-אזהרת קלקלנים.-
שוב יוצאים לקניות. יוצאות, למעשה. אני ואמי יצאנו לסידורים ובנוסף עברנו בחנות סטימצקי, מפני שיש לי כרטיס מתנה שעוד לא ניצלתי עד הסוף ותוקפו כמעט פג. בקיצור, מסוג המצבים שבהם פשוט חייבים (!) לקנות ספר.
אבל העולם בא לקראתי ונחתתי בדיוק על מבצע 1+1!
מה עושים? הולכים מסביב לדוכן המבצעים (כמה נוח שהשולחן לא יותר מדי נמוך. כך אפשר לראות הרבה ספרים ולא להסתחרר) ומהרהרים. נתקלתי באינקרסרון (אין-קר-סה-רון) על השולחן ומיד הכרתי אותו. חטפתי אותו ואת ספר ההמשך, "סאפיק", בהתקף של תושייה - הרי אם הספר יהיה טוב, לא אצליח להתאפק ומיד אעוט על אמי/סבתי/קרוב משפחה אחר/הספרייה העירונית כדי שיקנו את הספר. לכן כדאי להקדים תרופה למכה ולקנות מראש את ספר ההמשך, לא?
כן. כמה שמחתי כשגיליתי שאכן אני זקוקה לספר ההמשך ואיני צריכה לחכות מפני שכבר יש לי אותו!
בכל אופן, לקחתי את הצמד לעבר אמי ואמרתי ש"בסימניה אמרו שזה ספר טוב.". אמא ואני פטפטנו עוד קצת על ספרי מבוגרים ואז התקדמנו לקופה.
כצפוי, ברגע שחזרנו הביתה התמקמתי בנוחיות על הפוף (פוף=כרית ענקית באורך של יותר מאדם ממוצע, ממולאת בכדורי קלקר קטנים להפליא ומעצבנים להפליא, בעלי נטייה לעוף החוצה כשמנסים להוציא חלק או להוריד את הכיסוי כדי לכבס אותו, ובנוסף נדחסים למוות אחרי שנים של נשיאת משקל מתמדת של אנשים רובצים.) שלי, הרמתי רגליים, סידרתי לעצמי את הכרית מאחורי הראש ופתחתי את הספר.

אינקרסרון הוא כלא. אבל הוא לא כלא במובן הרגיל של המילה. הוא כלא בעל בינה מלאכותית, הוא מפקח בעצמו על האסירים והוא מערכת סגורה, מה שאומר שהוא יעיל מאוד, חסכוני מאוד ולא ניתן לשליטה. למעשה, איש אינו יוצא ואיש אינו בא לכלא.

על הכלא מפקח, כמובן, הסוהר. יש רק סוהר אחד - יותר מזה פשוט לא נחוץ. הכלא, כפי שכתבתי קודם, מתפקד בעצמו.
הסוהר הוא אדם משונה ומורכב מאוד. יש לו בת. בתו היא קלודיה, נערה פיקחית שמוכרחה להתחתן עם גבר שהיא אינה מחבבת. אז רגע - למה הסיפור הזה נשמע לי ישן? אה, כן, מפני שבממלכה שבה קלודיה חיה הזמן לא מתקדם. האנשים מוכרחים לחיות כמו במאה ה-17. המטרה היא לכונן שלום ושלווה נצחיים. יש הרבה אנשים שמפרים את הצו ומשתמשים בטכולוגיית עילית כמו מכונת כביסה (אוי ואבוי! נשליך אותם לכלא מפני שלא רצו לכבס ביד!).

את קלודיה מלמד ג'ארד, ספיינט (אדם חכם ומלומד) נהדר אבל חולה. כאן אולי המקום לספר, שכל ספר טוב גורם לי לרצות לחיות בתוכו. למשל, כשקראתי את "משחקי הרעב" לא היה לי ספק שאהיה יופי של נערת קפיטול, ואולי אפילו קברניטת משחק. כשקראתי את "מחוננת" של קריסטין קאשור חשבתי שאהיה מחוננת מדהימה (אני מאובחנת כמחוננת גם כך) ושאוכל לקרוא מחשבות או לראות את העתיד.
ומה עלה בראשי כשקראתי את "אינקרסרון"? אני חושבת שלו הייתי חיה בממלכה, הייתי ספיינטית. הייתי מקדישה את חיי לאיסוף מידע וחקר, אולי גם לפיתוח טכנולוגיה אסורה.

פין חי בתוך הכלא אבל חושב שהגיע מבחוץ, מהממלכה. איש אינו מאמין לו, אבל לידיו מגיע מפתח בדולח בעזרתו הוא לא רק יוצר קשר עם החוץ אלא אף יוצא אליו - האדם השני בלבד שעשה זאת בכוחות עצמו.

היו רגעים לא מעטים בספר שחשבתי שגם אנחנו חיים במעין אינקרסרון. אינקרסרון הוא למעשה קוביית כסף קטנטנה, שתלויה על שעון זהב. הכל בה מוקטן, עניין של עיוות מימדים.
כבר הוכח שכדור הארץ עגול ומרחף בחלל. אולי החלל הזה הוא למעשה דף נייר ביקום של מישהו אחר. אולי הוא סתם צבע שאיזה ילד משועשע מורח על קיר בעולם אחר.
מובן שאף אחת מההשערות הללו אינה נכונה, וברור גם שאני יודעת זאת - אך עצם העובדה שספר מצליח לגרום לי לפקפק בחוקי הפיזיקה ולתהות על טיבו של העולם אומרת משהו טוב עליו.

בכל אופן, יש לי עוד כמה דברים לכתוב.
יש בספר הזה אלמנטים ממוחזרים שמוכרים היטב לכל קורא פנטזיה מנוסה. אני קוראת ספרים מאז שאני בת שש. מתוך כל הספרים שקראתי, חלק נכבד למדי משתייכים לסוגת הפנטזיה, ובפרט פנטזיה לנוער.
לכן אפשר, למשל, לזהות כאן את הזירה מ"משחקי הרעב" עם קברניטי המשחק, את המבוך מ"פרסי ג'קסון והקרב על המבוך", אותו מבוך כל יודע שמייצר את עצמו מחדש בהתאם למחשבות המחפשים בו.
אפשר לזהות גם את הממלכה הישנה מ"מחוננת".
אפשר לזהות כאן עוד הרבה ספרי נוער.
אבל זה לא משנה לי. זה לא משנה לי, מפני שכל כך הרבה דברים בספר הזה מקוריים, ומפני שלא משנה לי מה אני מזהה בספר, משנה לי איך הוא מציג את הרעיונות הממוחזרים הללו מחדש. איך הסופר מציג אותם כמקוריים.
זו גם אמירה חדה בנוגע לכל האנשים שאומרים על ספרים ש"הם דומים למשחקי הרעב". משחקי הרעב נגמרו. סוזן קולינס אמנם בראה עולם נפלא, אבל היא לא הראשונה ולא האחרונה שבנתה זירות.
- לא גמור. הולכת לאכול וחוזרת.-
-חזרתי. אני שבעה.-
אז בואו נדמה את זה לגלגל. כן, קשה להמציא את הגלגל מחדש. גם לא הוגן מצידנו הקוראים לצפות מכל מי שכותב ספר פנטזיה להמציא את הגלגל מחדש. גלגל מרובע זה אולי מאוד מקורי, אבל הוא לא יעיל. הוא לא מתגלגל כמו גלגל עגול. כך גם יש רעיונות שפשוט עובדים ורעיונות מקוריים שאולי נכשלים.

בנוסף, הערה בנוגע לבניה של אינקרסרון. אינקרסרון מאוד מעניין אותי, מפני שהוא לא שותק ופסיבי. יש לו מחשבות. יש לו חלומות. חלומות עצובים.
ומעל הכל, אינקרסרון לא חושש להתערב בעלילה.

ספר טוב. חסרים לי אמנם קצת פרטים משלימים, כמו למשל עוד אודות המפתח המסתורי ואודות הסוהר, עוד אודות ההיסטוריה של הממלכה. אבל החוסרים האלה זעירים ביחס להנאה הגדולה שחשתי בקריאת הספר. ועל כך אני מעניקה לספר ארבעה כוכבים. המחזור אמנם ניכר, אבל המקוריות גדולה.

אני משתוקקת לבקר באינקרסרון. ולא רק לבקר בו, לדבר איתו.

-אזהרת קלקלנים.-
שוב יוצאים לקניות. יוצאות, למעשה. אני ואמי יצאנו לסידורים ובנוסף עברנו בחנות סטימצקי, מפני שיש לי כרטיס מתנה שעוד לא ניצלתי עד הסוף ותוקפו כמעט פג. בקיצור, מסוג המצבים שבהם פשוט חייבים (!) לקנות ספר.
אבל העולם בא לקראתי ונחתתי בדיוק על מבצע 1+1!
מה עושים? הולכים מסביב לדוכן המבצעים (כמה נוח שהשולחן לא יותר מדי נמוך. כך אפשר לראות הרבה ספרים ולא להסתחרר) ומהרהרים. נתקלתי באינקרסרון (אין-קר-סה-רון) על השולחן ומיד הכרתי אותו. חטפתי אותו ואת ספר ההמשך, "סאפיק", בהתקף של תושייה - הרי אם הספר יהיה טוב, לא אצליח להתאפק ומיד אעוט על אמי/סבתי/קרוב משפחה אחר/הספרייה העירונית כדי שיקנו את הספר. לכן כדאי להקדים תרופה למכה ולקנות מראש את ספר ההמשך, לא?
כן. כמה שמחתי כשגיליתי שאכן אני זקוקה לספר ההמשך ואיני צריכה לחכות מפני שכבר יש לי אותו!
בכל אופן, לקחתי את הצמד לעבר אמי ואמרתי ש"בסימניה אמרו שזה ספר טוב.". אמא ואני פטפטנו עוד קצת על ספרי מבוגרים ואז התקדמנו לקופה.
כצפוי, ברגע שחזרנו הביתה התמקמתי בנוחיות על הפוף (פוף=כרית ענקית באורך של יותר מאדם ממוצע, ממולאת בכדורי קלקר קטנים להפליא ומעצבנים להפליא, בעלי נטייה לעוף החוצה כשמנסים להוציא חלק או להוריד את הכיסוי כדי לכבס אותו, ובנוסף נדחסים למוות אחרי שנים של נשיאת משקל מתמדת של אנשים רובצים.) שלי, הרמתי רגליים, סידרתי לעצמי את הכרית מאחורי הראש ופתחתי את הספר.

אינקרסרון הוא כלא. אבל הוא לא כלא במובן הרגיל של המילה. הוא כלא בעל בינה מלאכותית, הוא מפקח בעצמו על האסירים והוא מערכת סגורה, מה שאומר שהוא יעיל מאוד, חסכוני מאוד ולא ניתן לשליטה. למעשה, איש אינו יוצא ואיש אינו בא לכלא.

על הכלא מפקח, כמובן, הסוהר. יש רק סוהר אחד - יותר מזה פשוט לא נחוץ. הכלא, כפי שכתבתי קודם, מתפקד בעצמו.
הסוהר הוא אדם משונה ומורכב מאוד. יש לו בת. בתו היא קלודיה, נערה פיקחית שמוכרחה להתחתן עם גבר שהיא אינה מחבבת. אז רגע - למה הסיפור הזה נשמע לי ישן? אה, כן, מפני שבממלכה שבה קלודיה חיה הזמן לא מתקדם. האנשים מוכרחים לחיות כמו במאה ה-17. המטרה היא לכונן שלום ושלווה נצחיים. יש הרבה אנשים שמפרים את הצו ומשתמשים בטכולוגיית עילית כמו מכונת כביסה (אוי ואבוי! נשליך אותם לכלא מפני שלא רצו לכבס ביד!).

את קלודיה מלמד ג'ארד, ספיינט (אדם חכם ומלומד) נהדר אבל חולה. כאן אולי המקום לספר, שכל ספר טוב גורם לי לרצות לחיות בתוכו. למשל, כשקראתי את "משחקי הרעב" לא היה לי ספק שאהיה יופי של נערת קפיטול, ואולי אפילו קברניטת משחק. כשקראתי את "מחוננת" של קריסטין קאשור חשבתי שאהיה מחוננת מדהימה (אני מאובחנת כמחוננת גם כך) ושאוכל לקרוא מחשבות או לראות את העתיד.
ומה עלה בראשי כשקראתי את "אינקרסרון"? אני חושבת שלו הייתי חיה בממלכה, הייתי ספיינטית. הייתי מקדישה את חיי לאיסוף מידע וחקר, אולי גם לפיתוח טכנולוגיה אסורה.

פין חי בתוך הכלא אבל חושב שהגיע מבחוץ, מהממלכה. איש אינו מאמין לו, אבל לידיו מגיע מפתח בדולח בעזרתו הוא לא רק יוצר קשר עם החוץ אלא אף יוצא אליו - האדם השני בלבד שעשה זאת בכוחות עצמו.

היו רגעים לא מעטים בספר שחשבתי שגם אנחנו חיים במעין אינקרסרון. אינקרסרון הוא למעשה קוביית כסף קטנטנה, שתלויה על שעון זהב. הכל בה מוקטן, עניין של עיוות מימדים.
כבר הוכח שכדור הארץ עגול ומרחף בחלל. אולי החלל הזה הוא למעשה דף נייר ביקום של מישהו אחר. אולי הוא סתם צבע שאיזה ילד משועשע מורח על קיר בעולם אחר.
מובן שאף אחת מההשערות הללו אינה נכונה, וברור גם שאני יודעת זאת - אך עצם העובדה שספר מצליח לגרום לי לפקפק בחוקי הפיזיקה ולתהות על טיבו של העולם אומרת משהו טוב עליו.

בכל אופן, יש לי עוד כמה דברים לכתוב.
יש בספר הזה אלמנטים ממוחזרים שמוכרים היטב לכל קורא פנטזיה מנוסה. אני קוראת ספרים מאז שאני בת שש. מתוך כל הספרים שקראתי, חלק נכבד למדי משתייכים לסוגת הפנטזיה, ובפרט פנטזיה לנוער.
לכן אפשר, למשל, לזהות כאן את הזירה מ"משחקי הרעב" עם קברניטי המשחק, את המבוך מ"פרסי ג'קסון והקרב על המבוך", אותו מבוך כל יודע שמייצר את עצמו מחדש בהתאם למחשבות המחפשים בו.
אפשר לזהות גם את הממלכה הישנה מ"מחוננת".
אפשר לזהות כאן עוד הרבה ספרי נוער.
אבל זה לא משנה לי. זה לא משנה לי, מפני שכל כך הרבה דברים בספר הזה מקוריים, ומפני שלא משנה לי מה אני מזהה בספר, משנה לי איך הוא מציג את הרעיונות הממוחזרים הללו מחדש. איך הסופר מציג אותם כמקוריים.
זו גם אמירה חדה בנוגע לכל האנשים שאומרים על ספרים ש"הם דומים למשחקי הרעב". משחקי הרעב נגמרו. סוזן קולינס אמנם בראה עולם נפלא, אבל היא לא הראשונה ולא האחרונה שבנתה זירות.
- לא גמור. הולכת לאכול וחוזרת.-
-חזרתי. אני שבעה.-
אז בואו נדמה את זה לגלגל. כן, קשה להמציא את הגלגל מחדש. גם לא הוגן מצידנו הקוראים לצפות מכל מי שכותב ספר פנטזיה להמציא את הגלגל מחדש. גלגל מרובע זה אולי מאוד מקורי, אבל הוא לא יעיל. הוא לא מתגלגל כמו גלגל עגול. כך גם יש רעיונות שפשוט עובדים ורעיונות מקוריים שאולי נכשלים.

בנוסף, הערה בנוגע לבניה של אינקרסרון. אינקרסרון מאוד מעניין אותי, מפני שהוא לא שותק ופסיבי. יש לו מחשבות. יש לו חלומות. חלומות עצובים.
ומעל הכל, אינקרסרון לא חושש להתערב בעלילה.

ספר טוב. חסרים לי אמנם קצת פרטים משלימים, כמו למשל עוד אודות המפתח המסתורי ואודות הסוהר, עוד אודות ההיסטוריה של הממלכה. אבל החוסרים האלה זעירים ביחס להנאה הגדולה שחשתי בקריאת הספר. ועל כך אני מעניקה לספר ארבעה כוכבים. המחזור אמנם ניכר, אבל המקוריות גדולה.

אני משתוקקת לבקר באינקרסרון. ולא רק לבקר בו, לדבר איתו.