“אני מרגיש שעוד לא חוויתי מוות של קרוב בתחושה החזקה שלו. כלומר כן חוויתי מוות אחד של סבא שגם השפיע עליי קצת, אבל מלא פניות בחיים שלי הצליחו להסיח את דעתי ככה שהשכול לא פגע בי עמוקות (מה גם הוא גסס תקופה, ולפחות הספקתי לתת לו חיבוק לפני), ואם אני חושב על זה אחרי החברים והמכרים הרבים שאיבדתי ב7 לאוקטובר, גם אז לא הצלחתי להרגיש שכול אמיתי של התבוססות בכאב ואובדן, חוץ מפיקים קטנים של פעם ב- אבל גם אז התחושה הכללית של האדישות הצליחה לסלק ממני את החיבור ומה שאני מנסה להגיד זה שהרגש הבשרני של אובדן ועיכול בריא, עוד לא הופיע אצלי.
בד"כ אני ציני כלפי רגשות כאלה, או לפחות איך שמשווקים אותם כי זה תמיד מרגיש לי מלאכותי ומאוד חברתי עם מטען כבד מאוד של מי יותר מסכן ומי צריך לקבל יותר תשומת לב כזאת או אחרת, אבל הספר הזה כן איכשהו היה בסדר, והדיבור שלו על אובדן לא הרגיש קיטשי או לא מובן.
הספר מורכב מארבעה חלקים שכל אחד מתאר צד אחר של תפיסת המנוח שאבד, אחיו אחותו הוא עצמו ואמא שלו. אין משהו בכתיבה שם שעוצר נשימה, אבל התיאור הפשטני של החוסר היומיומי בעוד אח אהוב, דווקא הרגיש לי אותנטי, והספר מהיר ולא מתיימר להיות איזו פנינה ככה, מתחיל ונגמר והמועקה שהוא משאיר לא מאוד עמוקה וכואבת, אלא יותר אמיתית.
לא יודע אם הייתי ממליץ, אבל אני שמח עליו.”

“כל כך נהניתי לקרוא את הנובלה המקסימה הזו.
פעם ראשונה שאני קורא תומס וולף, אולי בכלל פעם ראשונה שאני קורא סופר אמריקאי קלאסי אחרי מארק טווין שקראתי בילדותי.

כתבו בעמוד הספר ביקורות נפלאות ואין לי הרבה מה להוסיף עליהן, מדובר בנובלה בנויה יפה, כתובה יפה, מרגשת וקולעת בעיני לכל אדם שהגיע לגיל מסוים בו הנוסטלגיה לעיתים לובשת צורות של ימים טובים ורחוקים שלא יחזרו לעולם. כל אחד והגיל שבו זה קורה לו אני מניח.
וולף מדבר על הנקודה בה הנוסטלגיה הופכת לכאן ועכשיו, השחזור של רגעים שבזכרונותינו היה גדולים ומועצמים, הופכים במפגש עם המציאות לאחר שנים למעין צל מאכזב של הזכרון שכן יש בנו את הנטייה להעצים בילדות הכל. המציאות, הכאן ועכשיו לעולם מאכזבים כשהם הופכים לרגע נוסטלגי כאשר הזכרון פוגש מה שנותר ממנו בעולם הממשי.

״ואז הכל ילך ממני, יימוג כמו צללי ענן על גבעה, ילך ממני כמו פנים אבודים בחלום, יבוא כמו שמועות כבירות מנמנמות על אודות יריד רחוק ופלאי - בא, הולך, בא, נמצא ואובד, ואתה אחוז ומוחזק אך לעולם בלתי לכיד, כמו קולות בהרים אבודים, מזמן - כמו העיניים הכהות והפנים השקטים של הנער הכהה, הנער הכהה האבוד, אחי, שכמו צללים או כמו היעדר בתוך הבית, הוא עצמו היה בא, ואז הולך, ואז בא שוב.״

הציון שלי: 8/10
מומלץ.”

“העיסוק בזמן שחולף ובניסיון לתפוס אותו נועד הרי לכישלון ולשברון לב.
הנובלה היפיפייה של תומאס וולף פותחת בתיאור מפעים של רגע מסוים כשהגיבור, ספק ילד ספק נער תופס לרגע את ההווה של הרגע החולף, את התחושה האין סופית מבחינת נקודת מבטו של חזרת הדברים הצפויים בסביבתו שוב ושוב.
ההתפעמות ורגעי הקסם של עולמו יתנפצו במהרה לבלי שוב.
ההתפכחות הכואבת תגיע בשל מאורע שיגיע בהמשך אותו היום. האידיליה נסדקה.

בשפתו הפיוטית מצייר המחבר את העיירה האמריקאית ואת הזמן שחולף באופן וירטואוזי. האמצעים הספרותיים שהוא משתמש בהם נפלאים.
אך מעל הכול דמותו של הילד-נער נוגעת ללב בעדינותה בבגרותה ובחוכמתה.
הנובלה העניקה לי (שוב, בקריאה שניה) חוויה של עצב מזוכך ויפיפה.
אחרית הדבר בסופה של הנובלה מאת עודד וולקשטיין מצוינת ושופכת אור על היסודות הביוגרפים של העלילה.
מומלץ מאוד לקריאה.”

“***


יש שאני נוסע בקו 18 מדי שבוע, ספסל שני מהסוף, מקשיב לשירים באוזניות ובוהה במושבים ההולכים ומתרוקנים, ערב כזה, מעונן וקצת קר, נוסע ורגע לפני שהאוטובוס פונה לעיר תחתית לא יכול לשלוט בעצמי ומגניב מבט חטוף ימינה מבעד לזגוגית החלון, לעבר בניין האבן הישן ההוא, המוקף בשיחים מזדקרים ועשבים שוטים מכל צדדיו, נו, ההוא, הזה שהילד בן השש נהג לשבת על המדרגה הקרה בכניסה הלא מרשימה שלו, ביום אביב חם וספוג שמש, אגודליו תחובים מתחת לרצועות הילקוט על גבו, יושב בחולצה לבנה אחידה וקצרת שרוולים ומחכה לסבא שלו שיחזור מהביקור הקבוע בחנות לחומרי בנייה ואחזקה שעמדה בצד הדרך, החנות בה ביקר בכל פעם שאסף אותו מבית הספר – שיחזור ויחזיק בשקית לבנה בידו האחת, ובשנייה ייתן לו ארטיק – ההסכם הקבוע ביניהם, שנחתם ללא מילים: הוא מחכה יפה ובתמורה מקבל משהו טעים. בכל פעם ארטיק בטעם שונה. דובדבן. קולה. מנגו. לימון. תמיד היה מנסה לפצות על העיכוב, לגוון ולהפתיע בטעם חדש, והילד אף פעם לא העדיף לבוא איתו לחנות או לחכות לו בבית. תמיד נהנה מעצם ההמתנה, מתחושת אי הידיעה שזמזמה בעורקיו ומקרני השמש המרוחות על המדרכה.


ומיד נזכר הילד בסבתא שלו, לבושה בשמלה ורדרדה, שערה משתפל לאורך עורפה, בהיר ומחייך בעודה יושבת למרגלות השולחן במטבח המרובע הקטן, מגוללת בקול עלילות ומחוזות על כלב אמיץ שיוצא להרפתקאות שונות, בכל יום הרפתקה אחרת, מלווה את מילותיה בתנועות ידיים וצחקוקים, והילד בן השש יושב בכיסא לידה ובולע בשקיקה כל מילה, בעיניים גדולות ורעבות, וזאת לאחר שכבר סיים את הקערה המלאה בבורשט רותח שנחה מתחת לאפו. הילד ההוא אף פעם לא גילה לה שחיכה בכל יום לסיפור חדש, שהעלילות השטותיות שהעלתה על לשונה הן שפתחו בפניו עולם שלם של ספרים ושל קריאה, של ריח דפים צהוב וישן, שהן הן העתידות להוליד בבטנו את הרצון העיקש הבלתי מוסבר לקחת עט ולהתחיל לכתוב על כל דף שימצא בקרבת מקום, מרופט ומקומט ככל שיהיה. הוא לא ידע שצריך לומר לה דברים כאלה, שאור בא ואור הולך - וגם לא ששלוש עשרה שנים לאחר מכן יכתוב על כך באתר סימניה, בביקורת לספר קצרצר שהמילים בו הזכירו לו את אותם רגעים.


הילד ההוא היה בן שבע כשסבא שלו חלה בסרטן. במשך שנים ארוכות לא ישכח את הלילה ההוא שסבתא התקשרה לאימא בתשע בערב, לומר לה שסבא קודח מחום. בטלוויזיה היה קליפ בצבע שחור-לבן לשיר של אביב גפן. פניו היו קרובים למצלמה ומאופרים, והתמונה הזו נתקעה בראש של הילד כל הלילה. הנסיעה בכבישים הייתה קצרה. אף אחד לא דיבר, והוא לא שאל אותם שאלות. כשנכנסו לדירה סבא שכב במיטה בחדר השינה שלו, ליד תיבת התמרוקים שהילד נהג להסניף את ריחה ולהפליג בדמיונותיו לחנויות ספרים מסתוריות באיטליה ובספרד, וקרץ לעברו כשראה אותו. הוא נראה עייף. אימא פרעה את שערו והבטיחה שהכל יהיה בסדר, והוא האמין לה. בהמשך השנה למד את משמעות המילה 'סרטן', ארבע אותיות שהתוודע אליהן עד גיל שבע רק בתור בעל החיים, Crustacea, הזה עם זוג הצבתות. הוא לא ישכח את מסדרונות בתי החולים הארוכים והלבנים, חסרי הדופי, את ריח התרופות שעמד בקביעות באוויר, את שקיות הצלפון שעטפו את הכריכים חסרי הטעם מהמכונות, את ההמתנות האינסופיות על הכיסאות השחורים מתחת למסכי הטלוויזיה שעמדו ממעל, את תמונת הנוף הירוקה של הכרמל לעת שקיעה בערב, כשעמד מול קיר הזכוכית הענק ההוא, לבד, לבד לגמרי, וכתב מילים במחברת השחורה שלו.


הנסיעה בקו 18 מזכירה לי קרעים כאלה, חטופים ומהירים, נגיסות מהעבר – ורגע לפני שאני מספיק להעמיק, לגלוש קצת לנבכי הדברים, לתהות ולהרהר - האוטובוס דוהר קדימה, והופ, אני בן תשע עשרה, חייל במדי חיל האוויר שחוזר הביתה, חולף על פני שכונת סירקין אפופת התמונות וממשיך בדרכי בכביש העקלקל לחלק נוסף של העיר, לרחובות אחרים, פחות משמעותיים עבורי, אולי, עם הרבה פחות קרעים חטופים; מותיר מאחור את הילד בן השש ואת סבא וסבתא כשעוד גרו בדירה אחת ואת הארטיק בטעמים ואת ריח השמן שנדף מהמדרכות ואת האיש המשופם עם כובע הקש שתמיד עישן ושאל לשלומו. מניח לכל אלה לשקוע לאט. "הנער האבוד" מאת תומס וולף העניק לי הצצה קצרה נוספת לימים ההם, לזיכרונות הישנים ולמגוון הריחות, לשעות המלאות בתמימות ובסיפורים, באהבה ובחמלה, לקסם ההוא שעמד באוויר שלוש עשרה שנים לפני, ונהיה כעת לכתם אחד, עגול ומחייך, הולך וקטן, הולך ונמוג, אבל לא נעלם לחלוטין – ואולי, מי יודע, מסתתר לו אי שם, ייתכן ואפילו בחדר השינה שלהם, במקום שנחה בו פעם תיבת התמרוקים של סבתא. תמיד אני מנסה להציץ ותמיד התריסים מוגפים.


***”