ביקורת ספרותית על הסיפור שאינו נגמר - מהדורה מחודשת - עיטורים: רוזוויתה קואדפליג מאת מיכאל אנדה

---

אחרי תהליך ארוך מאוד של בירורים והסקת מסקנות הגעתי אתמול בערב למסקנה שיש לי יותר מדי זמן פנוי, ולא מתחשק לי להכין שיעורים. במינוח המקצועי, ממש ממש שיעמם לי. אז עמדתי מול כוננית הספרים הענקית שלנו וחיפשתי ספר שעוד לא קראתי, כי יש כאלה בבית. קראתי את "הסיפור שאינו נגמר" ממש מזמן, כשהייתי קטנה (ובעיקר ראיתי את הסרט), וחשבתי שהגיע הזמן לקרוא אותו שוב וגם לכתוב עליו ביקורת.

קודם כל, אני שמחה מאוד לבשר לכם שגם אחרי שנים זה עדיין ספר הפנטזיה הכי טוב שאי פעם קראתי. אני רצינית לגמרי. זו פנטזיה טהורה במלוא מובן המילה. הספר הזה גם מגשים את המשאלות הכי סודיות שלי כילדה וכקוראת.
בסטיאן הוא ילד שמנמן ולא מקובל, אף אחד לא ממש שם עליו, לרבות אביו, והוא נאלץ לברוח בתדירות גבוהה מחבורת בריונים. באחד מהמרדפים הללו הוא נמלט לחנות ספרים ומוצא שם ספר עתיק, אותו הוא גונב (אי אפשר לא להזדהות איתו, באמת. נכון שכל הסיפור שאינו נגמר מתחיל בעצם מגניבה, אבל לא נורא, תסלחו לילד המסכן.) ומתחיל לקרוא בבית הספר (בעליית הגג של בית הספר, ליד השלד שבו השתמשו פעם לשיעורי מדעים - ואולי לא?).

למדנו לא מזמן בספרות על סיפור מסגרת. למדנו שסיפור מסגרת הוא סיפור שנועד להסביר מדוע הסיפור הפנימי מסופר, ושבינו לבין הסיפור הפנימי יש קשר של סיבה ותוצאה. הספר הזה מתחיל כדוגמה מעולה לסיפור מהסוג שכולל מסגרת, אבל בהמשך הגבולות מיטשטשים עד כדי כך שכבר לא ברור היכן מתחילה פנטזיה ואיפה עולמו של בסטיאן.

הספר הזה הוא ספר פנטזיה, אבל יש בו מסרים חשובים על העולם ה"אמיתי", אם קיים כזה דבר בכלל - הרי לפנטזיה אין גבולות. בתור התחלה, זה סיפור התבגרות ומסע, שמראה איך בסטיאן מתגבר על הפחדים שלו, מוצא חברי אמת ומצליח להפוך לנער, כולל כל הטעויות שבדרך.
שנית, זה סיפור על משאלות ועל כוחם של רצונות. פנטזיה בנויה ממשאלות בני האדם, מחלומות שעבר זמנם - הסכימו איתי שזו מחשבה עצובה ומעודדת בו זמנית, שכל המשאלות שלנו מתגשמות בפנטזיה, אבל כמעט אף פעם לא פה.
שלישית, זה שיר הלל לדמיון ולאדם בעל היכולת הייחודית להאמין, ללא ספק וללא פקפוק, באגדות. זו קריאת התפעלות מהדמיון העשיר שיכול לברוא עולמות ולהשמיד אותם במהלך שיעור משעמם אחד.
רביעית, זה סיפור על מה שקורה לאנשים המחזיקים בכוח זמן רב מדי. מתישהו במהלך הספר חייבים, פשוט חייבים, להעיף לבסטיאן סטירה מצלצלת. ומותר לי, אני בת 14 והוא רק בן 11. מה אכפת לי שיש לו את אוריון, אני לא פנטסטית.
חמישית, זה סיפור על סופים. במהלך הספר מופיעים לא פעם סיפורי משנה שלא מסתיימים אלא באמירה "אבל זה כבר סיפור אחר שיסופר בפעם אחרת.", זהו באמת סיפור שלא נגמר. זה סיפור על מחזורים שנשלמים ומיד מתחילים מחדש, על סופים שהם התחלות חדשות ולא יותר.

שוב, במהלך קריאת הספר הזה הרגשתי כמו ילדה קטנה. זו הייתה הרגשה מופלאה. כבר מזמן לא נשאבתי ככה לספר פנטזיה, מזמן לא ראיתי את הסיפור בעיניים כל כך בבירור. מזמן לא נהניתי כל כך לדמיין שלי בעצם קוראים להציל את פנטזיה, והפעם תורי שלי להעניק שם לקיסרית הילדותית ולפגוש אותה בפעם האחת והיחידה.
ובכלל, האם זו לא הפנטזיה של כל קורא מיומן, לקחת חלק בסיפור שאותו הוא קורא? לשמוע שדווקא לו זקוקים כדי להציל את העולם, לא פחות ולא יותר? עבורי, ספרים היו ותמיד יהיו מקום מפלט מהמציאות, טובה ככל שתהיה. כבר יצא לי להתהלך במסדרונות הוגוורטס, לשלוט בחדר הבקרה בקפיטול, כבר ראיתי את קטסה ופו במסעם בשבע הממלכות, ואפילו הייתי חניכה במחנה החצויים: כל סיפור פנטזיה טוב, כמו שנטען בסוף הספר, הוא בעצם סיפור שאינו נגמר.

כמו שאמרתי בהתחלה, גם אחרי שנים של קריאה, זה עדיין אחד הספרים הכי טובים שקראתי, וספר הפנטזיה הכי טוב. ואולי בעצם זו לא פנטזיה, אלא הערבוב שלה במציאות?
מי שלא מאמין בפנטזיות, בדמיון, בבקשה שירים יד. מי שלא חלם פעם בהקיץ בשיעור, בבקשה שירים יד.
רואים? פנטזיה אולי אינה ממלכה פיזית עבורנו (מעטים הם אלה שביקרו בפנטזיה וחזרו, כמו בסטיאן), אבל היא קיימת במחשבותינו לא פחות מאשר בספרים. ועכשיו, בבקשה מכם, לכו לקרוא.

» ביקורות נוספות של מילים
» ביקורות נוספות על הסיפור שאינו נגמר - מהדורה מחודשת - עיטורים: רוזוויתה קואדפליג