ביקורת ספרותית על ארוחת הערב מאת הרמן קוך

---

לקחתי את הספר הזה כי הכרתי את "בית קיץ עם בריכה", וקראתי אותו חלקים חלקים. רציתי לכתוב עליו קטילה לא נורמלית, מהסוג הרצחני באמת, אבל אמא אמרה שזה לא הוגן למתוח ביקורת על ספר אם לא קראתי את כולו. אז לקחתי את הספר הזה כדי לברר אם הוא יותר גרוע או פחות גרוע מ"בית קיץ עם בריכה". סליחה על הביקורת הקצרה על "בית...", באמת שאין לי זכות לדבר, אבל זה משמעותי להמשך.

שני זוגות הורים נפגשים לארוחת ערב משותפת במסעדת יוקרה. נו, כמה עמודים זה כבר יכול לקחת? 40? 50? 60? כן, ארוחת הערב עצמה היא לא עיקר העלילה, כפי שאפשר לנחש כבר ממבט מיומן ראשון. העניין הוא שאני גם לא יודעת להגיד מה בדיוק העיקר פה. כי הספר מחולק לחלקים לפי המנות בארוחה. כל חלק הוא ערבוב של הארוחה, שהיא זמן הווה של העלילה, סיפורים שונים שהמספר רואה צורך להוסיף, הבזקים לעבר וכו'.

המספר הוא פאול לומן, אחיו של מועמד מוביל לראשות הממשלה של הולנד. יש לו לא מעט בבטן על אחיו, הוא בז לו בשקט בלי בושה, והוא נפגש איתו ועם אשתו לארוחת ערב. אל פאול מצטרפת אשתו המקסימה והאינטילגנטית קלייר, שהוא מודה בעצמו שהיא הרבה יותר חכמה ממנו וכך חוסך לי חלק מהעבודה.
הם "צריכים לדבר על הילדים". נו, באמת. "צריך לדבר על הילדים". איך ה"צריך לדבר על הילדים" הזה קשור לעובדה שהמלצר מנופף לך באצבע מול העיניים כשהוא מסביר על פטריות הכמהין שבמנה היוקרתית-מאוד שכרגע הזמנת? להבחין בדקויות זה נחמד. זה יכול להיות מאוד מעניין ומאוד כיף לקרוא, כשזה כתוב בצורה חכמה ולא מייגעת. אבל איך אני אגיד את זה בעדינות? בעצם, אין דרך להגיד את זה בעדינות: פאול הוא חפרן. והוא חופר, ולפעמים יש לו הברקות ולפעמים הוא פשוט מייגע. רוב הפעמים.

חוץ מזה, פאול הוא אלים. מאוד אלים. הוא לא אלים בצורה פיזית, הוא לא מרביץ באגרופים לכל מי שהוא פוגש, אבל הוא מקרין אלימות. החל מהאופן בו הוא מדבר לאחיו בארוחה, שמשקף את העובדה שהוא חושב שהוא הרבה יותר טוב ממנו ומזלזל בו, ועד הדרך שבה הוא פותר סכסוכים למול עיני הילדים שלו.

הספר הזה אמור להעלות דילמות קשות ובלה בלה בלה בלה בלה. אני ממש לא קונה את זה. תתמקד. אתה רוצה לספר לי על דילמות קשות, תספר, אני אוהבת דברים מורכבים והתפלספויות. אבל אל תכניס לתוך הדילמות שלי גם סיפורים לא קשורים על הבית השני של אחיך, ואיך כולם שם שונאים את ההולנדים. הספר הזה אמור להיות ספר על הורות, אבל הנקודה היחידה שמצאתי בו בנוגע להורות היא "מה ההשפעה של אבא אלים על הילדים?".

רק לקראת סוף הספר מגיע ה"צריך לדבר על הילדים" שהבטיחו לי. והוא קצר, והרבה פחות מעניין ממה שהוא היה יכול להיות, כי ההרמן הזה כבר בזבז את רוב הספר על הסברים. אה, כן - הוא גם מסביר באמצע, קטעים-קטעים, למה צריך לדבר על הילדים. אבל זה נבלע בתוך ים של פרטים והרהורים.

אפשר להסיק מהביקורת הזו שממש לא נהניתי מהספר, אבל זה לא נכון. אני קוטלת אותו ככה רק כי לדעתי היה אפשר לעשות ממנו משהו הרבה יותר טוב. יש לו פוטנציאל, אבל הוא לא ממומש, וזה כבר ספר שני של הרמן קוך שאני קוראת - אבל הבטחתי לא לדבר על "בית קיץ עם בריכה".
אז מה ההמלצה הסופית? איך לקרוא את הספר הזה, ובאיזה מינון? לקרוא אם אתם אוהבים את הרמן קוך, אם יש לכם סבלנות לחפירות, או אם יש לכם מצב רוח לספרים רציניים. באיזה מינון? לאט, בזהירות ולאורך זמן, על בטן מלאה (בלי קשר, האוכל בארוחת הערב המדוברת ממש לא רע. נשמע טעים.). אולי ככה תמצאו בו דברים אחרים שאני לא ראיתי.

» ביקורות נוספות של מילים
» ביקורות נוספות על ארוחת הערב