ביקורת ספרותית על אשמת הכוכבים מאת ג'ון גרין
ספר מעולה

---

אני זוכרת את הערב שישי הזה, הייתי רק בת 16 ואבא היה בבית הכנסת וחיכיתי שכבר ישוב הביתה לקידוש.
זאת הייתה תקופה מגעילה, לאבא התגלה גידול שפיר ביד, אבל מבחינתי זה היה סוף העולם.
"זה גידול שפיר, זה לא ממהיר- זה לא סרטן" אמרתי לעצמי שוב ושוב בראש.
אבל כשכל פעם מחדש מסירים אותו והוא חוזר (4 פעמים), זה לא יעזור כמה פעמים אני ישנן את זה, המראות של אבא לאחר הניתוח כשהוא נראה מנופח וחלש ושבור- שוברים אותי.

אז באותו ערב שישי, זה הרגיש כאילו התפילה נמשכת נצח, ואבא עדיין לא פה, וכהרגלי התחלתי לבכות..
והבכי נמשך ונשפך על דף שהיה לבן, שאליו אספתי את כל המילים הכואבות שלי. והמילים האלו הפכו אחר כך לשיר.

השיר הזה סימל את הבהלה שתפסה בי ולא הרפתה, הבהלה שאוחזת בי חזק יום אחרי יום, לילה אחר לילה.
והיא שוב באה ומציפה אותי בחלומות, ואני מתעוררת באמצע הלילה שטופת זיעה, פחד ודמעות.
משננת במוחי, "זה רק חלום, זה רק חלום...".
החלומות לא נעלמו, הם מדי פעם שבים ומזכירים לי שהפחד עדיין קיים, חזק ואיתן, והוא לא מתכוון להיעלם כנראה אף פעם, לפחות עד ש.....

ואז הגיע הספר הזה. הוא שכב לי כמה חודשים על המדף וחיכה שאקרא אותו. מסיבה לא ברורה כל הזמן דחיתי את הקריאה של הספר. אבל פתאום היה לי מין צורך לקרוא אותו, וככה זה התחיל..

מכירים את התחושה הזאת בגרון שהוא כואב כשמנסים לבלוע רוק, ומרגישים שיש שם איזה גוש שלא רוצה להיעלם. והכאב הזה מתלווה בעינים אדומות ולחות, אף מנוזל עם נשימות קצרות, עמוקות ורועדות שמלוות במשיכות.... התחושה הזאת ליוותה אותי חלק מאוד נכבד מהספר.

מצאתי את עצמי באמצע הקמפוס הומה האדם, יושבת באיזה כיתה נידחת, קוראת את הספר ובוכה.
בוכה כמעט כמו באותם הלילות.. לא יכלתי להרשות לעצמי יותר מדי לבכות, כי בכל זאת כל סטודנט יכול להיכנס לכיתה ולצפות במחזה הלא ממש נעים הזה וגם הרגשתי יותר מדי חשופה. אז עשיתי מה שאני יודעת הכי טוב. החזקתי את עצמי חזק והדחקתי.

בעצם ככה אני חייה עד היום. מדחיקה את הפחד הזה. הפחד בלאבד את האנשים שאני אוהבת. זה לא שאני מפסיקה לדמיין אותם מתים, אבל לפחות אני מדחיקה אותו הצידה, עד שיום אחת אני לא אהיה מספיק חזקה כדי לכלוא אותו, והוא יתפרץ במלא קומתו.

למרות שידעתי לאורך כל הספר מה הולך לקרות בגלל איזה ספויילר רצחני, זה עדיין זה לא מנע ממני את המנה הגדושה של הכאב.
ובעזרת הרבה הומור וציניות, מצליח ג'ון גרין להראות לנו את המציאות והעולם היפה והאכזר שאנו חיים בו.
ואיך שני ילדים דמיונים יכולים ללמד אותנו הרבה על העולם יותר ממה שאנחנו יודעים. על מה זה כאב, מחלה ומוות ומנגד מה זה אהבת אמת והקרבה.

אני רק רוצה להגיד שאבא שלי היום ב"ה בסדר, אבל לי זה אף פעם לא מרגיש בסדר. ואני הרבה פעמים מתייחסת אליו כמו אל ילד קטן ובודקת שהוא אכל מספיק, וישן מספיק, ואומרת לו שלא ישתה יותר מדי יין בחתונה כי הוא צריך לנהוג חזרה הביתה.. והוא, איך לא, מתעצבן. זה התפקיד שלו לדאוג לי ולא ההפך. אבל ברגע שאתה חווה פעם אחת את התחושה הזאת שמישהו שאתה אוהב הוא במרחק נגיעה מהמוות, כבר שום דבר אף פעם לא יהיה בסדר. וכל ההסדר הזה של *הורה- ילד* מתערער ומתחלף.

» ביקורות נוספות של eliya
» ביקורות נוספות על אשמת הכוכבים