ביקורת ספרותית על חמודית מאת מרי מק'קראקן
ספר מעולה דירוג של חמישה כוכבים
הביקורת נכתבה ביום ראשון, 19 במרץ, 2017
ע"י פַּפְּרִיקָה


בבת אחת חזרתי חצי שנה אחורה. אל הימים המשוגעים שבהם אחד עשר ילדים היו מבחינתי עולם מלא, וקמתי בבוקר רק בשבילם וחשבתי עליהם כשהייתי איתם וכשלא וחלמתי עליהם בלילות.
כתבתי עליהם כאן שלוש פעמים בדיוק. אני זוכרת. כל אחת מהן היתה קשה כל כך. כי איך מתרגמים למילים את האהבה העקשנית לילדים שלא יזכרו אותך בעוד עשר שנים, שנה, חודש. את האושר הצרוף שבהישגים זעירים כל כך: עיצור חדש שנהגה, כפית עושה את דרכה אל הפה, חרוז על חוט, ניצוץ הבנה בעיניים. את הפלא הזה, את הזכות הזאת, להיות איתם ולדעת ששינית כל כך הרבה. שעברתם יחד דרך ארוכה כזאת, שאת משתוממת ודומעת ומתקשה להאמין, ואת גאה כל כך שהלב שלך כמעט מתפקע.

מרי מק'קראקן היתה שם. זה נכון, היא עבדה עם ילדים פגועים נפשית (ולעתים גם קוגניטיבית או תקשורתית) ואני עבדתי עם ילדים פגועים פיזית (ולעתים גם נפשית או קוגניטיבית או תקשורתית). היא עבדה עם ארבעה ילדים בכיתה, אני עם אחד עשר; אני עבדתי עם סוללה של אנשי מקצוע – גננת, יועצת רגשית, פיזיותרפיסטית, מרפאה בעיסוק, קלינאית תקשורת, סייעת שיקומית – ומרי עבדה לבדה. ואמנם שתינו עבדנו חסרות הכשרה, אבל לה היה ניסיון של שנים אחדות בתחום.
ועם כל זה, היא כתבה איכשהו את כל המאמץ והאתגר והתקוות הקטנות, את כל הניסים ואת רגעי הקסם; את הפחדים והתהיות והניסיונות העקשניים, את הטוטאליות, את האהבה. היא כתבה אותם בדיוק כמו שהם היו בשבילי, מילה במילה.

ובבת אחת חזרתי חצי שנה אחורה. והגעגוע, שבא והולך, בזמנים לא צפויים ובעוצמה משתנה, תקף עכשיו בכל הכוח, וזה כאב. ריקנות מוזרה בחזה. בכיס פנימי בארנק הפנים שלהם עוד זורחות אלי מתמונות שחוקות בשוליים. הם עוד מצלצלים אלי לפעמים, גם אחרי חצי שנה. כשנפתלי צבי נכנס לשילוב בגן רגיל, כשלאפרתי נולד אח, כשאהרן שבר רגל. ואני עוד חושבת עליהם. המון. תמיד. אני לא יכולה לשכוח אותם.
וזה היה השלב שבו הגיעו הדמעות. כי הזדהיתי עם כל משפט וכל פרק בספר הזה:
עם האתגרים, המאבק להגיע אל סף ההבנה של הילד שמולך; החשיבה האובססיבית ביום ובלילה על שיטה אחרת שאולי תעבוד; הסבלנות האינסופית לנסות שוב יום אחרי יום עד שמגיעות התוצאות.
עם המחוות מחממות הלב שלהם, אבן שהוא מושיט לך בחיוך ענק ואת תשמרי אותה לנצח באיזו מגרה, חיבוק מילדה לא-חביקה בעליל, הפעם הראשונה שמישהו מהם אומר לך שהוא אוהב אותך.
עם רגעי הייאוש המוחלט מול הדו"חות היבשים והקשים, שמגמדים פתאום את ההישגים שלא ייאמנו אל תוך משבצת קטנה האומרת "לא תואם גיל"; מול אנשי המקצוע שפוסקים שאין סיכוי; מול אמא אבודה ומתוסכלת שמבטיחה לך ש"היא פשוט טיפשה וככה זה"; מול עבודה של שבועות על שבועות ללא התקדמות קלה שבקלות.
עם תחושת ההתעלות הטהורה כשזה קורה, זה קורה, ילד הולך סוף סוף חמישה צעדים רצופים אחרי חודשים של עבודה; ילדה הוגה משפט שלם בלי טעות אחת; משחק חברתי מתנהל בלעדייך, בטבעיות מוחלטת, בלי שום צורך בהכוונה מצדך; את עומדת כלא מאמינה ורוצה להזעיק את העולם כולו שיבוא ויראה את הנס הזה, ואת יודעת שאיש לא יעריך אותו כמוך, שאף אחד לא יבין אותו בכלל.

אבל נשברתי רק בקטע שבו את מוכרחה לעזוב. והילדים ימשיכו הלאה ולבך ימשיך איתם וזה יכאב. אבל את לא יכולה להישאר. ושם כבר בכיתי, כי גם את זה היא מתארת כל כך נכון וכל כך שובר לב. ככה זה. בדיוק ככה. כמו מרי, גם אני עזבתי על מנת לחזור; הלכנו ללמוד מקצוע כדי לשוב אליהם יודעות יותר ויכולות יותר. אבל אלוהים כמה שזה כואב, לקום וללכת. וכמו מרי, גם אני גיליתי שאי אפשר לחזור לרגע. ביקרתי שם רק פעם אחת. זה לא היה הוגן, לא להם ולא לי.

*

כתבתי עליהם כאן שלוש פעמים בדיוק. פעם ראשונה כשעוד הייתי שם בגן. פעם שניה ביום שבו עזבתי. ופעם שלישית כמה חודשים אחר כך, ואותה אני רוצה לצטט כאן.
~
הטלפון שלי צלצל עכשיו, בעצם הוא פעם בכיס, אבל הבנתם את הרעיון;
ומעבר לקו שמעתי קול מוכר נרגש נורא של ילדה בת ארבע שמצלצלת לגננת שלה וכמעט מתפקעת מגודל המעמד,
והיא אמרה לי פפר,
ואמרתי גיטי, איזה כיף לשמוע אותך!
והיא אמרה שוב, פפר, כי צריך לבנות מתח, כי אני צריכה להבין את גודל הבשורה -
פפר, עשו לי פוני!
ואני אמרתי לה באמת? וואו, איזה יופי!
והיא צחקה באושר ואמרתי, אני ממש חייבת לראות אותך, אני אבוא ביום שישי לגן,
והיא אמרה לא, ביום שישי אני בשילוב, אני בגן רבקה,
ואני אמרתי באמת! אני לא מאמינה! את בגן רגיל, נסיכה? אני כל כך כל כך שמחה עכשיו -
והיא צחקה שוב,
ואני הבטחתי לה שאבוא לבקר אותה במיוחד, כי אני חייבת לראות את הפוני החדש
(הלכתם למספרה או שהסתפרת בבית, לא, אמא סיפרה אותי, זה ממש יפה לי את יודעת?)

וזה פשוט אושר, אושר, טהור ומוחלט, קול של ילדה קטנה בטלפון,
ואין מי שיודע להחזיר אהבה כמו ילדים,
ואמא שלה לוקחת את הטלפון ואומרת לי איך שהיא הסתפרה היא רצתה לספר לך, את חלק נורא חשוב מהחיים שלה, עדיין,
ובגרון חנוק לא הצלחתי לספר לה כמה זה הדדי.
כמה אהבתי את הילדים האלה,
כמה מעצמי השקעתי בהם,
איך הם יהיו לנצח חלק ממני,
איך יש בתוכי עכשיו משהו חמים ומואר.

יש ימים שאני מאמינה לדמבלדור, כמעט.
37 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת




טוקבקים
+ הוסף תגובה
dina (לפני 8 חודשים)
אמרתי לך שהסקירה תככב כסקירה נבחרת :)
מוּמוּ (לפני 8 חודשים)
מדהימה אחת
פַּפְּרִיקָה (לפני 8 חודשים)
לא שכחתי שלא באת עדיין לבקר בגן.
קריקטורה (לפני 8 חודשים)
את מועכת לי את הלב כל פעם. במיוחד בפעמים שאת מדברת עליהם.
עמיר ש. (לפני 8 חודשים)
יפה מאוד, פפריקה.
פַּפְּרִיקָה (לפני 8 חודשים)
אני מצטערת, אני מניחה
Command (לפני 8 חודשים)
מרגש ממש.
אבל מילה אחת, לפעמים, הורסת בשבילי הרבה.
(לא שזה אמור להפריע לך)
פַּפְּרִיקָה (לפני 8 חודשים)
אני? לא אמרתי שום דבר.
פואנטה (לפני 8 חודשים)
מרגשת אחת! מתוקף תפקידי, אני מומחית בלזהות אנשים שיש בתוכם משהו חמים ומואר, ואצלך המשהו הזה גדול במיוחד
(וסליחה מראש שאני מפדחת אבל את תהיי אמא נהדרת...ונא לא להצטנע, לא להכחיש ולא להפריך)
פַּפְּרִיקָה (לפני 8 חודשים)
בת-יה, השחיקה בעבודה כזאת גדולה מאוד. במיוחד אצל אלה שמשקיעים בה את נשמתם.
בייקר, אוקי, דינה - תודה רבה
נעמי, שום גבורה. באמת. לא הייתי מנחשת שאני אהיה משהו מכל זה, עד שניסיתי. נסי :)
חני, צודקת לגמרי. אבל זאת לא משמרת, לפחות אצלי; זה מה שאני רוצה לעשות גם הלאה.
חני (לפני 8 חודשים)
מרגש. הטיפול בילדים שדורשים טיפול מיוחד הוא
לא פשוט בעליל
אך התמורה היא פי כמה
כשמצליחים לחדור מבעד המסך העמום שהם
נמצאים בתוכו.
עשית את המשמרת שלך!עעשיו משהו אחר....
dina (לפני 8 חודשים)
כמה רגש מכילה הסקירה הזו! כל כך יפה כתבת, כל כך ריגשת!
אין מצב שהסקירה הזו לא תיבחר לסקירה הנבחרת. ובצדק!
יופי.
נעמי (לפני 8 חודשים)
מרגש מאד!
תוהה אם אני הייתי יכולה להגיע לכאלו עוצמות של אהבה ונראה לי שלא,
את בהחלט גיבורה
אוקי (אורית) (לפני 8 חודשים)
פפריקוש, מקסימה שאת.
יהיו לנצח חלק ממך..
ובהצלחה בלימודים !
האופה בתלתלים (לפני 8 חודשים)
יואו שושה יואו יואו
מדהימה
בת-יה (לפני 8 חודשים)
פפריקה, רק לספר לך שאת בת מזל. אצלי (בשנות ה-70) היו 14 ילדים, סייעת אחת, וכמעט אטימות מוחלטת של מערכת חינוך, שאמנם שלחה מדי פעם להשתלמויות, אבל זהו. אחרי 4 שנים נשברתי. אמנם היו לי כמה הישגים קטנים, ואפילו 2 הישגים גדולים, מאלה שמוקירים לך תודה גם אחרי שנים רבות. אבל הכוח נגמר.
פַּפְּרִיקָה (לפני 8 חודשים)
תודה, שאולי, מר ורטיגו, כרמליטה.
כרמליטה (לפני 8 חודשים)
כתבת יפה כל כך, והצלחת לרגש עד דמעות.

תודה.
Mr. Vertigo (לפני 8 חודשים)
ריגשת. בעיקר עם הפוני של גיטי.
שאולי (לפני 8 חודשים)
תבורכי.
פַּפְּרִיקָה (לפני 8 חודשים)
לי, דני, יעל ואלון, תודה לכם.
כמובן שאני מרשה, אפרתי :) תודה רבה רבה.
מסמר, חייכת אותי. ידידי כאן קוראים לי בשני השמות. לי לא אכפת.
מסמר עקרב (לפני 8 חודשים)
מה שאפרתי, רק שאני מרשה לעצמי לקרוא לך פפ, כינוי השמור לידידייך הקרובים...
אפרתי (לפני 8 חודשים)
פפר, (תרשי לי לקרוא בשם השמור לידידיך?) העלית דמעות בעיני.
זכו הילדים שהיה להם מלאך כמוך.
צב השעה (לפני 8 חודשים)
כמוך כמוני.
אלון דה אלפרט (לפני 8 חודשים)
המקומות בהם נפש צינית חבוטה כמו שלי מצליחה להתרגש.
yaelhar (לפני 8 חודשים)
ביקורת מפעימה.
השילוב בין מענה לשון חד ליכולת להתמוסס מול חסרי האונים מרתק ונדיר.
דני בר (לפני 8 חודשים)
פפריקה- את גיבורה!!
הביקורת שלך היא תעודת הוקרה, ולא נותר לי אלא להתרגש מאוד מהדברים שכתבת.
את, וחברותייך למקצוע עושות מלאכת קודש. האהבה , המסירות, האכפתיות, הנגיעה שלכן בנפשו של הילד. כל אלה לא תמיד זוכות להערכה הראויה, ונדחקות הצידה בגלל עניינים "גורליים" יותר.
אז במילה אחת- תודה!
לי יניני (לפני 8 חודשים)
פפריקה תודה. הספר הזה מאוד נוגע וכל ספר שנוגע בילדים מרגש, ועל אחת כמה וכמה כשמדובר בילדים שסובלים מהפרעות נפשיות או מכל ליקוי אחר.
אני רק מקווה ומאחלת שלכל ילד כזה יהיה את המלאך שיוציא אותו מהבדידות, ומהעולם שממנו הוא ניתק מגע הן בגלל שלא נתנו לו והן בגלל שהוא לא יכול...
ולך מלאכית מגיע "ביג לייק".
שבוע טוב





©2006-2017 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ