ביקורת ספרותית על משחקים בחצר האחורית מאת עדנה מזי"א

---

-זהירות, קלקלנים, אם יש כזה דבר במחזה -

קיבלתי את הספרון הזה מבית הספר. זה מחזה שנלמד בהמשך השנה. החלטתי שכדאי לי לקרוא אותו לפני שמישהו קורא אותו יחד איתי ומעניק לו פרשנות. אני מאוד אוהבת את שיעורי ספרות, אבל לקרוא ספר לבד ולקרוא אותו בשיעור ספרות זה לא אותו דבר (/מלבד הגעגוע/למשהו רגוע... -עברי לידר). מאז שקיבלתי את הספר קראתי את המחזה לפחות חמש פעמים, וכל פעם אני מצטמררת מחדש. אני גם במשבר קריאה (לקרוא את "פורסט גאמפ" בשפת המקור זה הרבה יותר קשה ממה שחשבתי! לכו תבינו אנגלית אלאבאמית), אז כדי לצאת ממנו חיפשתי ספר לבקר.

קודם כל, זה מחזה. אני לא קוראת הרבה מחזות, ליתר דיוק קראתי אחד בדיוק מההתחלה ועד הסוף, וגם זה היה - ניחשתם נכון - במסגרת שיעורי ספרות ("הקמצן" של מולייר, אם כבר שאלתם.). יצא לי לקרוא תמונות ממחזות אחרים במסגרת שיעורי תיאטרון, אבל לא יותר מזה. אני לא יודעת לקרוא מחזה, אז פשוט ביימתי אותו לעצמי. זה היה די מעניין, לנסות לדמיין איך זה נראה ומי אומר מה ואיך. להפיח בו חיים.

ומעבר לטקסט שאומרים השחקנים נמצא הסיפור עצמו, המבוסס על האונס בשמרת. כמו באונס המקורי, גם כאן אנסו נערים קטינים נערה צעירה מהם. האונס התרחש בגן משחקים ישן בשעת ערב, כשהקבוצה פגשה את דבורי, הנאנסת במחזה. המחזה מתאר לסירוגין את ערב האונס, האונס עצמו והמשפט: חקירת התובעת את הנערים וחקירת הסנגורים את דבורי. השחקנים המשחקים את דבורי והנערים הם גם המשחקים את התובעת והסנגורים, מה שיוצר הקבלה מעניינת.
השאלה המרכזית בה דן המחזה היא האם דבורי הסכימה ליחסי המין או לא, לפחות לדעתי. הנערים טוענים כי היא התנהגה בצורה ששידרה להם שהיא מעוניינת בהם. כך גם טוענים הסנגורים שלהם, שמנסים להראות שדבורי התרגשה מהנערים ומהסיטואציה. מנגד טוענת התובעת כי אין בהתנהגות או ברמיזה חלופה להסכמה מפורשת ליחסי המין. היא טוענת כי אין בלבוש של ילדה, באופן שהיא מתנהגת או במה שהיא אומרת מספיק כדי לאשר לגברים לעשות בה כרצונם.

בתמונות המתארות את ערב האונס ואת השיחה של דבורי עם הנערים אפשר ממש להרגיש כיצד הם מסחררים אותה וכמה היא מוקסמת מכך שהם שמים לב אליה. אפשר ממש לראות את הנערה. מצד שני, גם דבורי היא לא טלית שכולה תכלת. היא מדברת בלשון גסה ופוגענית, ומנסה להרשים את הנערים המבוגרים ממנה.
בסוף המחזה אמנם מוכרזים גזרי הדין של הנאשמים, אבל המחזה משאיר אותנו לפסוק בעצמנו. ולנו נותר לשאול: האם נכון לומר שנערה המתנהגת באופן כזה או אחר ממש "מזמינה" התנהגות כלשהי מצד גברים?

הנה התשובה האישית שלי, שהיא גם הלקח העיקרי שלי מהמחזה: לא. ממש לא. נכון שלפי קודים שונים אנחנו יכולים לפענח האם מישהו מהמין השני מעוניין בנו (בתיאוריה, לפחות, שכן אם לא כך, איך נוצרים זוגות? ולמה יש טלנובלות בעולם? כל הטלנובלות בעולם מבוססות על פענוח הקודים האלה!), אבל אני לא חושבת שאפשר להניח רק על פי התחושות שלנו מה מישהו אחר רוצה או לא רוצה לעשות, וזה לא בהכרח קשור רק ליחסי מין.
וכך אומרת התובעת עצמה בנאום הסיום שלה: "היא ילדה רעה דבורי. היא אוהבת לשחק בחצרות אחוריות. [...] אז מה?!! מה זה אומר?!! שהיא רצתה, ששלושה נערים ישכבו אתה? וישפילו אותה? [...] היא רצתה לשחק אתם, והם ידעו, שהיא רק רוצה לשחק. אבל הם השתמשו במשחקים. הם טשטשו את הגבול בזדון."

ועכשיו אני רוצה להוסיף כמה שאלות משלי, שאלות שמטרידות אותי כל פעם שאני קוראת את המחזה הזה: האם גם עבור הנערים זה היה רק משחק? או שהערב התחיל כמשחק ולאט לאט הם חשבו שהם מבינים עם מי יש להם עסק, ומה הם יכולים לעשות לה? ואיך, לכל הרוחות, הם הרשו לעצמם לעשות דבר כזה? איך הם יכלו לגרום לעצמם להאמין שהיא מסכימה? מה בדיוק לא ברור ב"לא" וב"אני רוצה ללכת"?

נראה אם יש למורה לספרות תשובות. בינתיים אני ממשיכה לחשוב.

» ביקורות נוספות של מילים
» ביקורות נוספות על משחקים בחצר האחורית