ביקורת ספרותית על אשמת הכוכבים מאת ג'ון גרין
ספר טוב

---

אתמול, 22.8.2013, היה לי יום הולדת. חגגתי 14 שנים בעולם. יצאתי לשוטט עם כמה חברים טובים ונהדרים שלי ונכנסנו יחד לחנות "סטימצקי". הקמנו כל כך הרבה רעש שנאלצתי להשתיק אותם לזמן מה כדי שלא יעיפו אותי מהחנות ויוציאו עליי מזכר לכל חנויות "סטימצקי" בארץ ואז לא יכניסו אותי בכלל לחנויות. הסתובבנו בחנות ואחד החברים שלי בחר ספר מהמבצע "ספר מתנה בקניית שני ספרים". "מילים, זה יום ההולדת שלך, תבחרי את הספר השני." (טוב, הוא לא קרא לי מילים, אבל אני מרשה לעצמי לשמור על קצת בטיחות ברשת, והשם האמיתי שלי הרבה פחות מרשים. אני אוהבת את השם שלי, אבל הוא לא מילים.)
אז הסתובבתי סביב הדוכן והשתקתי את כולם. כשאני בוחרת ספרים אני נכנסת למצב תודעה מיוחד. עמדתי לוותר ואמרתי לו שייקח את הספר שלו וזהו, אבל המוכר העיף בי מבט שאמר "את-בטוחה-שאת-שפויה?" והוסיף בקול: "אבל זה ספר מתנה."
"טוב," אמרתי, "אז ניקח את "אשמת הכוכבים".".

הכריכה של הספר מאוד יפה והיא הזכירה לי ציור של ואן גוך. כתוב עליה שה"טיים מגזין" כינה את הספר "קרוב מאוד לגאוני", אבל בעיניי זה כמו לקבל 99 במבחן - הישג מעולה לכל הדעות, תזכורת עגומה לכך שאתם לא מושלמים ותחושה של כמעט-אבל-לא-ממש. תחושה מעורבת של מחמאה והחמצה מתסכלת.
הספר הזה רודף אותי. כבר כמעט קניתי אותו פעם. קראתי ביקורות עליו פה. לא קניתי אותו בעצמי כי לא הייתי בטוחה ששווה להחזיק אותו בבית.

הייתי סחוטה לגמרי מעייפות אחרי יום השיטוטים הזה, שלא כלל רק את הסצנה המתוארת בתחילת הביקורת והיה נפלא למדי, וההורים שלי שלחו אותי לישון. התעוררתי, אכלתי ארוחת ערב חגיגית עם נקניק טוב במיוחד, ופרשתי לחדר לקרוא את "אשמת הכוכבים". התחלתי לקרוא רק בסביבות אחת עשרה בלילה כי צפיתי בטלוויזיה. נהניתי מהרגעים האחרונים של יום ההולדת שלי והלכתי לישון אחרי חצות.

הממ, אני אתחיל את הביקורת שלי דווקא מהסוף. בכיתי מהספר הזה. כן, אני בכיינית, אבל בדרך כלל אני לא בוכה מספרים. יש לי תחושת מחנק בגרון, העיניים שלי מזדגגות, אני מגיעה לסף הבכי ולא בוכה. אבל הספר הזה גרם לי לבכות. שתי דמעות זלגו במאונך לכיוון המזרון. אני לא אגלה לכם מתי זה היה, אבל לבי נשבר.

אל תעזו לפסול את הספר הזה כי הוא ספר סרטן. זה מאוד מאוד מאוד מאוד מאוד לא הוגן ואם תעשו את זה ההפסד יהיה כולו שלכם.
כן, הייזל ואוגאסטוס הם חולי סרטן. אז מה? זה לא מונע מהם להיות מבריקים במיוחד. הם מצטטים שירה ומגיעים למסקנות פילוסופיות מעוררות השראה ויוצאים למסע אחרי ספר.
אני לא בן אדם צנוע במיוחד (אולי אני צריכה לעבוד על זה בשנה הקרובה), אז אני אגיד לכם שכן יש בני נוער מבריקים כאלה, ויצא לי לנהל שיחות עם רבים מהם במסגרות שונות. אבל גם אז ההברקות לא עולות בצורה ספונטנית כמו אצל הייזל ואוגאסטוס. ובכל זאת אני מוכנה לסלוח להם על היותם מבריקים יותר ממני, כי כל כך מעניין לקרוא את השיחות שלהם.

הייזל ואוגאסטוס אוהבים אחד את השני ומדברים על הכל. כשני מתבגרים חולי סרטן, גם נושא המוות עולה. אבל הם מדברים עליו בצורה גלויה ולא מנסים להסתיר את מצבם, והם אפילו מתבדחים על זה לפעמים. הם מדברים על "צ'ופרי הסרטן" שהם מקבלים.
אבל זה לא ספר סרטן, וזה גם לא ספר מדכא. הספר הזה לא מנסה להיות ספר רפואי, כמו שהמחבר מזכיר בסוף בפרק התודות, והוא לא גדוש במונחים רפואיים. הם מתייחסים לסרטן כמו לחבר, הם השלימו איתו, הם ממשיכים להילחם אבל מוכנים לוותר על הרבה כדי לחיות את הרגע וליהנות מהחיים, שמי יודע כמה יימשכו.
"אפילו הסרטן לא רע באמת," אומרת הייזל בשלב מסוים בספר, "הסרטן רק רוצה לחיות."

אמרתי כבר פעם שאני לוחמת קיטש. אני שונאת שגורמים לי לבכות. אני בוכה מספיק גם בלי קיטשיות, ולפעמים זה כל כך מזויף שבא לי לצחוק. בספר הזה יש קטעים קיטשיים, אבל הם עטופים בכל כך הרבה רגעים מבריקים אחרים שאני סולחת לג'ון גרין על זה. אני ידועה גם כקרצייה חובבת לשון. אז בסדר, נכון שלא מוסיפים ה"א הידיעה במקום הנכון לפעמים, ונכון שלפעמים חסר פסיק, אבל כאן זה נראה כמו חלק מסגנון הדיבור של הדמויות. אחרי הכל, מתבגרים, להזכירם. גם על הפגם הזה אני סולחת לג'ון גרין.

בכללותו, הספר הזה הוא ספר שאקרא שוב, כל פעם קטעים שונים. הייזל ואוגאסטוס הם אמנם לא דמויות מופת, והספר הזה הוא לא יצירת מופת, אבל התחברתי אליו. לא מרחמים, לא בגלל הסרטן, אלא בגלל הדרך האינטליגנטית שבה הדמויות שם מתמודדות עם משברים, העובדה שגם הן נשברות לפעמים, השיחות שלהם על ספרים והמשפטים המנוסחים היטב.

אני חושבת שאמליץ לכם לקרוא את הספר הזה, כי הוא ספר מיוחד ולא ספר סרטן רגיל. זה לא ספר שמנסה לגרום ללבכם להישבר מעצב, הוא לא לוקח את עצמו יותר מדי ברצינות, ויש בו הרבה רגעים מצחיקים אבל הוא גם מאוד רציני כשצריך.
יכול להיות שהספר הזה ידבר יותר למתבגרים, אבל אני חושבת - ועל פי הביקורות גם יודעת - שגם מבוגרים יכולים להיסחף לחווית הקריאה שהוא מציע (עמדתי לכתוב "ליהנות", אבל זו לא בדיוק המילה הנכונה.). הוא לא ספר מושלם (סיפור האהבה מתפתח מהר מדי, למשל) ולכן אני לא אתן לו חמישה כוכבים, אבל יש בו מספיק חלקים טובים כדי לפצות על החלקים הבעייתיים, ולכן הוא בהחלט שווה את ארבעת הכוכבים הנותרים.

ולסיום, נ.ב שמדגים את סגנון הספר.
נ.ב - הנה ציטוט ששיעשע אותי במיוחד:
" אוגאסטוס: "אוקיי." (פאוזה.) "על מה את חושבת?"
אני: "עליך."
אוגאסטוס: "מה עלי?"
אני: "'מה אעדיף, לא אדע,/ את יופיין של הטעמות/ או את יופיין של רמיזות,/ את שירת הקיכלי/ או את מה שאחריה בא.'"
אוגאסטוס: "אלוהים, את סקסית."
אני: "אנחנו יכולים ללכת לחדר שלך."
אוגאסטוס: "שמעתי הצעות גרועות מזו." "
(כאן הייתה יכולה להיות פסקה נוספת על מה אפשר להסיק מהקטע הזה על הספר ומה אומר השימוש במילה "סקסית" אחרי ציטוט דברי שירה, אבל כבר סיימתי את הביקורת למעלה וזה רק נ.ב.)

» ביקורות נוספות של מילים
» ביקורות נוספות על אשמת הכוכבים