מה הייתם עושים אילו מתבגרת נמוכה בטייץ' ירוק טורקיז ושיער פרוע הייתה צועדת בצליעה נינוחה אל תוך סניף ה"צומת ספרים" שלכם, בודקת בריכוז עילאי את כל דוכני המבצעים מלווה בסבתה, אוספת ספרים ומחזירה אותם לדוכן ולבסוף מגיעה לקופה עם לא פחות משישה ספרים (שלושה עבור הסבתא, כמובן.)? ובכן, המוכר הנחמד ב"צומת" עמד בזה מאוד יפה ואפילו שוחח עם המתבגרת, בלי למהר לעשות חשבון ולהעיף את המתבגרת מהחנות.

ידעתי, כמובן, ש"ביטרבלו" יצא. אפילו קנו לי אותו באנגלית כספר שמע, אבל הקריינית עיצבנה אותי. אז כמובן שידעתי גם על צאת התרגום שלו לעברית. שלחתי הזמנת רכש לספריה העירונית, ולכן התלבטתי מאוד האם לקחת אותו. בסופו של דבר מאסתי בהמתנה הצפויה לעותק מהספריה והחלטתי לקנות (או בעצם לקבל מתנה) את הספר.

אם אתם לא זוכרים, התעצבנתי כהוגן על "אש". טענתי שהגיבורה שלו נשית מדי, שהיא כלום ביחס לקטסה, ושמוטב לקרוא את הספר כשהציפיות שלכם ממנו נמוכות. אמנם לא קטלתי אותו לחלוטין, אבל אפשר בהחלט להגיד ש"אש" סבל מתסמונת הספר השני. מאוכזבת מאוד, הגעתי לספר השלישי בהיסוס.

לביטרבלו, שעזבנו בסוף "מחוננת" כילדה קטנה, מלאו שמונה עשרה, והיא מלכה. לביטרבלו המלכה תכונה מסוכנת מאוד, והיא סקרנות. ביטרבלו עוזבת את הארמון שלה בלילה ומתגנבת לרחובות העיר, שם היא מגלה שהממלכה שלה נראית אחרת מאשר מתארים יועציה במגדלים הממוזגים, ושיש פער בין הסטטיסטיקה למציאות שהיא מתארת. ביטרבלו מגלה סודות רבים על הממלכה, ובמיוחד על התנהגותו של לק, אביה. לא אמשיך מכאן מחמת קלקלנים.

אולי מוטב להקדים ולומר שמאוד נהניתי מהספר. ביטרבלו היא האיזון המושלם בין קטסה הלוחמנית עד אימה ואש הנשית עד בחילה. אם הספרים הקודמים היו מופת לעצמאות ולתלותיות של גיבורות ספרותיות, הספר הזה בהחלט מתון ואמין יותר. מאוד נהניתי ממעשיה לאורך הספר, ובנוסף היא גם התגלתה כבחורה אינטילגנטית מאוד, מה שכמובן עזר לי לחבב אותה.
הנקודה העיקרית שאני רוצה לציין כחיסרון של הספר היא האכזבה מהמפגש המחודש עם שבע הממלכות. בלי קלקלנים, אפשר לספר שהספר מתמקד בעיקר במונסי והמצב הפוליטי לא תמיד מוסבר באופן שוטף. היו אכזבות נוספות שנבעו מהחזרה לשבע הממלכות, רובן כוללות כמה פגישות קיטשיות למדי (צפו לגרוע ביותר ואז כל תרחיש אחר יהיה טוב יותר, מבטיחה.), אבל לא משהו שאי אפשר להתגבר עליו.

בעיקר נהניתי מסופו של הספר, שבו מבינים מדוע המעבר לגיאיות וקריאת הסיפור של אש היו נחוצים (לטענת קריסטין. אישית, אני לא ממש משוכנעת שזה היה נחוץ, אבל היא לקחה את הסיפור לכיוון שונה משציפיתי. מצדי, תנו לי בבקשה טרילוגיה על קטסה - אם אפשר גם להכתיר אותה למלכת העולם, אז מעולה - ואני אהיה מרוצה מאוד.) ואיך כל חלקי הטרילוגיה מתחברים.
חבל לי שהספר הזה צריך לבוא אחרי מפלה כמו "אש", ומצד שני אני מאוד שמחה שהוא הצליח להשיב את האמון שלי בארץ המחוננים. אם ממש תלחצו עליי, אני אודה שהוא פחות טוב מ"מחוננת", אבל הוא בכלל בכיוון אחר, ולדעתי אנחנו רואים פה פשוט התבגרות של סופרת.

לסיכום ולסיום, אני באמת חושבת שאפשר לקרוא את "ביטרבלו" בלי לקרוא את "אש" ואפילו בלי לקרוא את "מחוננת" קודם, מפני שהוא עומד יפה - וייתכן שאפילו טוב יותר - כיצירה בפני עצמו. מי שקרא את "מחוננת" ואהב, כמובן מוזמן להמשיך ל"ביטרבלו". אני חושבת ש"ביטרבלו" הוא סיום יפה ומכובד מאוד לטרילוגיה, שיוצר הרגשה שהיא שלמה. אני מרוצה, ובתחושת שלווה ממשיכה לספר הבא שלי ומשאירה את שבע הממלכות על המדף, ליד ממלכות קסומות נוספות שעבר זמנן.

אחרי תהליך ארוך מאוד של בירורים והסקת מסקנות הגעתי אתמול בערב למסקנה שיש לי יותר מדי זמן פנוי, ולא מתחשק לי להכין שיעורים. במינוח המקצועי, ממש ממש שיעמם לי. אז עמדתי מול כוננית הספרים הענקית שלנו וחיפשתי ספר שעוד לא קראתי, כי יש כאלה בבית. קראתי את "הסיפור שאינו נגמר" ממש מזמן, כשהייתי קטנה (ובעיקר ראיתי את הסרט), וחשבתי שהגיע הזמן לקרוא אותו שוב וגם לכתוב עליו ביקורת.

קודם כל, אני שמחה מאוד לבשר לכם שגם אחרי שנים זה עדיין ספר הפנטזיה הכי טוב שאי פעם קראתי. אני רצינית לגמרי. זו פנטזיה טהורה במלוא מובן המילה. הספר הזה גם מגשים את המשאלות הכי סודיות שלי כילדה וכקוראת.
בסטיאן הוא ילד שמנמן ולא מקובל, אף אחד לא ממש שם עליו, לרבות אביו, והוא נאלץ לברוח בתדירות גבוהה מחבורת בריונים. באחד מהמרדפים הללו הוא נמלט לחנות ספרים ומוצא שם ספר עתיק, אותו הוא גונב (אי אפשר לא להזדהות איתו, באמת. נכון שכל הסיפור שאינו נגמר מתחיל בעצם מגניבה, אבל לא נורא, תסלחו לילד המסכן.) ומתחיל לקרוא בבית הספר (בעליית הגג של בית הספר, ליד השלד שבו השתמשו פעם לשיעורי מדעים - ואולי לא?).

למדנו לא מזמן בספרות על סיפור מסגרת. למדנו שסיפור מסגרת הוא סיפור שנועד להסביר מדוע הסיפור הפנימי מסופר, ושבינו לבין הסיפור הפנימי יש קשר של סיבה ותוצאה. הספר הזה מתחיל כדוגמה מעולה לסיפור מהסוג שכולל מסגרת, אבל בהמשך הגבולות מיטשטשים עד כדי כך שכבר לא ברור היכן מתחילה פנטזיה ואיפה עולמו של בסטיאן.

הספר הזה הוא ספר פנטזיה, אבל יש בו מסרים חשובים על העולם ה"אמיתי", אם קיים כזה דבר בכלל - הרי לפנטזיה אין גבולות. בתור התחלה, זה סיפור התבגרות ומסע, שמראה איך בסטיאן מתגבר על הפחדים שלו, מוצא חברי אמת ומצליח להפוך לנער, כולל כל הטעויות שבדרך.
שנית, זה סיפור על משאלות ועל כוחם של רצונות. פנטזיה בנויה ממשאלות בני האדם, מחלומות שעבר זמנם - הסכימו איתי שזו מחשבה עצובה ומעודדת בו זמנית, שכל המשאלות שלנו מתגשמות בפנטזיה, אבל כמעט אף פעם לא פה.
שלישית, זה שיר הלל לדמיון ולאדם בעל היכולת הייחודית להאמין, ללא ספק וללא פקפוק, באגדות. זו קריאת התפעלות מהדמיון העשיר שיכול לברוא עולמות ולהשמיד אותם במהלך שיעור משעמם אחד.
רביעית, זה סיפור על מה שקורה לאנשים המחזיקים בכוח זמן רב מדי. מתישהו במהלך הספר חייבים, פשוט חייבים, להעיף לבסטיאן סטירה מצלצלת. ומותר לי, אני בת 14 והוא רק בן 11. מה אכפת לי שיש לו את אוריון, אני לא פנטסטית.
חמישית, זה סיפור על סופים. במהלך הספר מופיעים לא פעם סיפורי משנה שלא מסתיימים אלא באמירה "אבל זה כבר סיפור אחר שיסופר בפעם אחרת.", זהו באמת סיפור שלא נגמר. זה סיפור על מחזורים שנשלמים ומיד מתחילים מחדש, על סופים שהם התחלות חדשות ולא יותר.

שוב, במהלך קריאת הספר הזה הרגשתי כמו ילדה קטנה. זו הייתה הרגשה מופלאה. כבר מזמן לא נשאבתי ככה לספר פנטזיה, מזמן לא ראיתי את הסיפור בעיניים כל כך בבירור. מזמן לא נהניתי כל כך לדמיין שלי בעצם קוראים להציל את פנטזיה, והפעם תורי שלי להעניק שם לקיסרית הילדותית ולפגוש אותה בפעם האחת והיחידה.
ובכלל, האם זו לא הפנטזיה של כל קורא מיומן, לקחת חלק בסיפור שאותו הוא קורא? לשמוע שדווקא לו זקוקים כדי להציל את העולם, לא פחות ולא יותר? עבורי, ספרים היו ותמיד יהיו מקום מפלט מהמציאות, טובה ככל שתהיה. כבר יצא לי להתהלך במסדרונות הוגוורטס, לשלוט בחדר הבקרה בקפיטול, כבר ראיתי את קטסה ופו במסעם בשבע הממלכות, ואפילו הייתי חניכה במחנה החצויים: כל סיפור פנטזיה טוב, כמו שנטען בסוף הספר, הוא בעצם סיפור שאינו נגמר.

כמו שאמרתי בהתחלה, גם אחרי שנים של קריאה, זה עדיין אחד הספרים הכי טובים שקראתי, וספר הפנטזיה הכי טוב. ואולי בעצם זו לא פנטזיה, אלא הערבוב שלה במציאות?
מי שלא מאמין בפנטזיות, בדמיון, בבקשה שירים יד. מי שלא חלם פעם בהקיץ בשיעור, בבקשה שירים יד.
רואים? פנטזיה אולי אינה ממלכה פיזית עבורנו (מעטים הם אלה שביקרו בפנטזיה וחזרו, כמו בסטיאן), אבל היא קיימת במחשבותינו לא פחות מאשר בספרים. ועכשיו, בבקשה מכם, לכו לקרוא.

כן, כן, אני יודעת מה אתם חושבים. זו מילימי, היא הולכת לרדת על הספר הזה כי הוא קיטשי והיא שונאת קיטש; היא בטח תגיד שהיא לא מאמינה באהבת אמת, ושמי שכתב את זה הוא בן אדם תמים בלי שום קשר למציאות, אולי הוא חייזר שחי בתוכנו כבר כמה עשרות שנים.
למען האמת, הנחות היסוד האלו בהחלט סבירות. תנו לי לסתור אותן מההתחלה, וכדי להתחיל ממש מההתחלה, אתם צריכים לדעת איך התחלתי לקרוא.

למדתי לקרוא בגיל מוקדם יחסית, עוד לפני כיתה א'. כשהייתי קטנה ממש (ממרומי גילי המופלג כעת, כמובן) ההורים הקריאו לי ספרים. אני לא זוכרת את עצמי ישנה ואת אבא מקריא: אני זוכרת את האופן שבו הוא היה מקריא. את הניגון המיוחד של המילים. ואני מוכנה להבטיח שאם וכאשר יהיו לי ילדים, אני אקריא להם את הספרים האלה בדיוק ככה, כי אי אפשר אחרת, ככה אבא היה מקריא.
בכל אופן, זה הפסיק אחרי כמה שנים. התחלתי להתעניין בספרים ארוכים יותר ויותר. התחלתי לנסות לקרוא לבד (בפעם הראשונה ש"קראתי" לא באמת קראתי, פשוט דיקלמתי מה שאבא הקריא והעברתי את הדפים בתזמון מדויק. אבל זה היה ספר של דוקטור סוס, ואני מניחה שכולם מאוד התפעלו מהעובדה שילדה לפני כיתה א' קוראת בעצמה דוקטור סוס.).

עבר המון המון זמן מאז שמישהו הקריא לי סיפור, או ששמעתי אגדה. ואני מתכוונת לסטות מהגישה הכללית שלי ולהגיד ש:
(1) אני ממש אוהבת את הספר הזה. ראיתי את הסרט כמה פעמים, החל מגיל חד ספרתי ועד עכשיו, ואני מאוד אוהבת גם אותו.
בפעם הראשונה שקראתי את הספר הזה בכלל לא הבנתי שגולדמן הוא הסופר, והייתי בטוחה שהוא סתם איזה חפרן נודניק שהתחשק לו לייצר מהדורה מעובדת של הספר.
(2) זה ממש כאילו מישהו מספר סיפור! אל תגידו לי שזה לא מעודד כשמישהו מפסיק את הסיפור באמצע רק בשביל להגיד לך, בכתב נטוי ובקצרה, שהכל יהיה בסדר. אף אחד כבר לא אומר היום באמצע הספר שהכל יהיה בסדר, ויש אפילו סופרים שלא מפחדים להרוג לך את הדמות הראשית באמצע הספר. וזה מוביל אותי ל-
(3) זו א ג ד ה. יש לכם את רובין רייט, buttercup, נורית/מרגנית (נורית בסרט, מרגנית בספר, וג'ני בסרט אחר לגמרי.), בתור היפהפייה הבלונדינית. אולי הייתי קוטלת את מרגנית אם זה היה כל ספר אחר, כי מי לעזאזל משתמש בשפה כל כך קיטשית בימינו, אבל זה נשמע כן וכל כך מתאים, שאני פשוט נשאבת לזה. אני לא חושבת שאי פעם נהניתי כל כך להיות בת ארבע. הרי בתור בני ארבע זה לגמרי ברור שהטובים ינצחו, ושהכל יהיה בסדר, ושרשעים צריכים למות - הם רשעים!


אבל:
(4) באמצע הספר גולדמן מעיר הערות כמו "החיים לא הוגנים". תראו לי ספר לילדים או אגדת דיסני שבהם החיים לא הוגנים. זה כך כך נחמד שזו אגדה מציאותית. ובהמשך למדד המציאותיות, זה הזמן לדבר על -
(5) אהבת אמת, שהיא, כידוע לכל, הדבר הכי טוב בעולם (חוץ מסוכריות נגד שיעול, ברור.). היי, יש פה נסיך, אבל הוא רשע! לשם שינוי אנחנו לא בעד הנסיך! אנחנו בעד ההיפך הגמור מהנסיך: אנחנו בעד האיש בשחור, שרוצח אנשים בדם קר! אבל האיש בשחור מסור לא פחות מכל נסיך צח על סוס לבן, וקשה מאוד מאוד לא להיות בעדו.
(6) בערך בחמישים אחוז מהמקרים שבהם חיישני הקיטש שלי התעוררו מיד באה הערה שמנטרלת את הקיטש. הנה שתי דוגמאות שמאוד אהבתי:
-"[רגע דרמטי מאוד] "יש מעט מדי שדיים מושלמים בעולם הזה; אל תיגעי בשלך."
(בחיי, קנית אותי במשפט הזה. באגדות רגילות לא מדברים על שדיים ופשוט נותנים לרגע הדרמטי להימשך.)
-"אני מניח שגוועתי שוב, אז ביקשתי מאלוהי האהבה התמידית שייתן לי כוח לעבור את היום. מן הסתם התשובה הייתה חיובית."
"לא ידעתי שקיים בחור כזה," אמרה מרגנית.

ו-ל-סיכום, נהניתי מהספר הזה. אפילו שכבר ידעתי מה יקרה, ואפילו שכבר ידעתי שהכל אמור להיות בסדר, פשוט נשאבתי לסיפור הקסום הזה. באמת שקשה לא להתאהב בדמויות האלו. חוץ מזה שהספר גרם לי ללכת עם חיוך כל היום בערך (התחלתי לקרוא אותו בבוקר וסיימתי ממש בשמונה וחצי בערב. הפסקות לצורך לימודים, מקלחת ואוכל באמצע, כמובן.), אני די משוכנעת שהוא סם אופטימיות.

ועוד הערה: אם יש לכם ילדים, בבקשה אל תגדלו אותם על המיתוס שהכל נפתר בסדר. לא לכל הסיפורים יש סוף. ואל תלמדו אותם שאמור לבוא אביר על סוס לבן (או איזה בחור עם טלפון חכם לבן, בימינו הדיגיטליים). בבקשה תקריאו להם קודם כל את הסיפור הזה, ורק אחר כך תנו להם להתמכר לדיסני. זה שווה מחקר, אבל אני משוכנעת שהם יהיו הרבה יותר מוכנים לחיים האמיתיים. תודה מראש.

יש לי חלום. זה לא חלום גדול במיוחד מבחינת קנה מידה, אבל עבורי הוא החלום הגדול ביותר. הוא מורכב מהרבה תתי סעיפים, אבל אפשר לנסח אותו בקצרה כך: אני רוצה להיות מסוגלת לעמוד על במה, להגיד "הנה אני. אני ממש מצוינת בכמה דברים שאני עושה." ולא להתחרט על אף מילה. אני רוצה להודות בזה שאני ממש טובה בתחום מסוים, בלי שאנשים יסתכלו עליי עקום. כי זו מי שאני, ואני רוצה להיות בטוחה בעצמי עד כדי כך שאדע שכל מה שמישהו יכול להגיד לא ישנה את ההערכה שלי את עצמי.
זה לא חלום גדול. אני לא מתכוונת לשנות את העולם, או להמציא תרופה לסרטן, או לכתוב את הפילוסופיה החדשה, או להיות העיתונאית הראשונה על המאדים, למרות שהדברים ברשימה הקצרה הזו יכולים להיות מאוד מעניינים. החלום הכי גדול שלי נוגע דווקא לי, למי שאני, לעצמי, ואני לא מתביישת בזה. הרבה מהדברים שאני עושה נגזרים מהחלום הזה: אני מנסה לבחור כך שאגיע למקום שבו אפשר להיות מצוינת.

אם הדברים יתנהלו כפי שאני רוצה, ייצא לי לשאת השנה נאום סיום אחד חשוב במיוחד, אבל הספר הזה כל כך ארוך, שהביקורת הזו היא מעין נאום סיום.
קודם כל, אני רוצה להבין מי התעלל באנושות בהוצאה לאור, כי הגודל של האותיות בספר בשילוב עם גודל הספר ועוביו יוצרים עינוי נוראי. ממש נוראי. אי אפשר להחזיק את הספר ישר; הוא עד כדי כך עבה שהוא פותח את עצמו באמצע; הוא נסגר על האצבעות בסוף; ובאמת שבסוף רציתי לחתוך אותו בסכין לשניים, אבל לא יכולתי כי זה עותק מהספרייה.
בואו נדבר קצת על מה שהמילים מספרות, במקום על איך שהן מסודרות בעמוד (רבאק, אנשים! לא יכולתם להגדיל עוד קצת?! אני סבלתי ככה 900 עמודים!): זה אמור להיות סיפור עלילתי. וכאן אני מודה שאם יש דבר אחד שאני פוחדת לקרוא זה פילוסופיה טהורה. הספרים העמוקים באמת עם השמות הגדולים מפחידים אותי. לפעמים אני לוקחת אותם כדי להרגיש חכמה, אבל אני אף פעם לא קוראת אותם עד הסוף. זה, לעומת זאת, אמור להיות פילוסופיה בצורת סיפור, מה שבעצם מנטרל את הפחד שלי.

זו הפעם השנייה שאני מנסה לקרוא את הספר הזה מתחילתו ועד סופו: אני אודה גם שלא הצלחתי. דילגתי על חמישים עמודים שפשוט לא היה לי כוח לעכל. נכון שיכול להיות שאלה העמודים הכי חשובים בספר, אבל לעזאזל, לא אכפת לי. קראתי את הספר הזה כל כך הרבה זמן, שפשוט רציתי לסיים כבר.

הספר הזה מספר על האנשים המצוינים שמסרבים להתבייש בעובדה שהם מצוינים. כן, הוא אומר המון דברים אחרים, ולמרות שכל הדמויות בספר נשמעות אותו דבר ושזה בעצם ספר פילוסופיה - אל תאמינו לשום דבר אחר שאומרים לכם - זה המסר הכי חשוב שלקחתי איתי מהקריאה בו.
החברה שלנו מחנכת, במידה רבה, לבינוניות. לא רק לבינוניות, אלא גם ל"טוב מאוד+". אם אתם בטווח הנורמלי, כלומר בינוניים עד טובים מאוד+, אתם בסדר. אם אתם טובים בהרבה מהאחרים, מתחילים להסתכל עליכם מוזר. אם אתם ממש מצוינים, אז מתחילות הצרות. מפני שאנשים לא אוהבים להרגיש נחותים. אנשים צריכים את המצוינים האלה, אבל הם צריכים גם את המצפון של המצוינים: הם צריכים אנשי עסקים אדירים, אבל הם צריכים גם את החמלה שלהם ואת האכפתיות שלהם, כדי שיסייעו ביוזמות חברתיות שאין בצדן שום רווח.

הספר הזה הוא על הטובים ביותר שהחליטו להפסיק להקטין את עצמם כדי להתאים לקנה המידה של אחרים, ועל אלה שיכולים להיחשב כחסרי רגשות, אבל הם בעצם הרגישים ביותר מבינינו. בעזרת הניסיון שהספר הזה מתאר - העובדה שאנשים המצוינים החליטו להפסיק לתת לחברה לחיות על חשבונם ועל חשבון ההמצאות שלהם, העובדה שהאליטה האינטלקטואלית החליטה שנמאס לה להיות כפופה לאחרים - הוא מראה כמה אנחנו זקוקים לאנשים כנים. לא רק לאנשים מצוינים. אנחנו זקוקים לאנשים כנים שיכולים להיות ישרים עם החברה ועם עצמם. אנחנו צריכים אנשים שמודדים את עצמם ביחס לעצמם. אנחנו צריכים לבנות חברה שבה יהיה בסדר להיות כישרוניים.

ועכשיו בואו נחזור, ברשותכם, לחלום שלי מהפסקה הראשונה, ואני אסביר לכם מדוע אני לא בטוחה שאוכל לעשות את זה. הסיבה היא שזה לא צנוע. הסיבה היא שזו "שוויצריות", שזו התנשאות, להגיד דבר כזה. הסיבה היא שמצפים ממני להיות צנועה.
ופה מתאים לצטט את מריאן ויליאמסון, בציטוט שמיוחס בטעות לנלסון מנדלה:
"הפחד הגדול ביותר שלנו הוא לא שאנחנו חלשים מדי. הפחד הגדול ביותר שלנו הוא שמא אנחנו חזקים מעבר לכל שיעור. זה האור שבנו, ולא החושך שבנו, שמפחיד אותנו יותר מכל. אנחנו שואלים את עצמנו: "איזו זכות יש לי להיות מבריק, מוכשר, יפהפה ואהוב? למען האמת - איזו זכות יש לך לא להיות? [...] אין שום דבר נאור בלהצטמק כדי שאנשים לא ירגישו חסרי ביטחון. ככל שנשתחרר מהפחדים שלנו, נוכחותנו תשחרר אחרים מפחד." (יש לציטוט הזה כמה גרסאות, אבל העיקרון הוא אותו העיקרון.)

האם אמליץ לכם לקרוא את הספר הזה? חד משמעית, כן. אני חושבת שהוא קורס מזורז בפילוסופיה, ושהוא מהספרים הבודדים שיכולים לשנות באמת את השקפתכם על העולם. אני חושבת שזה ספר חשוב. ואני חושבת שכדאי לכם לקנות עותק משלכם ולחתוך אותו לפחות לשלושה חלקים.

אמרתי קודם שזה נאום סיום? אז בסוף הנאום מגיעות התודות. תודה להורים שלי, שהשלימו עם העובדה שהבת שלהם מסתגרת בספר כמה שעות טובות ביום. תודה לחברים שלי מהכיתה, שלא נבהלו יותר מדי כשראו אותי קוראת אותו ועזרו לי לסחוב אותו. תודה לחברים היקרים שלי מהוואטסאפ, שתמכו בי נפשית במהלך הקריאה, ובלעדיהם ספק גדול אם הייתי קוראת אותו בכזו נחישות.
ואת התודה האחרונה אני חייבת, אני מניחה, לאיין ראנד. אמנם היא כתבה 900 עמודים ואני משוכנעת שהיה אפשר לצמצם אותם ל-500. אמנם אפשר לראות בספר חפירה ענקית. אבל אחרי הכל, מדובר בספר שאזכור ובספר ששינה בי משהו, ולכן מגיעה לאיין ראנד התודה הגדולה ביותר.
(ותודה גם לכם, אם קראתם את הביקורת ממש עד הסוף.)

-זהירות, קלקלנים, אם יש כזה דבר במחזה -

קיבלתי את הספרון הזה מבית הספר. זה מחזה שנלמד בהמשך השנה. החלטתי שכדאי לי לקרוא אותו לפני שמישהו קורא אותו יחד איתי ומעניק לו פרשנות. אני מאוד אוהבת את שיעורי ספרות, אבל לקרוא ספר לבד ולקרוא אותו בשיעור ספרות זה לא אותו דבר (/מלבד הגעגוע/למשהו רגוע... -עברי לידר). מאז שקיבלתי את הספר קראתי את המחזה לפחות חמש פעמים, וכל פעם אני מצטמררת מחדש. אני גם במשבר קריאה (לקרוא את "פורסט גאמפ" בשפת המקור זה הרבה יותר קשה ממה שחשבתי! לכו תבינו אנגלית אלאבאמית), אז כדי לצאת ממנו חיפשתי ספר לבקר.

קודם כל, זה מחזה. אני לא קוראת הרבה מחזות, ליתר דיוק קראתי אחד בדיוק מההתחלה ועד הסוף, וגם זה היה - ניחשתם נכון - במסגרת שיעורי ספרות ("הקמצן" של מולייר, אם כבר שאלתם.). יצא לי לקרוא תמונות ממחזות אחרים במסגרת שיעורי תיאטרון, אבל לא יותר מזה. אני לא יודעת לקרוא מחזה, אז פשוט ביימתי אותו לעצמי. זה היה די מעניין, לנסות לדמיין איך זה נראה ומי אומר מה ואיך. להפיח בו חיים.

ומעבר לטקסט שאומרים השחקנים נמצא הסיפור עצמו, המבוסס על האונס בשמרת. כמו באונס המקורי, גם כאן אנסו נערים קטינים נערה צעירה מהם. האונס התרחש בגן משחקים ישן בשעת ערב, כשהקבוצה פגשה את דבורי, הנאנסת במחזה. המחזה מתאר לסירוגין את ערב האונס, האונס עצמו והמשפט: חקירת התובעת את הנערים וחקירת הסנגורים את דבורי. השחקנים המשחקים את דבורי והנערים הם גם המשחקים את התובעת והסנגורים, מה שיוצר הקבלה מעניינת.
השאלה המרכזית בה דן המחזה היא האם דבורי הסכימה ליחסי המין או לא, לפחות לדעתי. הנערים טוענים כי היא התנהגה בצורה ששידרה להם שהיא מעוניינת בהם. כך גם טוענים הסנגורים שלהם, שמנסים להראות שדבורי התרגשה מהנערים ומהסיטואציה. מנגד טוענת התובעת כי אין בהתנהגות או ברמיזה חלופה להסכמה מפורשת ליחסי המין. היא טוענת כי אין בלבוש של ילדה, באופן שהיא מתנהגת או במה שהיא אומרת מספיק כדי לאשר לגברים לעשות בה כרצונם.

בתמונות המתארות את ערב האונס ואת השיחה של דבורי עם הנערים אפשר ממש להרגיש כיצד הם מסחררים אותה וכמה היא מוקסמת מכך שהם שמים לב אליה. אפשר ממש לראות את הנערה. מצד שני, גם דבורי היא לא טלית שכולה תכלת. היא מדברת בלשון גסה ופוגענית, ומנסה להרשים את הנערים המבוגרים ממנה.
בסוף המחזה אמנם מוכרזים גזרי הדין של הנאשמים, אבל המחזה משאיר אותנו לפסוק בעצמנו. ולנו נותר לשאול: האם נכון לומר שנערה המתנהגת באופן כזה או אחר ממש "מזמינה" התנהגות כלשהי מצד גברים?

הנה התשובה האישית שלי, שהיא גם הלקח העיקרי שלי מהמחזה: לא. ממש לא. נכון שלפי קודים שונים אנחנו יכולים לפענח האם מישהו מהמין השני מעוניין בנו (בתיאוריה, לפחות, שכן אם לא כך, איך נוצרים זוגות? ולמה יש טלנובלות בעולם? כל הטלנובלות בעולם מבוססות על פענוח הקודים האלה!), אבל אני לא חושבת שאפשר להניח רק על פי התחושות שלנו מה מישהו אחר רוצה או לא רוצה לעשות, וזה לא בהכרח קשור רק ליחסי מין.
וכך אומרת התובעת עצמה בנאום הסיום שלה: "היא ילדה רעה דבורי. היא אוהבת לשחק בחצרות אחוריות. [...] אז מה?!! מה זה אומר?!! שהיא רצתה, ששלושה נערים ישכבו אתה? וישפילו אותה? [...] היא רצתה לשחק אתם, והם ידעו, שהיא רק רוצה לשחק. אבל הם השתמשו במשחקים. הם טשטשו את הגבול בזדון."

ועכשיו אני רוצה להוסיף כמה שאלות משלי, שאלות שמטרידות אותי כל פעם שאני קוראת את המחזה הזה: האם גם עבור הנערים זה היה רק משחק? או שהערב התחיל כמשחק ולאט לאט הם חשבו שהם מבינים עם מי יש להם עסק, ומה הם יכולים לעשות לה? ואיך, לכל הרוחות, הם הרשו לעצמם לעשות דבר כזה? איך הם יכלו לגרום לעצמם להאמין שהיא מסכימה? מה בדיוק לא ברור ב"לא" וב"אני רוצה ללכת"?

נראה אם יש למורה לספרות תשובות. בינתיים אני ממשיכה לחשוב.

הערה: קראתי את הספר באנגלית אך הוא לא נמצא כאן במאגר בשמו הלועזי (עריכה: מתברר שכתבתי לא נכון Thirteen. לא נורא). אני פשוט מעדיפה לקרוא ספרים ברמת האנגלית שמתאימה לי בשפת המקור, אם כבר יש לי Kindle ותקציב.

קליי ג'נסן מגיע הביתה ומוצא חבילה על סף הדלת. אין עליה כתובת החזרה, רק את הכתובת שלו. הוא מסתקרן ופותח אותה, אבל בפנים אין מתנה משולח נדיב במיוחד, אלא ההפך: בקופסה נמצאת לא פחות מפצצה - יש בה שבע קלטות שהקליטה האנה בייקר, נערה מבית ספרו שהתאבדה. כלומר, זה בלתי אפשרי, לא? כיצד יכולה נערה מתה להקליט קלטות? אלא שהאנה הקליטה את הקלטות לפני מותה ותכננה היטב מה תגיד בהן ואיך יועברו לאנשים הנכונים. הכללים פשוטים מאוד: כל אחד מ-13 האנשים שמקבלים את הקלטות מחויבים להעבירן הלאה. אם הם לא יעבירו אותן הלאה עד למספר 13, סט שני של קלטות זהות יופץ בזירה פומבית.
למה זה כל כך מזעזע? מפני שעל הקלטות מוקלט סיפורה של האנה. בצלילות ובדעה שקולה היא מסבירה מה הביא אותה להחלטה הנוראית להתאבד. ובדרך היא רוקמת סיפור כל כך עשיר בפרטים, סיפור מלא כאב שמערב כל אחד משומעי ההקלטות. אם הקלטות האלו ייחשפו לאנשים הלא נכונים, רבים עלולים להסתבך, שכן כל המעשים המתוארים בהן חמורים מאוד עד פליליים.

קלטת אחר קלטת, היא מתארת את "אפקט כדור השלג" שלה. שמועה שהפיצו עליה בבית הספר גרמה לאנשים להתייחס אליה אחרת, גרמה להם לעשות דברים אחרים, והכל התגלגל. היא משלבת את הקלטות עם סיור מודרך בעיר בעזרת מפה שהפיצה בקרב השומעים לפני מותה, וכך מייצרת "חווית האנה כוללת" שמזעזעת את קליי ואת הקורא יחד.
את האמת? קניתי את הספר שלשום וסיימתי אותו ביומיים של קריאה נמרצת (אנגלית, להזכירכם. בעברית אני קוראת הרבה יותר מהר.). לא יכולתי להפסיק. הספר מכאיב. קשה לקרוא אותו. הוא מרתק ומזעזע. מפני שהמעשים שהדמויות בו עושות לא תמיד נוראיים ממש, וגם אלה שלא מוזכרים בשמם המפורש - התיכוניסטים הרגילים שהאנה לא ראתה לנכון לסבך - תרמו להחלטה של האנה. נכון שהיו לא מעט מעשים מזעזעים בספר (עוד אתייחס לכך בהמשך) אבל גם השגרה של האנה הפכה נוראית.

הסיפור מסופר דרך מחשבותיו של קליי, שמקשיב להקלטות של האנה בחרדה הגובלת בהלם. הוא לא יודע מה גרם להאנה לשלוח אליו את הקלטות. הוא אהב את האנה, אבל הם מעולם לא היו קרובים במיוחד. האם הוא טועה?
לפעמים המחשבות של קליי לא תורמות לסיפור, ולפעמים מעניין לשמוע מה יש לו להגיד לנו על מה שהאנה אומרת.

הנה הביקורת העיקרית שלי על הספר, אם אפשר בכלל להעביר ביקורת על הספר הזה. ראשית, הנאום של האנה רהוט מדי. בתור נערה במצב רגשי קשה, שמתמודדת עם כל כך הרבה דברים ומספרת עליהם לחבורה נבחרת, היא לא אמורה להיות יותר... מקוטעת? אבל בסדר, אני אניח לזה. אולי היא כתבה את הנאומים מראש, אם היא תכננה להקליט את הקלטות. היא הרי הייתה כל כך מסודרת.
ושנית - זה אולי יישמע נורא, אבל אני חייבת לומר: בשלב מסוים נראה שהכותב פשוט מעמיס באסונות. אני יודעת שיש אנשים שבאמת סובלים ככה, אבל האנה בייקר סבלה מספיק לאורך כל הספר. זה רק ספר. אפשר היה למתן את האסונות. גם כך יש בספר די והותר כאלה. מצד שני, אולי ככה הכותב רצה שארגיש, כמו האנה: שהאירוע האחרון הוא הקש ששובר את גב הגמל, ומוביל אותי לסוף הספר ואת האנה להתאבד.

נראה שהכותב רוצה שנפנה אצבע מאשימה אל כל המעורבים בדבר, כל מי ששומעים את הקלטות - כל אלה שהיו שותפים להחלטתה של האנה. נראה שהוא רוצה שנגיד: "הם אשמים". נראה שהוא רוצה שנתהה כיצד יכול להיות שאף אחד לא שם לב שהאנה מדוכאת עד כדי כך. נראה שהוא רוצה שנזדעזע מכך שלא מנעו את ההתאבדות של האנה. מכך שאף אחד לא היה מספיק עירני כדי להתריע על צל של חשד בנוגע אליה.

אלא שלא כל כך קל לדווח. לא כל כך קל לקבל את ההחלטה שעלינו לעשות משהו, מפני שהיא עלולה לעלות לנו בהרבה. זה שיקול של רווח והפסד - אבל גם של חיים ומוות. אני לא אומרת שלא צריך לעשות משהו. להיפך.
זה המסר העיקרי שלי מהספר הזה: חייבים לעשות משהו. חייבים לדווח. חייבים לשים לב. וגם אם אתם לא בטוחים במה שאתם אומרים, או שאתם רק חושבים שאתם יודעים, עדיף שתגידו משהו מאשר שתקבלו קופסת קלטות. וזו לא חייבת להיות קופסת קלטות ממשית. זו יכולה להיות גם רק הידיעה שיכולתם לעשות משהו ולא עשיתם, וזו קופסה גדולה הרבה יותר מאוסף קלטות לווקמן. וזו גם לא קופסה שאפשר לשלוח בדואר הלאה, ויכול להיות שהיא תישאר איתכם כל החיים, ולא בטוח שבבוידעם.
אני לא רוצה שזה יהפוך לנאום הטפה. ממש לא. אבל אני מפצירה בכל בן נוער, וגם בכל מי שעובד עם בני נוער, לקרוא את הספר. אני לא יודעת כמה הוא מדויק פסיכולוגית וכמה המחשבות של האנה הספרותית אכן אופייניות למתאבדים, אבל אני כן יודעת שהוא מצליח להעביר את המסר ברמה הרגשית: אנחנו מספר 14 בשרשרת הקלטות של האנה.

לקחתי את הספר הזה כי הכרתי את "בית קיץ עם בריכה", וקראתי אותו חלקים חלקים. רציתי לכתוב עליו קטילה לא נורמלית, מהסוג הרצחני באמת, אבל אמא אמרה שזה לא הוגן למתוח ביקורת על ספר אם לא קראתי את כולו. אז לקחתי את הספר הזה כדי לברר אם הוא יותר גרוע או פחות גרוע מ"בית קיץ עם בריכה". סליחה על הביקורת הקצרה על "בית...", באמת שאין לי זכות לדבר, אבל זה משמעותי להמשך.

שני זוגות הורים נפגשים לארוחת ערב משותפת במסעדת יוקרה. נו, כמה עמודים זה כבר יכול לקחת? 40? 50? 60? כן, ארוחת הערב עצמה היא לא עיקר העלילה, כפי שאפשר לנחש כבר ממבט מיומן ראשון. העניין הוא שאני גם לא יודעת להגיד מה בדיוק העיקר פה. כי הספר מחולק לחלקים לפי המנות בארוחה. כל חלק הוא ערבוב של הארוחה, שהיא זמן הווה של העלילה, סיפורים שונים שהמספר רואה צורך להוסיף, הבזקים לעבר וכו'.

המספר הוא פאול לומן, אחיו של מועמד מוביל לראשות הממשלה של הולנד. יש לו לא מעט בבטן על אחיו, הוא בז לו בשקט בלי בושה, והוא נפגש איתו ועם אשתו לארוחת ערב. אל פאול מצטרפת אשתו המקסימה והאינטילגנטית קלייר, שהוא מודה בעצמו שהיא הרבה יותר חכמה ממנו וכך חוסך לי חלק מהעבודה.
הם "צריכים לדבר על הילדים". נו, באמת. "צריך לדבר על הילדים". איך ה"צריך לדבר על הילדים" הזה קשור לעובדה שהמלצר מנופף לך באצבע מול העיניים כשהוא מסביר על פטריות הכמהין שבמנה היוקרתית-מאוד שכרגע הזמנת? להבחין בדקויות זה נחמד. זה יכול להיות מאוד מעניין ומאוד כיף לקרוא, כשזה כתוב בצורה חכמה ולא מייגעת. אבל איך אני אגיד את זה בעדינות? בעצם, אין דרך להגיד את זה בעדינות: פאול הוא חפרן. והוא חופר, ולפעמים יש לו הברקות ולפעמים הוא פשוט מייגע. רוב הפעמים.

חוץ מזה, פאול הוא אלים. מאוד אלים. הוא לא אלים בצורה פיזית, הוא לא מרביץ באגרופים לכל מי שהוא פוגש, אבל הוא מקרין אלימות. החל מהאופן בו הוא מדבר לאחיו בארוחה, שמשקף את העובדה שהוא חושב שהוא הרבה יותר טוב ממנו ומזלזל בו, ועד הדרך שבה הוא פותר סכסוכים למול עיני הילדים שלו.

הספר הזה אמור להעלות דילמות קשות ובלה בלה בלה בלה בלה. אני ממש לא קונה את זה. תתמקד. אתה רוצה לספר לי על דילמות קשות, תספר, אני אוהבת דברים מורכבים והתפלספויות. אבל אל תכניס לתוך הדילמות שלי גם סיפורים לא קשורים על הבית השני של אחיך, ואיך כולם שם שונאים את ההולנדים. הספר הזה אמור להיות ספר על הורות, אבל הנקודה היחידה שמצאתי בו בנוגע להורות היא "מה ההשפעה של אבא אלים על הילדים?".

רק לקראת סוף הספר מגיע ה"צריך לדבר על הילדים" שהבטיחו לי. והוא קצר, והרבה פחות מעניין ממה שהוא היה יכול להיות, כי ההרמן הזה כבר בזבז את רוב הספר על הסברים. אה, כן - הוא גם מסביר באמצע, קטעים-קטעים, למה צריך לדבר על הילדים. אבל זה נבלע בתוך ים של פרטים והרהורים.

אפשר להסיק מהביקורת הזו שממש לא נהניתי מהספר, אבל זה לא נכון. אני קוטלת אותו ככה רק כי לדעתי היה אפשר לעשות ממנו משהו הרבה יותר טוב. יש לו פוטנציאל, אבל הוא לא ממומש, וזה כבר ספר שני של הרמן קוך שאני קוראת - אבל הבטחתי לא לדבר על "בית קיץ עם בריכה".
אז מה ההמלצה הסופית? איך לקרוא את הספר הזה, ובאיזה מינון? לקרוא אם אתם אוהבים את הרמן קוך, אם יש לכם סבלנות לחפירות, או אם יש לכם מצב רוח לספרים רציניים. באיזה מינון? לאט, בזהירות ולאורך זמן, על בטן מלאה (בלי קשר, האוכל בארוחת הערב המדוברת ממש לא רע. נשמע טעים.). אולי ככה תמצאו בו דברים אחרים שאני לא ראיתי.

יכול להיות שלא ציפיתם לזה דווקא ממני, אבל אני רואה "האנטומיה של גריי". אני מקליטה את הסדרה. לפני כל פרק "נדבקות" לי חמש דקות של פרומואים למיניהם, שאני אף פעם לא מצליחה להריץ בדיוק-בדיוק לנקודה הנכונה, אז אני פשוט מוותרת. אחד מהפרומואים האלה הוא של "מקימי" (לא התכוונתי לעשות פרסומת סמויה לספק הטלוויזיה שלי, תתעלמו). יצא לי לראות את הפרומו הזה לא מעט פעמים (כמעט כמספר הפרקים שכבר ראיתי של "האנטומיה של גריי"). ויצא לי לראות את הספר הזה בחנויות ספרים. לא קניתי אותו לפי מדיניות הסינון הקפדנית של "נראה לי שלא שווה להחזיק אותו בבית", ולמען האמת גם לא ממש הבנתי למה לקרוא אותו.

אתמול אמא ואבא חזרו מציד ספרים והביאו לי את הספר הזה. "הבאנו לך את "מקימי"," הם אמרו, "זה מהטלוויזיה, לא?"
(עכשיו, כשאני חושבת על זה, אני מתחילה לתהות כמה מה"האנטומיה של גריי" הם הספיקו לראות. אני מוחקת את הפרקים מיד אחרי שאני מסיימת לראות. הממ.)
לא התנגדתי, ואחרי שסיימתי לקרוא את הספר שקראתי עברתי ל"מקימי". התחלתי לקרוא אותו די מאוחר בערב, כך שיצא שסיימתי אותו בסביבות אחת עשרה וחצי בלילה.

עלמה היא מנחת טלוויזיה שלא ממש מרוצה מהחיים שלה. קודם כל, לוקח לה המון זמן להבין שהיא לא מרוצה מהחיים שלה, אולי שליש ספר, אבל נעזוב את זה. לא משנה. אם היא לא מרוצה מהחיים שלה, שתעשה חשבון נפש, אולי הסבת מקצוע אם ממש מתעקשים, לא חסרים סיפורים על כאלה שהבינו שהם פשוט חייבים לשנות משהו בחיים שלהם. אז עלמה מבינה שהיא לא מרוצה מהחיים שלה, ופוגשת את בן. שניהם יחד מתקרבים ליהדות - הוא יותר ממנה, בהתחלה לפחות. אני לא רוצה לקלקל, אז בואו נדלג לדיון שלי עם עצמי על הספר.

כשסיימתי לקרוא את הספר הזה חשבתי על השינוי שעלמה עברה. היא התחילה אותו כמנחת טלוויזיה, וסיימה כבעלת תשובה. חשבתי טוב על האופן שבו השינוי הזה מועבר בספר.
יש בספר הרבה רגעים דרמטיים, הארות. אני לא מזלזלת בזה, אני חושבת שזה בהחלט יכול לקרות, אבל משום מה זה מפחית את הקשר שלי לעלמה, את האמינות שלה. בסוף הספר היא נשמעת בדיוק כמו האנשים בהם היא מזלזלת בתחילתו.
אני חושבת שזה מטבענו לחפש תשובות, ולא רק בהקשר הדתי. אנחנו מחפשים תשובות לדברים שמדאיגים אותנו, לתופעות, להתרחשויות. יש כאלה שמוצאים את התשובה במדע. יש כאלה שמוצאים את התשובות שלהם בספרים, בכתבי הפילוסופים הגדולים. ויש כאלה שמוצאים את התשובות שלהם בתנ"ך ובמקורות היהודיים. אני לא חושבת שאני יכולה להבין את השינוי שעלמה עברה, אבל היא מתארת מאוד מאוד יפה את הדרך בה היא נשאבה פנימה, אל תוך הדת. לדעתי, הספר הטריד אותי כל כך מפני שכן יכולתי לראות את עצמי עושה משהו דומה. לא מבחינת האמונה באלוהים, אלא ההישאבות המוחלטת למשהו.

כרגע קראתי שוב את מה שכתבתי והבנתי שכנראה אי אפשר להסיק מהפסקה המבולבלת הזו מה דעתי על הספר. אין לי לב למחוק אותה, אז אני פשוט אסביר את עצמי טוב יותר. הספר הזה הטריד אותי, מפני שהוא מגולל את המהפך של עלמה מגוף ראשון, כך שאפשר ממש להרגיש את השינוי שהיא עוברת. מה שהפריע לי, הוא שלפעמים זה לא נראה לי כקוראת אמין. זה נראה דרמטי לפעמים.
אהבתי את הכתיבה של נועה ירון-דיין, שמראה היטב את ההבדלים בין הדמויות. נכון שלפעמים חסרים פסיקים, אבל לא נהיה קטנוניים הפעם. זה חלק מהסגנון. וכן, התרגלתי לסגנון.

המלצתי לאמא שלי לקרוא את הספר הזה. היא הופתעה מכך שדווקא זו הייתה ההמלצה החד-משמעית והראשונה שלי, מבין כל הספרים שקראתי לאחרונה. יכול להיות שקל למי שלא נמצא בתוך העולם הדתי לפסול את דבריה של עלמה, או להגיד שהיא נסחפה פנימה ואין לה מושג על מה היא מדברת (יש כמה דמויות בספר שעושות בדיוק את זה), אבל לדעתי דווקא לאנשים האלה כדאי להשקיע מאמץ בקריאת הספר. זה לא ספר שמנסה להחזיר בתשובה, זה ספר מעורר מחשבה, על דרך חיים שונה ומיוחדת. אני מעריכה את עלמה על כך שדבקה בדרך שלה, למרות מה שהסביבה אמרה.
לסיכום, אני חושבת שהספר שווה קריאה. כדאי להרחיב אופקים ולגשת אליו במחשבה פתוחה. גם אם לא תאהבו אותו בגלל התכנים או בגלל הכתיבה, הרווחתם משהו.

נ.ב - הערה חשובה. אני באה ממשפחה חילונית. העולם הדתי שנועה ירון-דיין מתארת דרך עלמה זר לי לחלוטין. השתדלתי מאוד לא לפגוע במי שחי בתוך העולם הזה וקורא את הביקורת, ואני מאוד מתנצלת אם מישהו נפגע בכל זאת.

אנשים, אני מכריזה בפניכם: אני מאוהבת. ולפני שאתם מתחילים לסרוק את סימניה בחיפושים אחרי הילד/בחור המסתורי, תנו לי להרגיע אתכם: זו התאהבות חד צדדיות, ולא רק מפני שהבחור עליו אני מדברת שם קץ לחייו. אני לא יודעת איך דיוויד פוסטר וואלאס היה מתייחס לחכמולוגית כמוני. באמת שאין לי מושג.
אז אני עומדת לבקר את הספר הזה משתי נקודות מבט: אחת של מילים המאוהבת, שלא נראה לי שהיא מאוד שונה ממילים הרגילה אבל לכו תדעו מה עובר לה בשכל, והשנייה של מילים הביקורתית. מן הסתם, אלו יהיו שתי ביקורות שונות תחת אותה הכותרת, אבל בואו ונסו להתמודד עם הסתירות הפנימיות שלי.

מילים המאוהבת מאוד נהנתה מהספר. אני לא יודעת איך הגעתי לספר, אני חושבת שזה בזכות הביקורת של אלון, אבל בכל אופן - הספר הגיע לרשימת ה"צריך לקרוא מתישהו" שלי.
אהובי החדש, דיוויד פוסטר וואלאס, קיבל כרטיס חינם לשיט תענוגות בקריביים. האדם הנורמלי היה קופץ מאושר ורץ להכין ציוד. חופשה! ועוד בחינם! לא לעשות כלום בזמן שאנשים משרתים אותך! איזה יופי! ווהי!
אבל דפ"ו (מצטערת, דיוויד, השם שלך ארוך מדי, קשה לכתוב אותו כל פעם מחדש) הוא לא אדם נורמלי, ולכן הוא מביט על הדברים בעין חדה. הוא תוהה על הפרטים הקטנים ועל איך המכונה האדירה ששמה "שיט תענוגות" עובדת. הוא מנסה לתפוס את החדרנית בשעת עבודתה ומסתכל על ההתקהלויות ההמוניות מלמעלה. הוא שם לב לכל פרט. הוא מתעד בקפדנות את המסע שלו.
למה התאהבתי בו? כי לעזאזל, ככה אני חושבת, אלא שאני הרבה הרבה הרבה פחות מבריקה ממנו. אוסף ההברקות והתיאוריות הקטנות שדפ"ו מארגן בספר הקצרצר הזה (באמת קצרצר, אבל לקח לי כמה ימים לקרוא ולעכל אותו. חומר חזק, מה שנקרא) הוא פחות או יותר מספר ההברקות שאצליח להפיק במשך כל חיי.
אז מצד אחד זה גורם לרגשי נחיתות, כי אני מחשיבה את עצמי לחכמה, והנה בן אדם הרבה יותר חכם ממני. מצד שני, אחרי שהתגברתי על זה מאוד נהניתי לקרוא. זה כאילו לדפ"ו יש קופסת נעצים והוא נועץ נעץ בכל חור הכי זעיר בתדמית המושלמת של שיט תענוגות.

וכאן נכנסת לתמונה מילים הביקורתית/קוטלת, מה שתרצו, ומספרת על החלק השני של חווית הקריאה שלי. קודם כל, הספר הזה גרם לי להרגיש מאוד חכמה, ואני די בטוחה שגם להיראות מאוד חכמה, כי הוא מסייע ליצירת תדמית של נערה חכמה שקוראת ספרות איכותית. דאגתי להניח אותו על השולחן שלי בבית הספר כך שהשדרה פונה למורה, וגם מדי פעם לפתוח אותו ולקרוא מתחת לשולחן, כי התדמית מחייבת.
אבל בערך בשני-שליש הספר התחלתי לתהות איפה זה נגמר. כי כמה אפשר לחפור (ואם אני, בתור חפרנית אמנית שהפכה את חפרנות הוואטסאפ למקצוע, אומרת שמשהו הוא חפירה - אז הוא באמת חפירה. סמכו עליי.) על שיט תענוגות? ולמה דפ"ו הנודניק הזה לא יכול סתם ליהנות מהחיים, לשים את השכל בצד לכמה לילות ופשוט להתרווח בכיסא הנוח שליד הבריכה בלי לחשוב על זה ששוב פעם לקחו לו את המגבת החדשה לגמרי שהוא בדיוק קיבל לפני כמה דקות?

אז לדעת מילים הביקורתית/קוטלת, הספר הזה יכול להיות מוצלח בתור סיפור קצר של 50 עמודים. אפשר לחתוך כמה הערות שוליים מאוד מעצבנות. חצי מהספר בערך הוא הערות שוליים, כתובות בכתב קטנטן וממוספרות. לפעמים צריך להעביר עמוד רק בשביל לקרוא את הערת השוליים. ולפעמים יש הערת שוליים על הערת השוליים, שזה כבר באמת מעצבן. אם יש לך מה להעיר, תחשוב טוב על מה שיש לך להגיד ותתמצת את זה להערת שוליים אחת. אפשר גם להשתמש בסימני הפיסוק הנחמדים האלה ( ו-), שאחד מתפקידיהם הלשוניים הוא לסמן הערת אגב.

או, וואו, בסופו של דבר הביקורת הזו יצאה מאוזנת לגמרי. לא הייתי בטוחה איזו מילים תחפור יותר.
אבל השורה התחתונה, ואני די בטוחה שכל הקולות הפנימיים שלי יסכימו איתי, היא שהספר הזה שווה קריאה. הוא יכול להיות מאוד מייגע אם לא מצליחים להתרגל לסגנון. ובכל זאת, אם נכנסים לקצב ומבינים את הרעיון, מרוויחים כמה שעות קריאה ועיכול שגורמות לכם להיות מדוכאים ועליזים, לגחך בצורה מביכה וגם לתהות איך אתם נראים בעיני אנשים מבחוץ. אני גם די משוכנעת שלא תסתכלו על הנופש הבא שלכם באותו אופן.
ואם אפשר להגיד משהו קטן משלי: לדעתי העיקר בנופשים היה ונשאר פשוט ליהנות מהחיים, גם אם זה אומר שצריך להפחית קצת (או הרבה) ברמת הביקורתיות שלכם.