חשובה נוספת לתופעה היא התרופפות ערך מוסד המשפחה בעשורים האחרונים, ובפרט מאז תחילת המילניום, כחלק מן המעבר מתפיסת עולם המדגישה קולקטיביות להשקפת עולם ששמה במרכזה את האינדיבידואל. כתוצאה, הנורמות המשפחתיות הפכו גמישות יותר. הדבר בא לידי ביטוי לא רק בעליה בשיעור הגירושין, אלא גם במחויבות פחותה של ההורים לילדיהם שבאמצע החיים ולהיפך. כל פרט במשפחה, בכל גיל, דורש היום יותר מרחב וזמן לעצמו.

***

הספר נגמע במהירות. בעודה שוכבת במיטה וקוראת את עמודיו האחרונים – (בן זוגה מעדיף את הכורסה בסלון וקורא ספר היסטוריה), - דמיינה עצמה אוחזת חרצית ותולשת את עלי הכותרת: אוהבת? לא אוהבת? ספר בסדר? ספר לא משהו? 3 כוכבים? 2 כוכבים?

ספר בסדר – כי יש בו כמה תובנות חכמות ורגישות על החיים, ופה ושם מגיח הומור חביב.

ספר לא משהו – כי הפתיחה שלו מופרכת ותוקפנית..
ככה סתם, כאילו כלום, דופקת אישה בת 70 על דלת ביתו של שכן הגר בסמוך אליה, והיכרותה עימו שטחית. היא מציעה לו לבוא לפעמים לבית שלה לישון איתה ולשוחח בלילות. השכן נענה להצעה וכבר למחרת ישן איתה במיטתה, כשהם שלובי ידיים.
אין שום גישושים מקדימים – הזמנה לארוחת ערב למשל או שיחת היכרות קלילה על כוס קפה. פשוט – קפיצת ראש למיטה משותפת ושיחות נפש אודות חייהם ומשפחותיהם, על האסונות והקלקולים שבהם.

לעומת זאת – כמעט עד סוף הספר אין "משחק מקדים" ולא נסיון לקיים מגע מיני. שבועות ארוכים מסתפקים השניים בהחזקת יד במיטה. לא ליטוף, לא חיבוק, לא נשיקה, אף לא שביב קטנטן של יצר מיני. הייתכן שגבר ואישה - גם בגילאים המבוגרים הללו - יכולים לקיים ידידות כזו כשהם חולקים אותה מיטה?

ספר בסדר – כי אהבתי את דמותה של האישה - את היותה אישה משוחררת, יוזמת ובעלת תושיה. אישה שמרשה לעצמה להיות היא עצמה ומסוגלת לשנות דפוסים בקלות, גם בגילה.

ספר לא משהו – כי רובו כתוב כתיבה יומיומית, מאד עניינית ויורדת לפרטים טריוויאלים "הוא נכנס לאמבטיה, צחצח שיניים... ".

ספר בסדר – כי מתחת הכתיבה היבשושית-משהו מסתתרים לא מעט רגישות, הבנה וחמלה.

ספר לא משהו - כי הוא נוטף סכרין. יחסים אידיאלים ומשפחה אידיאלית - סבתא, בן זוגה (המתפקד על תקן הסבא הטוב), הנכד המתגורר איתם זמן מה, ואיך אפשר בלי הכלבה.

ספר בסדר - כי למרות שישנם בו כמה דברים מופרכים, חלקם רק נראים מופרכים. מי שלא חווה אהבה מאוחרת שכזו, שיש בה גם תקופות שכולן מתיקות מזוקקת – לא יאמין.


****

(ובאשר לבדידות שאין לה גיל, הנה שירו המופלא של סטינג "Practical Arrangement" .
אם אהבתם, המשיכו לסרטון הבא המביא את גירסת הדואט עם Jo Lawry המשיבה להצעתו.
https://www.youtube.com/watch?v=NEn7KYHEpAk)”

“כמה רגש מרוכז מסתתר בין דפי הספר הדקיק והכל כך נפלא הזה! הכמיהה לחברה והרצון בקשר מסתבר שקיימים בכל גיל. ובספר הזה בנה קנט הרוף מערכת יחסים בין שני אנשים בני הגיל השלישי.לעולם לא מאוחר מדי, גם כשאתה בעשור השביעי לחייך. תאהב ותהיה נאהב- ותאריך ימים.

אדי ולואיס הם שכנים הגרים בעיירה קטנה בקולרדו, ארצות הברית. שניהם התאלמנו מבני זוגם. הבדידות שממלאה את חלל ביתם מביאה אותם אחד אל השני, ואדי באה ללואיס בהצעה לא שגרתית. אז אולי לא הכי שגרתית אבל כמה פשוטה ויעילה!

מתוך הבדידות הזאת צמחה מערכת יחסים מיוחדת ועדינה, והשניים בונים לעצמם איזו שגרה שעושה טוב לשניהם. עד ש...(החיים הרי תמיד מסובכים,לא?)

אהבתי את אורכו הקצר של הספר, שגם אם השאיר אותי עם טעם של עוד, הרי שהיה באורך הנכון והכל בו היה במינון מדויק גם אם זה בא על חשבון הדמויות שסבלו קצת מהיעדר נפח. אבל זה בסדר. כי הכתיבה הרגישה והמתומצתת התגברה על זה.

ספר קטן שנכנס ללב.”