ביקורת ספרותית על אשמת הכוכבים מאת ג'ון גרין
ספר מעולה

---

If I die young, bury me in satin"
Lay me down on a bed of roses
Sink me in the river- at dawn
"Send me away with the words of a love song

כשאני חושבת על 'אשמת הכוכבים', השיר הזה שהבית הראשון שלו מוזכר לעיל, מתנגן לי בראש. הספר הזה כל כך טוב בכל כך הרבה בחינות.
ג'ון גרין בונה לנו סיפור אהבה בין שני חולי סרטן- סיפור אהבה שלדעתי אף אחד לא באמת ציפה שסופו טוב ומאושר כמו באגדות- או אפילו הוגן.
מה אני יכולה לומר? הספר הזה הוא פשוט שלמות ספרותית שמתפרשת לאורך 283 עמודים, 25 פרקים, של בכי, של צחוק, של לטישה המומה בקטעים נבחרים, ולעתים של כל השלושה ביחד.
'אשמת הכוכבים' הוא ספר עצוב, אבל לא מדכא. הוא עמוק, אבל לא מעיק. הוא קליל ועם רגש, אבל לא שטחי וקטשי. הוא כל כך הרבה דברים שספרים אחרים לא.
על הכריכה של הספר (שאני חושבת שהיא יפהפה, גם בגרסה האנגלית), כתוב שהספר "קרוב מאוד לגאוני", לפי מגזין טיים.
לא. פשוט לא.
ג'ון גרין הוא גאון. הספר עצמו גאוני. הוא גאוני כי הוא גרם לי להאמין בספר שבכלל לא קיים. כי הוא גרם לי להגיע לתובנות שלא חשבתי שאי פעם אגיע אליהם בחיי, בנוגע לאהבה, מחלת הסרטן, חיים ומוות. כי הוא גרם לי להסתובב עם סיגרית Parliament Blue לא דלוקה ובעצם לבעת את ההורים שלי למוות.

*הערה הקצרה*
באמת? איך יש אנשים בסימניה שחושבים שהייזל ואוגאסטוס הן דמויות לא אמינות? אני חושבת שקהילת הנוער בסימניה היא הוכחה חותכת לכך שבני נוער יכולים להיות אינטילגנטים ובעלי תובנות; לא כולנו, ואני מצטטת מהספר- “עדרי בני
שש-עשרה רדופי החרדה".

*בחזרה לספר*

אני חושבת שאחד הדברים שהופך את הספר הזה לספר באמת מיוחד, הוא שכשקראתי את המילים האחרונות בספר, מבעד לכל הדמעות והבכי, חייכתי. כי ג'ון גרין, סיים את הספר עם בחירת המילים המוצלחת ביותר-
"אני אוהבת, אוגאסטוס.
כן.”

הוו, וג'ון גרין צייץ ב-25 בספטמבר-
"Sad day, man. I never really understood how sad this book is until now. Why did I make it so sad? Why have so many people read it?”

וואו, היית צרייך לחשוב על זה לפניי שגרמת למי-יודע-כמה-אנשים למרר בבכי.
סתם. אני אסירת תודה לג'ון גרין על כך שכתב את הספר הזה, ואני ממליצה אותו לכולם :)

» ביקורות נוספות של Rowan Jin
» ביקורות נוספות על אשמת הכוכבים