ביקורת ספרותית על מרד הנפילים (כרכים א'+ב') מאת איין ראנד

---

יש לי חלום. זה לא חלום גדול במיוחד מבחינת קנה מידה, אבל עבורי הוא החלום הגדול ביותר. הוא מורכב מהרבה תתי סעיפים, אבל אפשר לנסח אותו בקצרה כך: אני רוצה להיות מסוגלת לעמוד על במה, להגיד "הנה אני. אני ממש מצוינת בכמה דברים שאני עושה." ולא להתחרט על אף מילה. אני רוצה להודות בזה שאני ממש טובה בתחום מסוים, בלי שאנשים יסתכלו עליי עקום. כי זו מי שאני, ואני רוצה להיות בטוחה בעצמי עד כדי כך שאדע שכל מה שמישהו יכול להגיד לא ישנה את ההערכה שלי את עצמי.
זה לא חלום גדול. אני לא מתכוונת לשנות את העולם, או להמציא תרופה לסרטן, או לכתוב את הפילוסופיה החדשה, או להיות העיתונאית הראשונה על המאדים, למרות שהדברים ברשימה הקצרה הזו יכולים להיות מאוד מעניינים. החלום הכי גדול שלי נוגע דווקא לי, למי שאני, לעצמי, ואני לא מתביישת בזה. הרבה מהדברים שאני עושה נגזרים מהחלום הזה: אני מנסה לבחור כך שאגיע למקום שבו אפשר להיות מצוינת.

אם הדברים יתנהלו כפי שאני רוצה, ייצא לי לשאת השנה נאום סיום אחד חשוב במיוחד, אבל הספר הזה כל כך ארוך, שהביקורת הזו היא מעין נאום סיום.
קודם כל, אני רוצה להבין מי התעלל באנושות בהוצאה לאור, כי הגודל של האותיות בספר בשילוב עם גודל הספר ועוביו יוצרים עינוי נוראי. ממש נוראי. אי אפשר להחזיק את הספר ישר; הוא עד כדי כך עבה שהוא פותח את עצמו באמצע; הוא נסגר על האצבעות בסוף; ובאמת שבסוף רציתי לחתוך אותו בסכין לשניים, אבל לא יכולתי כי זה עותק מהספרייה.
בואו נדבר קצת על מה שהמילים מספרות, במקום על איך שהן מסודרות בעמוד (רבאק, אנשים! לא יכולתם להגדיל עוד קצת?! אני סבלתי ככה 900 עמודים!): זה אמור להיות סיפור עלילתי. וכאן אני מודה שאם יש דבר אחד שאני פוחדת לקרוא זה פילוסופיה טהורה. הספרים העמוקים באמת עם השמות הגדולים מפחידים אותי. לפעמים אני לוקחת אותם כדי להרגיש חכמה, אבל אני אף פעם לא קוראת אותם עד הסוף. זה, לעומת זאת, אמור להיות פילוסופיה בצורת סיפור, מה שבעצם מנטרל את הפחד שלי.

זו הפעם השנייה שאני מנסה לקרוא את הספר הזה מתחילתו ועד סופו: אני אודה גם שלא הצלחתי. דילגתי על חמישים עמודים שפשוט לא היה לי כוח לעכל. נכון שיכול להיות שאלה העמודים הכי חשובים בספר, אבל לעזאזל, לא אכפת לי. קראתי את הספר הזה כל כך הרבה זמן, שפשוט רציתי לסיים כבר.

הספר הזה מספר על האנשים המצוינים שמסרבים להתבייש בעובדה שהם מצוינים. כן, הוא אומר המון דברים אחרים, ולמרות שכל הדמויות בספר נשמעות אותו דבר ושזה בעצם ספר פילוסופיה - אל תאמינו לשום דבר אחר שאומרים לכם - זה המסר הכי חשוב שלקחתי איתי מהקריאה בו.
החברה שלנו מחנכת, במידה רבה, לבינוניות. לא רק לבינוניות, אלא גם ל"טוב מאוד+". אם אתם בטווח הנורמלי, כלומר בינוניים עד טובים מאוד+, אתם בסדר. אם אתם טובים בהרבה מהאחרים, מתחילים להסתכל עליכם מוזר. אם אתם ממש מצוינים, אז מתחילות הצרות. מפני שאנשים לא אוהבים להרגיש נחותים. אנשים צריכים את המצוינים האלה, אבל הם צריכים גם את המצפון של המצוינים: הם צריכים אנשי עסקים אדירים, אבל הם צריכים גם את החמלה שלהם ואת האכפתיות שלהם, כדי שיסייעו ביוזמות חברתיות שאין בצדן שום רווח.

הספר הזה הוא על הטובים ביותר שהחליטו להפסיק להקטין את עצמם כדי להתאים לקנה המידה של אחרים, ועל אלה שיכולים להיחשב כחסרי רגשות, אבל הם בעצם הרגישים ביותר מבינינו. בעזרת הניסיון שהספר הזה מתאר - העובדה שאנשים המצוינים החליטו להפסיק לתת לחברה לחיות על חשבונם ועל חשבון ההמצאות שלהם, העובדה שהאליטה האינטלקטואלית החליטה שנמאס לה להיות כפופה לאחרים - הוא מראה כמה אנחנו זקוקים לאנשים כנים. לא רק לאנשים מצוינים. אנחנו זקוקים לאנשים כנים שיכולים להיות ישרים עם החברה ועם עצמם. אנחנו צריכים אנשים שמודדים את עצמם ביחס לעצמם. אנחנו צריכים לבנות חברה שבה יהיה בסדר להיות כישרוניים.

ועכשיו בואו נחזור, ברשותכם, לחלום שלי מהפסקה הראשונה, ואני אסביר לכם מדוע אני לא בטוחה שאוכל לעשות את זה. הסיבה היא שזה לא צנוע. הסיבה היא שזו "שוויצריות", שזו התנשאות, להגיד דבר כזה. הסיבה היא שמצפים ממני להיות צנועה.
ופה מתאים לצטט את מריאן ויליאמסון, בציטוט שמיוחס בטעות לנלסון מנדלה:
"הפחד הגדול ביותר שלנו הוא לא שאנחנו חלשים מדי. הפחד הגדול ביותר שלנו הוא שמא אנחנו חזקים מעבר לכל שיעור. זה האור שבנו, ולא החושך שבנו, שמפחיד אותנו יותר מכל. אנחנו שואלים את עצמנו: "איזו זכות יש לי להיות מבריק, מוכשר, יפהפה ואהוב? למען האמת - איזו זכות יש לך לא להיות? [...] אין שום דבר נאור בלהצטמק כדי שאנשים לא ירגישו חסרי ביטחון. ככל שנשתחרר מהפחדים שלנו, נוכחותנו תשחרר אחרים מפחד." (יש לציטוט הזה כמה גרסאות, אבל העיקרון הוא אותו העיקרון.)

האם אמליץ לכם לקרוא את הספר הזה? חד משמעית, כן. אני חושבת שהוא קורס מזורז בפילוסופיה, ושהוא מהספרים הבודדים שיכולים לשנות באמת את השקפתכם על העולם. אני חושבת שזה ספר חשוב. ואני חושבת שכדאי לכם לקנות עותק משלכם ולחתוך אותו לפחות לשלושה חלקים.

אמרתי קודם שזה נאום סיום? אז בסוף הנאום מגיעות התודות. תודה להורים שלי, שהשלימו עם העובדה שהבת שלהם מסתגרת בספר כמה שעות טובות ביום. תודה לחברים שלי מהכיתה, שלא נבהלו יותר מדי כשראו אותי קוראת אותו ועזרו לי לסחוב אותו. תודה לחברים היקרים שלי מהוואטסאפ, שתמכו בי נפשית במהלך הקריאה, ובלעדיהם ספק גדול אם הייתי קוראת אותו בכזו נחישות.
ואת התודה האחרונה אני חייבת, אני מניחה, לאיין ראנד. אמנם היא כתבה 900 עמודים ואני משוכנעת שהיה אפשר לצמצם אותם ל-500. אמנם אפשר לראות בספר חפירה ענקית. אבל אחרי הכל, מדובר בספר שאזכור ובספר ששינה בי משהו, ולכן מגיעה לאיין ראנד התודה הגדולה ביותר.
(ותודה גם לכם, אם קראתם את הביקורת ממש עד הסוף.)

» ביקורות נוספות של מילים
» ביקורות נוספות על מרד הנפילים (כרכים א'+ב')