ביקורת ספרותית על הנסיכה הקסומה (מהדורת 2002) מאת ויליאם גולדמן

---

כן, כן, אני יודעת מה אתם חושבים. זו מילימי, היא הולכת לרדת על הספר הזה כי הוא קיטשי והיא שונאת קיטש; היא בטח תגיד שהיא לא מאמינה באהבת אמת, ושמי שכתב את זה הוא בן אדם תמים בלי שום קשר למציאות, אולי הוא חייזר שחי בתוכנו כבר כמה עשרות שנים.
למען האמת, הנחות היסוד האלו בהחלט סבירות. תנו לי לסתור אותן מההתחלה, וכדי להתחיל ממש מההתחלה, אתם צריכים לדעת איך התחלתי לקרוא.

למדתי לקרוא בגיל מוקדם יחסית, עוד לפני כיתה א'. כשהייתי קטנה ממש (ממרומי גילי המופלג כעת, כמובן) ההורים הקריאו לי ספרים. אני לא זוכרת את עצמי ישנה ואת אבא מקריא: אני זוכרת את האופן שבו הוא היה מקריא. את הניגון המיוחד של המילים. ואני מוכנה להבטיח שאם וכאשר יהיו לי ילדים, אני אקריא להם את הספרים האלה בדיוק ככה, כי אי אפשר אחרת, ככה אבא היה מקריא.
בכל אופן, זה הפסיק אחרי כמה שנים. התחלתי להתעניין בספרים ארוכים יותר ויותר. התחלתי לנסות לקרוא לבד (בפעם הראשונה ש"קראתי" לא באמת קראתי, פשוט דיקלמתי מה שאבא הקריא והעברתי את הדפים בתזמון מדויק. אבל זה היה ספר של דוקטור סוס, ואני מניחה שכולם מאוד התפעלו מהעובדה שילדה לפני כיתה א' קוראת בעצמה דוקטור סוס.).

עבר המון המון זמן מאז שמישהו הקריא לי סיפור, או ששמעתי אגדה. ואני מתכוונת לסטות מהגישה הכללית שלי ולהגיד ש:
(1) אני ממש אוהבת את הספר הזה. ראיתי את הסרט כמה פעמים, החל מגיל חד ספרתי ועד עכשיו, ואני מאוד אוהבת גם אותו.
בפעם הראשונה שקראתי את הספר הזה בכלל לא הבנתי שגולדמן הוא הסופר, והייתי בטוחה שהוא סתם איזה חפרן נודניק שהתחשק לו לייצר מהדורה מעובדת של הספר.
(2) זה ממש כאילו מישהו מספר סיפור! אל תגידו לי שזה לא מעודד כשמישהו מפסיק את הסיפור באמצע רק בשביל להגיד לך, בכתב נטוי ובקצרה, שהכל יהיה בסדר. אף אחד כבר לא אומר היום באמצע הספר שהכל יהיה בסדר, ויש אפילו סופרים שלא מפחדים להרוג לך את הדמות הראשית באמצע הספר. וזה מוביל אותי ל-
(3) זו א ג ד ה. יש לכם את רובין רייט, buttercup, נורית/מרגנית (נורית בסרט, מרגנית בספר, וג'ני בסרט אחר לגמרי.), בתור היפהפייה הבלונדינית. אולי הייתי קוטלת את מרגנית אם זה היה כל ספר אחר, כי מי לעזאזל משתמש בשפה כל כך קיטשית בימינו, אבל זה נשמע כן וכל כך מתאים, שאני פשוט נשאבת לזה. אני לא חושבת שאי פעם נהניתי כל כך להיות בת ארבע. הרי בתור בני ארבע זה לגמרי ברור שהטובים ינצחו, ושהכל יהיה בסדר, ושרשעים צריכים למות - הם רשעים!


אבל:
(4) באמצע הספר גולדמן מעיר הערות כמו "החיים לא הוגנים". תראו לי ספר לילדים או אגדת דיסני שבהם החיים לא הוגנים. זה כך כך נחמד שזו אגדה מציאותית. ובהמשך למדד המציאותיות, זה הזמן לדבר על -
(5) אהבת אמת, שהיא, כידוע לכל, הדבר הכי טוב בעולם (חוץ מסוכריות נגד שיעול, ברור.). היי, יש פה נסיך, אבל הוא רשע! לשם שינוי אנחנו לא בעד הנסיך! אנחנו בעד ההיפך הגמור מהנסיך: אנחנו בעד האיש בשחור, שרוצח אנשים בדם קר! אבל האיש בשחור מסור לא פחות מכל נסיך צח על סוס לבן, וקשה מאוד מאוד לא להיות בעדו.
(6) בערך בחמישים אחוז מהמקרים שבהם חיישני הקיטש שלי התעוררו מיד באה הערה שמנטרלת את הקיטש. הנה שתי דוגמאות שמאוד אהבתי:
-"[רגע דרמטי מאוד] "יש מעט מדי שדיים מושלמים בעולם הזה; אל תיגעי בשלך."
(בחיי, קנית אותי במשפט הזה. באגדות רגילות לא מדברים על שדיים ופשוט נותנים לרגע הדרמטי להימשך.)
-"אני מניח שגוועתי שוב, אז ביקשתי מאלוהי האהבה התמידית שייתן לי כוח לעבור את היום. מן הסתם התשובה הייתה חיובית."
"לא ידעתי שקיים בחור כזה," אמרה מרגנית.

ו-ל-סיכום, נהניתי מהספר הזה. אפילו שכבר ידעתי מה יקרה, ואפילו שכבר ידעתי שהכל אמור להיות בסדר, פשוט נשאבתי לסיפור הקסום הזה. באמת שקשה לא להתאהב בדמויות האלו. חוץ מזה שהספר גרם לי ללכת עם חיוך כל היום בערך (התחלתי לקרוא אותו בבוקר וסיימתי ממש בשמונה וחצי בערב. הפסקות לצורך לימודים, מקלחת ואוכל באמצע, כמובן.), אני די משוכנעת שהוא סם אופטימיות.

ועוד הערה: אם יש לכם ילדים, בבקשה אל תגדלו אותם על המיתוס שהכל נפתר בסדר. לא לכל הסיפורים יש סוף. ואל תלמדו אותם שאמור לבוא אביר על סוס לבן (או איזה בחור עם טלפון חכם לבן, בימינו הדיגיטליים). בבקשה תקריאו להם קודם כל את הסיפור הזה, ורק אחר כך תנו להם להתמכר לדיסני. זה שווה מחקר, אבל אני משוכנעת שהם יהיו הרבה יותר מוכנים לחיים האמיתיים. תודה מראש.

» ביקורות נוספות של מילים
» ביקורות נוספות על הנסיכה הקסומה (מהדורת 2002)