“אני מת על ספרי מתח. אני אוהב את הדרך שבה הם מזרימים אדרנלין לעורקיי ומפיחים בי רוח חיים. אבל יש כמה משוכות קטנטנות שספרי המתח שלי חייבים לדלג מעליהן. לא מגבלות רציניות או משהו. ממש לא ביג דיל. ראשית, אסור לספרי המתח לתאר מרחץ דמים מכל סוג שהוא. תיאורים של גוויות מרוטשות, ראשים ערופים וגרונות שסופים גורמים לי לסחרחורות ולחלומות בעתה. מוטב שרצח כלל לא יתרחש בהם, וגם הריגה או אפילו סתם התאבדות לא תתרחשנה. בקיצור, שלא יתרחש בהם שום מוות משום סוג שהוא. גם ייסורי גוף והתעללויות שונות ומשונות מוקצים מחמת מיאוס. רצוי מאוד שאף דמות לא תיעלם לה, שלא תיחטף, שלא תילקח בשבי, שלא תיאנס, שלא תידרס, שלא תטבע, שלא תישרף, שלא תיפול אל מותה מאיזה גורד שחקים ושלא תחתוך בטעות את האצבע כשהיא מכינה סלט. ושתעזוב כבר את הסלט, לעזאזל, ושתתחיל לאכול שוקולד.

פושעים מפחידים אותי מאוד, אז מספרי המתח שלי אני מצפה שלא יככבו בהם גנגסטרים, אנשי מאפיה, רוצחים סדרתיים, אנסים, פדופילים, אסירים נמלטים, פורעי חוק למיניהם, ואפילו דגי רקק בדמות עבריינים קטנים ובריונים שכונתיים לא מורשים להיכנס לספרי המתח שלי ולהטיל עלי את חיתתם.
קפצונים בפורים מפרים את שלוות הנפש שלי, כך שסצנות של יריות בספרי המתח שלי לא באות כלל בחשבון, לא כל שכן פיגועים רבי נפגעים, מכוניות תופת, מטעני חבלה, מפגעים מתאבדים ושאר מרעין בישין.
תאונות דרכים מהלכות עלי אימים, אז על מרדפי מכוניות אין בכלל על מה לדבר. ושהגיבור לא יעבור חלילה באור צהוב. זה מסוכן מדי.

"איזה מין אימא את" הצליח לדלג, ולא בקלות, מעל המשוכות הקטנטנות שאני מציב לספרי המתח, מה שאומר: ספר מתח לייט... ליסה אמורה לשמור על בתה בת השלוש עשרה של חברתה הטובה ביותר, מאבדת ריכוז, מאבדת את הילדה שנעלמת לה לפתע, ומחריבה את עולמה. גם את עולמה שלה עצמה וגם, ובעיקר, את זה של חברתה. מדהים עד כמה שנייה אחת של חוסר ערנות יכולה לגרום להשלכות כל כך חמורות בחיינו. תאונות דרכים, תאונות עבודה, שריפות, דליפות גז, ועכשיו גם מסתבר שהיעלמות ואולי אף גרוע מזה: חטיפה, אונס ורצח על ידי פדופיל.

הספר כתוב טוב. הוא שומר על רמה של מתח ועניין לכל אורכו, ואין בו תפניות עלילתיות בלתי הגיוניות שלעתים קרובות מאפיינות ספרי מתח. הפרקים, שהם קצרים מאוד, מובאים משלוש נקודות מבט שונות: של ליסה עצמה (בגוף ראשון), של ג'ואן, הבלשית החוקרת את הפרשה, ונקודת מבט נוספת, שמחשש לספוילר לא אציין אותה מפורשות, וארמוז רק שהיא גרמה לי לדפיקות לב מואצות ולרעד קל בידיים. מצמרר מדי בשבילי.

דבר פצפון שמעט צרם לי בספר: השם שלו, הצעקני לטעמי, כולל את המילה "אמא", אך בגוף הספר עצמו חוזרת שוב ושוב המילה בכתיב מלא: "אימא". חוסר העקביות הזה לא אמור לקרות בספר שיוצא בכנרת-זמורה ביתן, ההוצאה הגדולה בארץ, ואף טעויות הגהה נוספות שמופיעות בספר לא מוסיפות כבוד להוצאה... ולעצם העניין, אמא או אימא? רובנו כותבים "אמא", אך עיון באתר של האקדמיה מוכיח שהצורה התקנית היא "אימא". המילה נכתבת ביו"ד על פי הכלל שכותבים יו"ד לציון תנועת i שאין אחריה שווא נח – כמו במילים גינה, סיבה, מידה, מיטה.

הספר הזה הוא ספר המתח האנגלי השלישי שאני קורא בחודשים האחרונים. קדמו לו "נתתי לך ללכת" ו- "פרויקט אליס". כל שלושת הבריטים החביבים הללו הם ספרי מתח לייט, ללא ריבוי זוועות למיניהן. האם מדובר כאן במגמה, כשם שספרי המתח הסקנדינביים, להבדיל, בולטים באכזריותם? אני מקווה מאוד. כי אם ספרי המתח מזעזעים מדי, אני זונח אותם וניגש לצפות בסרט אימה בטלוויזיה. אני מאוד אוהב סרטי אימה. אני אוהב את הדרך שבה הם מזרימים אדרנלין לעורקיי ומפיחים בי רוח חיים.
אבל יש כמה משוכות קטנטנות שסרטי האימה שלי חייבים לדלג מעליהן... לא מגבלות רציניות או משהו. ממש לא ביג דיל.”

“ספר מתח די בינוני לטעמי בעיקר בגלל סופו והאופן בו נפתרה התעלומה.
די היה ברור שהפיתרון יהיה בינוני בגלל מיעוט הדמויות בספר אבל לא תיארתי לעצמי שעד כדי כך.
קשה להעביר את הביקורת בלי לעשות ספויילר אבל רק אגיד שפעם ראשונה שאני קוראת ספר מתח בו דמות החוקר/חוקרת של המשטרה (שתמיד מהווה חלק נכבד מהעלילה) כלל לא תורמים לפיתרון התעלומה!
בספר מתח טוב פיתרון התעלומה מתגבש לאט לאט עם רמזים שהחוקר/ת מגלים ומחברים יחד. במקרה הנ"ל כאמור לא היה שום דבר כזה.

התעלומה הינה העלמות של נערה בת 13 . תקציר הספר (על הכריכה)לטעמי יותר מידי מעניק את האחריות על כך על הגיבורה הראשית וזה כאילו בסיס המורכבות בספר: אמא שלכאורה אחראית על ההעלמות של הבת של חברה שלה.
אבל אני חייבת לציין שלא כך אני התרשמתי מהארוע. אם רצו שממש נחוש ברגשות אשם של הגיבורה לטעמי היה צריך להרכיב ארוע יותר חד משמעי ולא משהו שנתון לפרשנות.
מעבר לזה הספר קריא מאוד.. זורם ובהחלט ניתן לקריאה אם כי ניתן גם לוותר.
שום דבר שייחרט לאורך זמן בזיכרון.”

“הסיוט הכי גדול של כל הורה הוא לאבד את הילד שלך.
מסתבר שלאבד את הילד של חברה שלך נושא בתוכו קשיים נוספים.

ליסה היא אמא שמההתחלה אנו מבינים שקשה לה.
היא מוצפת בעבודה, היא מתקשה בבית ובזוגיות ובכלל נראה לה שהחיים קצת גדולים עליה.
יום אחד היא מגלה שעשתה טעות.
הבת שלה היתה אמורה לארח את חברתה הטובה . הן היו אמורות לעבוד יחד על פרוייקט לבית הספר וכן לישון יחד. אבל הבת הרגישה לא טוב, לא הלכה לבית הספר והחברה שהיתה אמורה להגיע אליהם נעלמה.
מכאן מתחיל מרוץ להבין מה קרה לה.
וליסה אכולת רגשות אשמה.

הספר מתואר משלוש נקודת מבט: של ליסה, של הבלשית שחוקרת את המקרה ושל גבר טורף.
קריפי ממש לקרוא מה הגבר חושב, מה מניע אותו.

הסוף מפתיע.

הספר כתוב טוב, זורם ומעניין.
מומלץ”

“הייתי מכנה אותו ספר מתח פרברי, נו, סיפור שמתרחש במקום קטן, שבו כולם מכירים את כולם, אבל זה לא פרבר אמריקאי מלוקק, אלא כפר בריטי אליטיסטי, שהבריטיות שלו לא מבצבצת מהטקסט (לא שומעים אותו) ולא מתחת לטקסט, ואם לא שמוזכר איזור האגמים עם שם קשה לפיצוח ולא מוכר, אין בו מאפיינים אנגליים בכלל.

הציון שלו התחלף במהלך הספר בין שלושה לארבעה כוכבים, הוא השתנה חליפות, מפני שאהבתי אותו מאוד מחד, ומאידך, אין בו בשורה גדולה לעולם ספרי המתח.

ליסה היא אם עסוקה לשלושה ילדים, מנהלת בית מחסה לחיות, הכלבים והחתולים והטיפול בהם, זוכים לתיאורים נלבבים ואמפתיים, ארוכים מאוד, גם כשאינם קשורים ישירות לעלילה, אבל בסופו של דבר, עבודתה של ליסה תוביל לפתרון התעלומה.

ליסה היא אם עסוקה ומבולבלת, לא ממוקדת ולא מטופטפת, כזאת שהייתם יכולים להאמין עליה, שהיא תשלוף חולצה מלוכלכת מסל הכביסה, אם צריך. לא, היא לא עושה את זה בספר, אבל לעומת זאת, היא מגיעה למסיבה ביתית over dressed על עקבי סטילטו, משתכרת לפעמים עד אובדן חושים ושוכחת מה שצריך לזכור, כולל החומרים לסדנת הבישול של בתה בבית הספר.

חברתה הטובה מבקשת ממנה, שבתה, חברה טובה של בתה של ליסה, תשהה אצלם אחרי בית הספר ותישן בביתם עד למחרת, כשהבנות תגענה ביחד לבית הספר.

בתה של ליסה לא הולכת לבית הספר, ליסה שכחה מכל התוכנית.
ואתם יכולים לתאר לעצמכם מה קרה, או שלא.
בתה של החברה הטובה נעלמת.

ליסה מלאה בטרדות, בתוכניות, בעבודה, בבעיות נורמליות, ליסה מלאה בנקיפות מצפון.
כשהילדה נעלמת, כולם שולחים אליה אצבע מאשימה, אפילו בעלה האוהב, ליסה המרוקנת מתמלאת ברגשות אשם, בחרדה איומה, עד שמתברר לה כי שכניה, הוריה של הנערה הנעדרת מסתירים סודות ושקרים.

הספר הוא גם סיפורה של הבלשית, רווקה לא מושכת במיוחד, שלא ממש אחראית על פתרון התעלומה.
מבחינתי, הבלשית סימפטית מאוד, אבל למען האמת, הפתרונות והעובדות נושרים אל חיקה כפרי בשל.

זה איננו ספר מתח קלאסי, וגם הפשעים מרומזים ומתוארים בעדינות רבה.
נ.ב. קראתי בזמן האחרון לפחות עשרה ספרים שמצפים ממני לביקורת. אינני יודעת במה זכה הספר הזה, שמיד אחרי שקראתי את רשימת התודות, התיישבתי לכתוב.
אולי מפני שליסה המקסימה היא כל אחת מאיתנו, נשים טרודות, עסוקות, שמסוגלות לשכוח דברים חשובים מאוד.”