“אני מת על ספרי מתח. אני אוהב את הדרך שבה הם מזרימים אדרנלין לעורקיי ומפיחים בי רוח חיים. אבל יש כמה משוכות קטנטנות שספרי המתח שלי חייבים לדלג מעליהן. לא מגבלות רציניות או משהו. ממש לא ביג דיל. ראשית, אסור לספרי המתח לתאר מרחץ דמים מכל סוג שהוא. תיאורים של גוויות מרוטשות, ראשים ערופים וגרונות שסופים גורמים לי לסחרחורות ולחלומות בעתה. מוטב שרצח כלל לא יתרחש בהם, וגם הריגה או אפילו סתם התאבדות לא תתרחשנה. בקיצור, שלא יתרחש בהם שום מוות משום סוג שהוא. גם ייסורי גוף והתעללויות שונות ומשונות מוקצים מחמת מיאוס. רצוי מאוד שאף דמות לא תיעלם לה, שלא תיחטף, שלא תילקח בשבי, שלא תיאנס, שלא תידרס, שלא תטבע, שלא תישרף, שלא תיפול אל מותה מאיזה גורד שחקים ושלא תחתוך בטעות את האצבע כשהיא מכינה סלט. ושתעזוב כבר את הסלט, לעזאזל, ושתתחיל לאכול שוקולד.
פושעים מפחידים אותי מאוד, אז מספרי המתח שלי אני מצפה שלא יככבו בהם גנגסטרים, אנשי מאפיה, רוצחים סדרתיים, אנסים, פדופילים, אסירים נמלטים, פורעי חוק למיניהם, ואפילו דגי רקק בדמות עבריינים קטנים ובריונים שכונתיים לא מורשים להיכנס לספרי המתח שלי ולהטיל עלי את חיתתם.
קפצונים בפורים מפרים את שלוות הנפש שלי, כך שסצנות של יריות בספרי המתח שלי לא באות כלל בחשבון, לא כל שכן פיגועים רבי נפגעים, מכוניות תופת, מטעני חבלה, מפגעים מתאבדים ושאר מרעין בישין.
תאונות דרכים מהלכות עלי אימים, אז על מרדפי מכוניות אין בכלל על מה לדבר. ושהגיבור לא יעבור חלילה באור צהוב. זה מסוכן מדי.
"איזה מין אימא את" הצליח לדלג, ולא בקלות, מעל המשוכות הקטנטנות שאני מציב לספרי המתח, מה שאומר: ספר מתח לייט... ליסה אמורה לשמור על בתה בת השלוש עשרה של חברתה הטובה ביותר, מאבדת ריכוז, מאבדת את הילדה שנעלמת לה לפתע, ומחריבה את עולמה. גם את עולמה שלה עצמה וגם, ובעיקר, את זה של חברתה. מדהים עד כמה שנייה אחת של חוסר ערנות יכולה לגרום להשלכות כל כך חמורות בחיינו. תאונות דרכים, תאונות עבודה, שריפות, דליפות גז, ועכשיו גם מסתבר שהיעלמות ואולי אף גרוע מזה: חטיפה, אונס ורצח על ידי פדופיל.
הספר כתוב טוב. הוא שומר על רמה של מתח ועניין לכל אורכו, ואין בו תפניות עלילתיות בלתי הגיוניות שלעתים קרובות מאפיינות ספרי מתח. הפרקים, שהם קצרים מאוד, מובאים משלוש נקודות מבט שונות: של ליסה עצמה (בגוף ראשון), של ג'ואן, הבלשית החוקרת את הפרשה, ונקודת מבט נוספת, שמחשש לספוילר לא אציין אותה מפורשות, וארמוז רק שהיא גרמה לי לדפיקות לב מואצות ולרעד קל בידיים. מצמרר מדי בשבילי.
דבר פצפון שמעט צרם לי בספר: השם שלו, הצעקני לטעמי, כולל את המילה "אמא", אך בגוף הספר עצמו חוזרת שוב ושוב המילה בכתיב מלא: "אימא". חוסר העקביות הזה לא אמור לקרות בספר שיוצא בכנרת-זמורה ביתן, ההוצאה הגדולה בארץ, ואף טעויות הגהה נוספות שמופיעות בספר לא מוסיפות כבוד להוצאה... ולעצם העניין, אמא או אימא? רובנו כותבים "אמא", אך עיון באתר של האקדמיה מוכיח שהצורה התקנית היא "אימא". המילה נכתבת ביו"ד על פי הכלל שכותבים יו"ד לציון תנועת i שאין אחריה שווא נח – כמו במילים גינה, סיבה, מידה, מיטה.
הספר הזה הוא ספר המתח האנגלי השלישי שאני קורא בחודשים האחרונים. קדמו לו "נתתי לך ללכת" ו- "פרויקט אליס". כל שלושת הבריטים החביבים הללו הם ספרי מתח לייט, ללא ריבוי זוועות למיניהן. האם מדובר כאן במגמה, כשם שספרי המתח הסקנדינביים, להבדיל, בולטים באכזריותם? אני מקווה מאוד. כי אם ספרי המתח מזעזעים מדי, אני זונח אותם וניגש לצפות בסרט אימה בטלוויזיה. אני מאוד אוהב סרטי אימה. אני אוהב את הדרך שבה הם מזרימים אדרנלין לעורקיי ומפיחים בי רוח חיים.
אבל יש כמה משוכות קטנטנות שסרטי האימה שלי חייבים לדלג מעליהן... לא מגבלות רציניות או משהו. ממש לא ביג דיל.”