“"עובדות ומקורות, זה לא נשמע טוב," העירה חברה שלי בצדק.
"יוסף נדבה היה רוויזיוניסט," אמרתי לה. "אין לי מושג מהם העובדות והמקורות שהוא מביא, אבל אני יודעת שהמסקנה הסופית שלו תהיה זהה לשלי."
המסקנה הסופית שלו אכן זהה לשלי. אבל הדרך, ממש לא.
נדבה מנסה להוכיח שתְקיפות האצ"ל והלח"י הטרידו את הבריטים הרבה יותר מהמאבק בהעפלה. הוא משתמש בשלל הוכחות - חלקן מבוססות, חלקן מביכות ממש.
הוא מצטט כרזת מבוקשים בה מוקצב פרס של 2000 לירות על ראשו של בגין ו1000 לירות על ראשו של ילין-מור, מול 25 בלבד על ראשו של יהודה ארזי, מראשי עליה ב'. אלא שהכרזה פורסמה ב1943, כשארזי לא עסק עדיין בענייני העפלה; הוא היה מבוקש על הברחת נשק מהצבא הבריטי.
הוא מביא את הודעת סיום המנדט, לפיה "הוכח כי 84,000 החיילים... לא היו מספיקים כדי לקיים את החוק והסדר (בארץ ישראל) לנוכח מערכת הטרור שנוהלה על ידי כוחות יהודיים מאורגנים ברמה גבוהה בהיותם מצוידים בכלי הנשק של חיל רגלים מודרני. מאז גמר המלחמה (מלחמת העולם השניה) נהרגו 338 נתינים בריטיים בארץ ישראל, בעוד שההוצאה כל הכוחות הצבאיים בה עלתה למשלם המסים הבריטי 100 מיליון ליש"ט...על פי כוונותיהם המוצהרות של היהודים הקיצוניים הוכח, כי אבדנם של עוד חיי אדם בריטיים הוא בלתי נמנע... בנסיבות אלו החליטה ממשלת הוד מלכותו להביא לסיומו של המנדט שהופקד בידה ולהיכון לפינוי כל הכוחות הבריטיים מארץ ישראל בכל ההקדם האפשרי".
כמובן, לא ציפינו לראות כאן "וחוץ מזה יוקרתנו הבינלאומית לא תאפשר לנו להמשיך להעביר באלימות ניצולי שואה אל מחנות קפריסין"...
הוא מצטט היסטוריונים ומדינאים שונים הרואים בלוחמת הגרילה של אצ"ל ולח"י את הסיבה העיקרית לסיום המנדט. חלקם מתבססים על "מסמכים בריטיים" שלא מובאים לפנינו; לחלקם נוח, מסיבותיהם שלהם, לטעון שהלוחמה היתה הקש ששבר את גב הגמל (למשל, פוליטיקאים בריטים שהיו יריביו של שר המושבות). אחרים משכנעים מאוד בעיני, כמו קלמנט אטלי, ראש ממשלת בריטניה, ויוּ דלטון, שר האוצר.
ציטוט אחד שם ראוי לשמור למזכרת: "איני יכול שלא לחוש גאווה בנערינו. אילו רק היתה זו המפקדה הראשית של הגרמנים, היו הם זוכים בצלב ויקטוריה!" (חיים וייצמן על פיצוץ מלון המלך דוד, לפני שסיפרו לו שבעצם היה זה מעשה זוועה של חיילי אצ"ל).
נדבה מקדיש פרק שלם לשאלה "מה בין האצ"ל והלח"י לבין אש"ף" - שאלה שגם אם יש מקום לשאול אותה, וודאי איננו כאן. היעילות של מאבק המחתרות היא נושא אחד; הלגיטימיות שלו היא נושא אחר לגמרי.
הנספחים בסוף כמעט שווים לספר בעוביים. ביניהם פרוטוקולים של שיחות בין אנשי הגנה, אצ"ל ולח"י לפני קום המדינה ואחריה. חומר מעניין למי שבקיא מעט בתולדות התקופה, כי אירועים ושמות נזרקים שם ללא הסברים, וחבל: יש שם כמה קטעים שעם מעט רקע הצליחו לעניין את האחיות שלי בנות השמונה והעשר. אני משערת שגם גדולים מהן יגלו ענין.
אם לסכם, הספר בכללו קריא ומעניין. הוא מפנה למקורות שונים ומעורר חשק לחפש אותם (רק אזהרה - זה מסוכן, אף פעם זה לא נגמר בעמוד הבודד שאליו הוא מפנה, ולספר תולדות ההגנה יש שלושה כרכים שכל אחד מהם בן שלושה חלקים). אחדות מההוכחות שלו מוצקות ובנויות היטב, אחרות קלושות. קריאה ביקורתית בספר הזה יכולה להיות מעשירה מאוד. גם קריאה סתם, אבל אני לא ערבה לדיוק ההיסטורי.
*
אז מי גרש את הבריטים מארץ ישראל?
בעיני התשובה היא, מי ניסה?
הלח"י הצהיר כבר ב1941 על "כִּבּוּש המכורה בחַיִל מידי זרים לאחוזת עולם". האצ"ל הצטרף ב1944. אבל אפילו בסוף 1947, ההגנה סירבה לראות בבריטים שלטון זר או מכשול לציונות.
אבל מעבר לזה, לו נתבקשתי להצביע על האירועים הגדולים ביחסי הבריטים והיישוב, אלה שזיעזעו את הקהל בבריטניה ואת העולם כולו, הייתי מצביעה על אקסודוס ולה-ספציה (ההגנה), ההתנקשות בלורד מוין (לח"י) ופריצת כלא עכו, פיצוץ מלון המלך דוד, ליל המלקות ותליית הסרג'נטים (אצ"ל).
נדמה לי שמבחינה תקציבית, ההעפלה גרמה יותר נזק לאימפריה; אבל מכל בחינה אחרת - כוח האדם, היוקרה הבינלאומית, כוח הסבל של האוכלוסיה הבריטית - מלחמתם של האצ"ל והלח"י היא זאת שהעיקה על הבריטים עד כדי סיום המנדט.
אז מי גרש את הבריטים? הלח"י היה הראשון שהציב את המטרה; האצ"ל, עם מצבת לוחמים גדולה יותר וחמוש ביותר נשק, היה זה שפעל למענה יותר מכל ארגון אחר.
אין לי אלא להצטרף לשורות הסיום של נדבה:
הגיעה השעה לחולל מפנה בהיסטוריוגרפיה הציונית לגבי פרק המחתרות בישראל בתקופת המנדט הבריטי ולתקן את ספרי ההיסטוריה המסולפים והחד-צדדיים. לשם כך אין צורך להמתין ל"משפט ההיסטוריה". לעת הזאת מצויים כל הנתונים בידינו להצביע על המעוות ולפסוק הלכה שאין עליה עוררין מבחינה מדעית-היסטורית כלשהי.”
