ביקורת ספרותית על אשמת הכוכבים מאת ג'ון גרין
ספר טוב

---

קרוב מאד לגאוני, כתוב על הכריכה.
איזו הגזמה פראית.
אני לא עומדת לקטול את הספר הזה, אבל גם לא להעניק לו חמישה כוכבים. הוא ספר טוב מאד. באמת. אבל הטררם שעשו סביבו קצת מוגזם.
אני גם לא רוצה לדבר על משחק הרגשות שגרין עושה בספר הזה, ולחזור שוב על הטענה שזה סתם רומן נעורים עלוב, רק שהסרטן משמש פה גימיק.
לא אשפוט את גרין. לכל אחד מאיתנו יש חבר או מכר או בן משפחה חולה סרטן. זאת המחלה של המאה שלנו כנראה. שמתם לב שלכל תקופה יש את ה-מחלה שלה? אבעובועות שחורות, או שחפת, או כולירה. בכל תקופה יש את המחלה הזאת שהיא אימת ההמונים. מעניין למה זה ככה.
אז אצלנו זה סרטן, והוא כל כך נפוץ וכל כך מפחיד – שטבעי שסופר שיכתוב עליו, ויכתוב ספר טוב, נחמד, ולא כזה שמתאר במלנכוליות רק את הימים האחרונים בצל המוות - יזכה לתשומת לב מוגברת.
אבל לומר שהוא גאוני?
נסחפתם.

- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -

יש לי שני דברים עיקריים לומר עליו: א. שהוא אמין. ב. שהוא לא אמין.

למה הוא אמין?
כי קל לדמיין שהוא נכתב בידי מתבגרת. הלשון, המשלב, הסלנגים. הכל הגיוני ונשמע טוב.

למה הוא לא אמין?
הייתי נערה מתבגרת עד לא מזמן. אני מכירה לא מעט מתבגרים בהווה. יש ביניהם כמויות של מגניבים וחכמים – אבל לא יצא לי להכיר מבין כל חבריי שניים כאלו שפולטים משפטים ציטוטיים פעם ביממה. זה לא אמין בשיט.
אף מתבגר – בעצם, כמעט אף אדם, בכל גיל, (חוץ משונרא, נדמה לי) לא אומר כל כך הרבה דברי חכמה נחמדים ושנונים וקלילים במידה כזאת מדויקת, בכמות של אחד לשני עמודים. נדמה כאילו ג'ון גרין ישב וערך רשימה "משפטים מגניבים שחייבים לשים בספר, כדי שאנשים בסימניה יצטטו אותי מלא."
אחר כך, לפי זה, הבנאדם בנה את העלילה.

אז בקטע הזה, הוא לא אמין במיוחד. מה שכן, המשפטים החמודים האלה בהחלט מעלים חיוך. הנה כמה:

"בנות תמיד חושבות שמותר ללבוש שמלה רק במקרים מיוחדים. אבל אני אוהב אישה שבאה ואומרת, כאילו, אני הולכת עכשיו לפגוש בחור בהתמוטטות עצבים, בחור שהראייה שלו תלוי בימים אלה על בלימה, ושככה יהיה לי טוב, אני אלבש לכבודו שמלה ויהי מה."

"אוגאסטוס ווטרס דיבר כל כך הרבה, שהוא היה יכול לקטוע אותך אפילו בלוויה של עצמו."

"מה שלום החבר שלך אייזק?"
"עיוור."

"אין כמוך בכל העולם."
"אני בטוח שאת אומרת את זה לכל הבנים שמממנים לך נסיעות לחו"ל."

"אם להיות הוגנת כלפי מוניקה" אמרתי, " גם מה שאתה עשית לה לא היה כזה יפה."
"מה אני עשיתי לה?" הוא שאל במגננה.
"אתה יודע, שהתעוורת וכל זה."
"אבל זאת לא אשמתי." אמר אייזק.
"אני לא אומרת שזאת היתה אשמתך, אני רק אומרת שזה לא היה יפה."

"מישהו צריך להגיד לישו. כלומר, זה בטח מסוכן. לאחסן ילדים מסורטנים בתוך הלב שלך."

- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -

הדבר הגאוני בספר הזה, שלגרין אין עליו זכויות יוצרים, הוא המשפט: "החיים האלה טובים, הייזל גרייס."
לא על המשפט, על הרעיון.

החיים האלה באמת טובים, אתם יודעים? וחבל שרק מי שהולך אל מותו מבחין בזה.
חבל שבני הנוער והמפוגרים שהולכים אל מותם מבחירה, ומתאבדים בשביל הקטע לא מבחינים בזה. הייזל, וכל חולה סרטן, היתה עושה הכל – הכל! בשביל כמה ימים בריאים. לא מדובר כבר על חיים שלמים.
סתם כמה ימים פשוטים כאלו, שבהם אתה קם בבוקר והולך לעבודה ומבחין שהשמים כחולים ונופל במדרגות ומעקם את הרגל ויושב עם חברים לקפה ומחליפים בדיחות, וקורא ספר טוב ורואה פרסומת מצחיקה, והמחשב שלך קורס באמצע העבודה ושכחת לשמור קבצים, ואתה מקבל במבחן בהיסטוריה ארבעים רק בגלל איזו שאלה מטומטמת על צ'רצ'יל, ואתה מחכה שלוש שעות על הקו בשירות לקוחות של סלקום ואתה מזמין פיצה ומגלה שהיא בטעם של מנוע, וצועק על הילדה שלך ואחר כך מתחרט, ורב עם החבר שיושב לפניך בכיתה והמורה זורקת אותך החוצה. סתם יום רגיל.

אבל למה ללכת רחוק? גם אלה שלא מתאבדים לא ממש מבחינים ביופיים של החיים.
ולמה לי להטיף לאחרים? אני בעצמי מבחינה ביופי?
לא תמיד. וטוב שיש ספרים שמזכירים לנו את זה מידי פעם.
לכן זה ספר טוב.

» ביקורות נוספות של קריקטורה
» ביקורות נוספות על אשמת הכוכבים