“טריגר- מכיל אונס ותקיפה מ.י.נ.י.ת. מילים יצונזרו.
כשהייתי קטנה יותר, אבא שלי היה לוקח אותי לפעמים באופנוע שלו, שקראתי לו אז "טוסטוס", לסיבוב בשדות בקיבוץ. לא השדות שמול הבתים ומקיפים את הקיבוץ אלא השדות הרחוקים יותר, אלו שנמצאים בקצה הקיבוץ עד לחזיריה של הכפר הערבי הסמוך. אהבתי לנוסע באופנוע בשדות. להרגיש את הרוח הקרה מצליפה על פני, את ידי אוחזות בחוזקה במעקה האופנוע שמאחורי ולראות את השדות הירוקים או החומים מאדמה.
לפעמים אבא שלי לקח אותי לשדות של הקיבוצים האחרים הסמוכים. לאלו שהיו קרובים לבית שלנו נסענו באופנוע כי זה לא היה רחוק ולאלו הרחוקים יותר נסענו ברכב. נכנעו לשם לא רק כי נהניתי אלא בגלל העבודה של אבא שלי כמנהל בקיבוץ. אחד הקיבוצים שנסענו לשדה שלו באוטו, היה קיבוץ שמרת. השדות לא נראו שונים יותר משלנו: יש מקומות שעטופים בירוק, לפעמים הצמחים גבוהים יותר ולפעמים פחות והאדמה החומה והעשויה מגושים גסים היתה גם היא ליד שביל העפר. הוא נראה כמו כל שדה אחר.
חמש או ארבע שנים לאחר מכן, הצטרפתי לאמא למסע קניות שלה בעיר בצפון. בזמנו אהבתי להצטרף לקניות שלה בסופר כדי לנסוע בעגלת הקניות. באותו זמן עמדנו בצומת כבישים ידועה וחיכינו שהרמזור יתחלף מאדום לירוק. כבר אז, כשהייתי בת עשר, לא הייתי הכי תמימה. כמה חודשים קודם לכן התחלתי לראות חדשות עם הוריי כי זה סיקרן ועניין אותי. כל יום התיישבתי בשמונה (או בשערה לשמונה כדי שאדייק לכותרות) וחיכיתי שהחדשות יתחילו. אפילו גערתי בהוריי כשהעבירו מערוץ החדשות המועדף עלי לערוץ אחר. היו כאלו שהתפלאו שילדה בגילי רואה חדשות והיו כאלו שאמרו להורים שלי למנוע ממני לראות את זה כדי שזה "לא יפגע בתמימותי". אבל גם לא הייתי הכי תמימה גם ככה ולמרות שזה זיעזע אותי ולפעמים לא הבנתי עד הסוף, יכולתי להבין את הרוב. וכה וכה התמימות שלי היתה עוברת בקרוב. באותו יום בצומת, ערוץ החדשות הושמע ברדיו והושמעה כותרת אחת שאמרה "הנאנסת משמרת ניסתה לשים קץ לחיה הבוקר..." שאלתי את אמא על מה הם מדברים ומה קרה. ואמא ניסתה להסביר לי עד כמה שיכלה להסביר מקרה כזה לילדה בת עשר. כי אומנם הבנתי מה זה בכלליות אונס, כי כמו שאמרתי לא הייתי הכי תמימה גם אז, אבל עדין לא לגמרי. כשהיא סיימה להסביר לי את המקרה בצורה תמימה היא הצביעה עם אצבעה מעבר לחלוני, לשמאלה ואמרה: "זה קרה כאן, בקיבוץ הזה. קיבות שמרת. זה קרה בשדות שלהם." ומלבד פניי שבהו בזעזוע ופחד בקיבוץ כאילו ראיתי את השטן, חשבתי על הפעמים שנסעתי עם אבא בשדות ההם שכמה שנים קודם לכן זה קרה. השדות שהוארו באור השמש הזורח, הירוקים, הנחמדים,התמימים וכמה שנים קודם לכן היו אחרים לגמרי- אפלים, כהים ומאימים.
אומרים שמי שאוהב לקרוא ספרים אוהב את שיעורי ספרות. אני מאלו שלא חושבים ככה. למרות אהבתי לספרים, אני לא אוהבת שיעורי ספרות. לא רק בגלל המורים שלי לספרות שהם לא הכי טובים בעיניי (חוץ מהמורה האחרונה שלי), לא רק בגלל דרך הלימוד והשיטה של זה שאני לא מתחברת אליה, אלא גם בגלל החומרים. לרוב לא מתעסקים בספרים גדולים בספרות אלא על ז'אנרים אחרים. וגיליתי שאליהם אני פחות מתחברת. אחרי שנה שלא למדתי ספרות כל כך כי המורה לא היה טוב, הגעתי לכיתה ט' ונזכרתי למה אני לא סובלת סיפורים קצרים. לא אהבתי אף אחד מהם. אני לא אוהבת את הז'אנר הזה. הכל שם מהיר מידי, לא לוקח זמן להתפתחות והתחברות לדמויות, הסיומים מרגישים לי מאולצים ואני פשוט לא אוהבת אותם ואת הכתיבה שלהם. את השירה חיבבתי הרבה יותר, אבל גם לא מספיק. וכשאמרו לנו שהז'אנר הבא שנקרא יהיה מחזות, חששתי ושמחתי גם יחד. שמחתי כי חשבתי שנקרא מחזות כמו אלו של שייקספיר שאני אוהבת וחששתי כי מחזות הם בעצם גם תיאטרון. ואני לא אוהבת תיאטרון, אני לא מאלו שיצפו שעות בתיאטרון ויהנו מזה, אני לא אוהבת לשחק אלא אם אתחבר באמת לדמות, והפעם היחידה ששיחקתי באמת היתה כשהייתי קטנה "וכתבתי" הצגות לבובות שלי. סיבה נוספת לחשש שלי היא שחברות שלי שלמדו ספרות במחצית הקודמת אמרו לי שהמחזה שנקרא יהיה "משחקים בחצר האחורית" שמבוסס על האונס בשמרת.
אבל בזמן שלקחנו את הספרים מהספריה וכולם עוד לקחו את העותקים שלהם הסקרנות גברה עלי והסיפור נשמע מעניין וחטפתי במהירות את העותק שלי וקראתי אותו בישיבה אחת, תרתי משמע. למרות שהייתי צריכה לחכות לקרוא את הספר יחד עם הכיתה.
בקריאה הראשונית של הספר הצטמררתי. הזדעזעתי. פחדתי. הזדהיתי קצת. הרגשתי דחייה. כעסתי ונהניתי. הבנתי כמה דברים וכמה לא, מצאתי כמה פרשנויות משלי, אבל חיכיתי שקרא את הספר יחד בכיתה כדי לגבש עליו דעה מגובשת יותר.
כשקראנו אותו בכיתה אני ספק נודבתי ספק התנדבתי להקריא את תפקידה של דבורי הנאנסת בהצגה ביחד עם עוד ארבעה בנים שהקריאו את תפקיד הנערים שאנסו אותה. בקריאה השניה הרגשות שלי התגברו ונהנית יעוד יותר, גם כי גם יכולתי לצעוק באמצע הכיתה על ילד מסוים שהקריא דמות אחת ולאף אחד לא היה אכפת.
אחרי שסיימנו לקרוא את הספר בכיתה דנו הרבה עליו ועל המשמעויות, המטאפורות שלו, על המקרה האמיתי ומה מצבה של הנאנסת כיום ועל האקטואליות שלו גם כלפי היום. ואני יכולה לומר שאפילו הבנים שנחשבים שוביניסטים בכיתה שלנו, חלקם אפילו קראו את תפקיד האנסים, הזדהו והבינו את המצב והסכימו עם דעותיה של המורה שלי ושל שאר הכיתה, המסר של המחזה, שעליו אספר בהמשך.
כי לבית ספר שלי בפרט, למורה שלי לספרות, יש קשר חזק אל האונס הזה. כי הילדים שאנסו וקורבן האונס למדו בבית ספר הזה. הם חלק מהמעוצה שלי, חמש עשרה דקות ממני. ילדי קיבוץ שמרת עדין לומדים פה ויש לי אפילו משם ידידה אחת. המורה שלי הכירה את קורבן האונס והאנסים. הם היו שכבה מעליה והיא היתה שנתיים מתחתיה. בזמן האונס, המורה שלי היתה בכיתה י', הם היו בי"א והנאנסת היתה בכיתה ח'. דיברנו על איך המקרה השפיע על המורה, על הילדים ועל הקשר שלה אליהם, על מקרה האונס ועל הגלים שהוא יצר במדינה כשהתפרסם, לא שידעתי את זה קודם. המורה שלי אפילו פגשה את חלק מהנערים שהי ובאונס אחרי שהשתחררו מכלא והרגישה כמובן אי נוחות גדולה.
כאמור, המחזה הזה, "משחקים בחצר האחורית", מבוסס על האונס בשמרת לאחר שהמחזאית שמעה את עדויותיו בבית המשפט. אבל למרות שהוא מבוסס על המקרה, הוא לא תואם אותו בדיוק. בעוד שבמזה מדובר במקרה אחד ספציפי, האונס בשמרת היה כמה פעמים. ובעוד שבמחזה הוא היה בגן המשחקים, בשמרת הוא היה בכל מיני מקומות: בשדות הקיבוץ, בחדרה של הנאנסת ואחד הנערים, במושב הסמוך, בחוף הים ועוד כמה מקומות. בעוד שם אלו היו ארבעה נערים, המקרה בשמרת היה עם שבעה או עשרה, שאנסו אותה פיזית או מילולית או תמכו בכך. ובעוד שבמחזה עונשם של רוב הנערים הוכרע כבר על המשפט הראשון ורובם היו אשמים, במקרה האמיתי בשמרת, במשפט הראשון נקבע כי האנסים הם זכאים. שזה אבסורד.
אסביר קצת יותר על המחזה: המחזה עוקב אחרי חמש דמויות: דבורי, הנאנסת, שהיא נערה צעירה, רוצה תשומת לב, לא הכי תמימה, רוצה שישימו לב אליה, מנסה לעשות רושם בשביל זה עד כדי כך שהיא משקרת שהיא מתעניינת באופנועים, שותה מגיל 13 ומעשנת לפני זה רק כדי להרשים את הנער שהיא מחבבת.
גידי וסלע, שני נערים שמדברים בעיקר אחד עם השני, מתגרים זה בזה ונגררים אר מנהיג החבורה.
שמוליק, נער שאומנם נמצא בחבורה הזו אבל נמצא בשוליים לעומתם, שמוציאים אותו משם ומתנכלים אליו, עצבני ומביע הרבה שנאה כלפי דבורי ומביע את זה בעיקר כשהוא גם מבין מה חבורתו מנסה לעשות ומנסה לשכנע אותה, בדרכו שלו, ללכת הביתה כדי שזה לא יקרה. בהתחלה, הזדהיתי איתו. עם זה שהוא עומד בשוליים מתנכלים אליו, זה שיש לו יחסי אהבה- שנאה לדבורי, יחסים שנטיתי לחבב. אבל כל ההזדהות התפוגגה כלא היתה כשהוא נכנע ליצרים שלו ואנס אותה כמוהם.
ואסף, מנהיג החבורה, הנער שעמד מהצד וצפה, זה שדבורי הבה, שניצל אותה ואז זרק אותה כאילו היתה מסטיק שנדבק לו לנעל, כאילו היא זבל לאחר שהוא, בעקיפין, גרם לבנים לאנוס אותם. כי אם הוא לא היה, אם הוא לא היה משדל אותם, יוזם את כל השיחה, אולי האונס הזה לא היה קורה. והוא, למרות כל מה שקרה במשפט, האשם מכולם. כי אומנם הוא לא אנס אותה פיזית, אבל הוא אנס אותה מילולית. הוא גרם לזה. עמד מהצד, צפה ונהנה. וזה נורא לא פחות.
ארבעת הנערים האלו ודבורי מנהלים בהתחלה שיחה תמימה בגן המשחקים ולאט לאט העניינים מתגלגלים לשיחות מבלבלות שמקבלות תוכן מ.י.נ.י, משחקים איתה משחקים שהם מטפורות למה שקורה: שבמשחק אחד מקטינים אותה ,מחלישים אותה ושולטים בה, משחק אחר מראה את האלימות שנמצאת בתוך הנערים ואת האלימות שביניהם ואת הנדנדה, שכמו השדה, הפכה מדבר תמים שהזכיר את ילדותי, לדבר מאיים ומפחיד. כל השיחות והמשחקים האלו מגיעים בסופו של דבר למקרה האונס.
הצד השני של המחזה מתרחש בבית המשפט, אחרי המקרה, שהשחקנים של הנערים הופכים לסנגוריהם ודבורי לתובעת. המשפט מראה את היחס המזלזל של הסנגורים לתובעת, את חקירתם על דבורי- חקירה חודרנית, מאיימת ומבלבלת ואת העדויות שלהם שמנסות להראות שהיא רצתה את זה, שהיא מבקשת מנערים שיאנסו אותה ושזו אשמתה. זה מראה את חקירתה התקיפה לא פחות של התובעת מהנאשמים כדי לחלץ מהם את ההודאה שהם אנסו אותה ולאחר מכן, גם גזר הדין שיטלטל ויעצבן את רובכם.
המחזאית רצתה להביע הרבה מאוד מסרים במחזה הזה. על אחד מהם הרחבנו בכיתה שיעור שלם, שהמורה הרצתה עליו שוב ושוב, שהבנתי כבר מהפעם הראשונה שקראתי: זה יכול לקרות לכל אחד. בכל מקום בעולם. לכל גבר וכל אישה. כל אישה תיאנס פעם בחיה ותרגיש אי נוחות, זו עובדה שנבדקה. לא משנה אם היא קטנה או גדולה, זה יקרה. ולא משנה אם אתה נער מתבגר וטיפש או איש מצליח, משכיל ומלומד מכל התחומים: מהמשפטים, מהעיתונות, מהצבא, מהמשטרה, מהפוליטיקה, מהתיאטרון והקולנוע, המוזיקה, ההיי טק, זה יכול לקרות לכולם. בכולנו זה מסתתר. וזה לא רק אשמתם של הגברים, אלא בעיקר גם אשמתה של החברה שלנו. שאנחנו מרגילים אותם שזה בסדר, שאישה זה אובייקט ותו לא, שאתה יכול "להשתמש ולזרוק" אותה ושאם היא לובשת שורט וגופיה זה אומר "שהיא רוצה את זה". והם חושבים את זה כי הרגלנו אותם. ואני יכולה להגיד לכם, כל אישה יכולה לומר את זה, שאף אחת, אף אישה או נערה, לא תירצה שיאנסו אותה וייגעו בה אלא אם היא אומרת את צמד המילים "אני רוצה". אם היא לא אומרת אותם, זה אונס. גם אם היא לא בוכה, גם אם היא נמצאת קפואה במקום כי זה האינסטינקט- כמו שכשאתה רואה מכונית שעומדת לפגוע בך אתה לא תזוז וכל תירוץ ביולוגי אחר כמו שתואר במחזה, היא לא רצתה את זה אלא אם היא אמרה את זה מפורשות. אף אישה היא לא צעצוע שמעבירים מילד לילד. ואולי בגלל זה, בגלל החקירה הפולשנית, האשמות מסביב של "היא רצתה וביקשה את זה", האשמות מהתקשורת ועוברי אורך, כולם, הם מה שמונע מקורבן האונס הבא להתלונן. ואת זה צריך לתקן. שלא נתקוף את הקורבן אלא נגן עליו. כי גם אם היא לא הכי תמימה ודורשת תשומת לב כי היא רוצה שישימו לב אליה ושהיא תשתלב, הלבוש שלה שונה, היא לא באמת רוצה את זה.
החברה שלנו מרגילה אותם שאומרים שבנות שלובשות שורט, גם אם הוא לא חושף כלום חוץ מקצת בשר, הן "מופקרות". שילד מהשכבה שמעלי יכול לצעוק למישהי "ז.ו.נ.ה!" ואת אף אחד זה לא יטריד, לא ישים לב, זה נורמלי, יגידו "למה אתה מתפלא? ככה הם מדברים", אף אחד לא יחשוב על כמה שזה לא צודק חוץ מילד אחד מאותה שכבה שדיבר איתי על זה במשך רבע שעה בהסעה לפני יומיים. שאם לבן יהיו הרבה מאוד חברות במקביל חברים שלו יקראו לו "גבר" בעוד שאם לבת יש הרבה חברים יקראו לה באותה מילה שהשתמשתי בה קודם או גרוע ממנה. גם אם הבנות לא מראות את זה כלפי חוץ, זה מעליב אותן. פוגע בהן. מטלטל אותן. ואף אחת בחיים לא היתה רוצה שזה יקרה לה.
ומה שנורא זה ששומעים על זה עוד. לא משנה אם זה היה לפני מאה, חמישים, עשרים שנה, זה תקף גם להיום. מקרים כמו לירן חג'בי, בורקיס, משה איבגי, הניצבים במשטרה, המקרה באלנבי 40, עמנואל רוזן, גנדי (לא ההודי. הפוליטיקאי הישראלי) ואפילו הנשיא לשעבר קצב ועוד הרבה מקרים שקורים מידי יום קורים מקרים נוספים שאנחנו אפילו לא שומעים עליהם. ויש עוד. ויש הרבה מאוד תיקים שסוגרים "מחמת הספק" ו-"מחוסר בראיות". וכל מקרה נוסף גורם לי לרצות לבכות. שלא מטפלים בזה יותר. שהיא עברה את זה. שיש אנשים שלא מבינים איך זו החוויה הזו ומגבים את המטרידים. שזה ממשיך ולא ייגמר בקרוב כנראה.
והאנשים ההם, האנסים משמרת, אלו שהיו בכלא השתחררו ממזמן והיו גם כאלה שלא היו אף פעם. בעוד הם המשיכו את החיים שלהם, התחתנו, הקימו משפחה עם ילדים, אפילו ניסו להתקבל לקיבוץ אחר באזור שלנו שלומד גם הוא בבית ספר שלי (דבר שעורר שערורייה גדולה ובצדק), הנאנסת לא השתקמה. לא לגמרי. היא נאבקת כל יום להתעורר ולצאת מהמיטה ואומרת "היום אני לא אהרוג את עצמי". שהיום היא לא רוצה להתמוטט ולהישבר. שהיא צריכה להחזיק את עצמה. יש לה טראומות והיה לה קשה לסמוך על אנשים. היא ניסתה להתאבד. ושאני נזכרת בזה, אני נזכרת גם במשפט שאמא שלי אמרה לני באותו יום במכונית וחזרה אחריו כל מקרה אונס נוסף ששמעתי עליו: "בסופו של דבר זו שהכי נפגעת מזה זה הנאנסת". הערת עריכה ששכחתי- כי לצערנו, כמו שנאמר במחזה, מערכת המשפט נתמכת על פי חוק ולא על פי צדק. וזה משהו שאני מקווה לשנות. סוף הערת עריכה*
באתי וסיימתי את המחזה הזה באי נוחות גדולה. מהסוף, מהמקרה ומכך שזה באמת קורה ככה. המחזה גרם לי לצחוק קצת (קצת), ליהנות, להצטמרר, להזדעזע, לכעוס ולהרגיש שיש לי לי, לכולנו, שליחות; להפסיק את היחס הזה לאישה בארץ ובעולם בכלל. יש עוד דרך ארוכה מאוד עד שזה יקרה אבל הכל מתחיל מקטן ומתרחב, כמו אדווה במים. ואנחנו, אנחנו יכולים להוביל שינוי קטן משלנו.
מחזה שמתאים לנערים בני ארבע עשרה ומלא, שספרים זה לא מה שמעניין אותם בכלל עד לאנשים כמוני שמתעניינים בזה. הוא לא מתאים לכל אחד, והוא לא פשוט, אבל המסר שמאחוריו שווה את הכל. וכדאי לקרוא אותו לפני שהולכים לראות את המחזה, כדי שיהיה לכם ברור יותר. יהיה לכם קשה לצפות במחזה בלי לקרוא את הספר קודם לכן. ממליצה בחום. מקווה לראות את ההצגה יום אחד, בקרוב.
שינוי תמיד מתחיל בצעד קטן. בואו נתחיל אותו.”
