“הספר הזה התגנב לרשימת רבי המכר בלי - כך נראה - להשתמש בפירסומת אגרסיבית (אפילו ללא שימוש בקוראים פיקטיביים שישתילו ביקורות בסגנון :"ספר מהמםםם, ספר חובה..."). הוא יצא לאור באנגליה ב 2007 וכשיצא לאור השנה פה, לא שמעתי את שמו עד שקוראים (אמיתיים) התחילו לדבר עליו. רוב ספרי הפנטזיה שקראתי היו מורכבים מתרבות ימי הביניים, המון תככים, סכנות, קרבות למינהם, והרפתקאות שעובר הגיבור - בדרך כלל לא לבד. מתלווים אליו חברים ואוהדים, וגם (בדרך כלל) זקן חכם שמלמד אותו את מה שצריך לדעת (לפעמים זו זקנה...). להרפתקאות והתגברות על סכנות יש מטרה, אותה ישיג הגיבור בסופו של סיפור. הספר הזה דומה למבנה שתארתי ושונה ממנו. יש בו המון הרפתקאות שעובר הגיבור בעולם מסוכן מאד, עולם שהוא למעשה כלא משוכלל - שנבנה לפני מאות שנים להיות "גן עדן" וכמו הרבה שאיפות ותכנונים לפניו הצליח להיות (בערך) גהינום. בחלק אחר של אותו עולם מתקיימת חצר מלכות שמזכירה את חצר מדיצ'י מימי הביניים: אבל זה לא ימי הביניים, זה עולם עתידני, בו קיימת חובה להתנהג כמו בימי הביניים ואסור לשום מכשיר או התנהגות לייצג את הקידמה...מבולבלים? לא תהיו אם תקראו את הספר הזה. הספר מרתק מאד: הוא מעצב עולם שאנו מכירים: אסור לתת אמון באיש, הסכנה אורבת מזרים וממכרים, והסכנה העיקרית היא היאוש: מי שנמצא בכלא הזה לעולם לא יצא לחופשי. חויות של בני אדם הפכו עם השנים למיתולוגיה ואלה החיים בכלא הזה לא יוכלו לחוות אותן לעולם. הספר עוסק כמובן בשלילת החירות של האחר, אך גם בחברות, באהבה ובנאמנות. נהניתי מאד מהספר, וקראתי אותו ב 3 שעות. הוא מספק מתח, אקשן וגם דילמות שמעסיקות את המין האנושי משחר ימיו. הוא ספר פנטזיה אך אינו עוסק בעל טבעי, וקל להתחבר אליו. למדתי גם שלספר הזה יש רק המשך אחד (בינתים?) ומבחינתי זה יתרון. חובבי הפנטזיה בודאי יהנו ממנו. ואלה המעוניינים להתנסות בה - הוא מספק טיסה נעימה ונחיתה רכה.”

“כמה טוב שישנם ספרי פנטסיה, שהם מפלט זמני אליו ניתן לברוח כאשר הרוע והטיפשות האנושיים הופכים את המציאות למעיקה מדי. אמנם גם במציאות הבדויה של ספרי הפנטסיה מתקיים המאבק הנצחי בין טוב לרע, אלא שכאן כוחות הרוע מסקרנים אותנו יותר משהם מאיימים עלינו ואנו יודעים כי בסופו של דבר נזכה לקתרזיס שבניצחון הטוב על הרע. ב"אינקרסרון" של קתרין פישר שני המייצגים העיקריים של הטוב הינם פין (ללא דגש באות פה) וקלודיה המופרדים זה מזו על ידי אינקרסרון – כלא ענק שהוא הוויה מרושעת בעלת מודעות. פין, צעיר רדוף סיוטים בהקיץ, כלוא באחד ממדוריו של אינקרסרון (לא ספרתי כמה מדורים כאלו יש, אבל לא אופתע אם יש שבעה), חי במציאות אלימה ומסויטת ואינו מכיר כלל את העולם שמחוץ לכלא ואף אינו בטוח כי עולם כזה קיים. אך תחושותיו וסיוטיו של פין רומזים לו כי לא את כל חייו בילה בכלא. לעומתו, קלודיה חיה בעולם שמחוץ לאינקרסרון. גם בעולמה שולט הרוע, אך בהיותה בתו של סוהר הכלא מעמדה החברתי גבוה ותנאיה החומריים משופרים כך שהייאוש נעשה יותר נוח (אני מקווה שאינקרסרון אינו מחכה לי). קלודיה חשה כי אינקרסרון הוא המפתח להבנת מקורות הרוע בעולמה והיא נחושה לפצח את תעלומותיו. האם יצליח פין להיזכר בעברו ולברוח מן הכלא? התצליח קלודיה לחדור אל צפונותיו של אינקרסרון? האם הטוב יגבר על הרע? האם מדובר בספר גדול? ובכן, על שלוש השאלות הראשונות לא תקבלו תשובה מלאה גם אם תקראו את הספר. "אינקרסרון" הוא במובהק ספר-סדרה, כזה המותיר את רוב השאלות פתוחות מתוך תקווה כי הקוראים יסתקרנו מספיק כדי לקרוא את ספרי ההמשך. לטעמי, חסר closure: לפחות חלק מן השאלות העיקריות צריכות היו להיפתר בספר. באשר לשאלה האחרונה, התשובה היא: לא, אין זה ספר גדול, אבל הוא בהחלט קריא. פישר בונה עולם בדיוני מעניין למדי רווי המצאות חביבות כגון רצפות המאיינות פירורים הנופלים עליהן (שימושי למדי), יצורים היברידיים שחלק מאבריהם ביולוגי וחלק אחר עשוי ממתכת (לא מקורי במיוחד), עבדים-כלבים הקשורים ברצועה (אוי), חיפושיות ניקוי (שימושי מאד!) ועוד ועוד. התרגום באיכות בינונית אבל לא עד כדי פגיעה עמוקה ברגשות הקוראים. בקיצור: לא חייבים, אבל בהחלט אפשר.”

“-אזהרת קלקלנים.- שוב יוצאים לקניות. יוצאות, למעשה. אני ואמי יצאנו לסידורים ובנוסף עברנו בחנות סטימצקי, מפני שיש לי כרטיס מתנה שעוד לא ניצלתי עד הסוף ותוקפו כמעט פג. בקיצור, מסוג המצבים שבהם פשוט חייבים (!) לקנות ספר. אבל העולם בא לקראתי ונחתתי בדיוק על מבצע 1+1! מה עושים? הולכים מסביב לדוכן המבצעים (כמה נוח שהשולחן לא יותר מדי נמוך. כך אפשר לראות הרבה ספרים ולא להסתחרר) ומהרהרים. נתקלתי באינקרסרון (אין-קר-סה-רון) על השולחן ומיד הכרתי אותו. חטפתי אותו ואת ספר ההמשך, "סאפיק", בהתקף של תושייה - הרי אם הספר יהיה טוב, לא אצליח להתאפק ומיד אעוט על אמי/סבתי/קרוב משפחה אחר/הספרייה העירונית כדי שיקנו את הספר. לכן כדאי להקדים תרופה למכה ולקנות מראש את ספר ההמשך, לא? כן. כמה שמחתי כשגיליתי שאכן אני זקוקה לספר ההמשך ואיני צריכה לחכות מפני שכבר יש לי אותו! בכל אופן, לקחתי את הצמד לעבר אמי ואמרתי ש"בסימניה אמרו שזה ספר טוב.". אמא ואני פטפטנו עוד קצת על ספרי מבוגרים ואז התקדמנו לקופה. כצפוי, ברגע שחזרנו הביתה התמקמתי בנוחיות על הפוף (פוף=כרית ענקית באורך של יותר מאדם ממוצע, ממולאת בכדורי קלקר קטנים להפליא ומעצבנים להפליא, בעלי נטייה לעוף החוצה כשמנסים להוציא חלק או להוריד את הכיסוי כדי לכבס אותו, ובנוסף נדחסים למוות אחרי שנים של נשיאת משקל מתמדת של אנשים רובצים.) שלי, הרמתי רגליים, סידרתי לעצמי את הכרית מאחורי הראש ופתחתי את הספר. אינקרסרון הוא כלא. אבל הוא לא כלא במובן הרגיל של המילה. הוא כלא בעל בינה מלאכותית, הוא מפקח בעצמו על האסירים והוא מערכת סגורה, מה שאומר שהוא יעיל מאוד, חסכוני מאוד ולא ניתן לשליטה. למעשה, איש אינו יוצא ואיש אינו בא לכלא. על הכלא מפקח, כמובן, הסוהר. יש רק סוהר אחד - יותר מזה פשוט לא נחוץ. הכלא, כפי שכתבתי קודם, מתפקד בעצמו. הסוהר הוא אדם משונה ומורכב מאוד. יש לו בת. בתו היא קלודיה, נערה פיקחית שמוכרחה להתחתן עם גבר שהיא אינה מחבבת. אז רגע - למה הסיפור הזה נשמע לי ישן? אה, כן, מפני שבממלכה שבה קלודיה חיה הזמן לא מתקדם. האנשים מוכרחים לחיות כמו במאה ה-17. המטרה היא לכונן שלום ושלווה נצחיים. יש הרבה אנשים שמפרים את הצו ומשתמשים בטכולוגיית עילית כמו מכונת כביסה (אוי ואבוי! נשליך אותם לכלא מפני שלא רצו לכבס ביד!). את קלודיה מלמד ג'ארד, ספיינט (אדם חכם ומלומד) נהדר אבל חולה. כאן אולי המקום לספר, שכל ספר טוב גורם לי לרצות לחיות בתוכו. למשל, כשקראתי את "משחקי הרעב" לא היה לי ספק שאהיה יופי של נערת קפיטול, ואולי אפילו קברניטת משחק. כשקראתי את "מחוננת" של קריסטין קאשור חשבתי שאהיה מחוננת מדהימה (אני מאובחנת כמחוננת גם כך) ושאוכל לקרוא מחשבות או לראות את העתיד. ומה עלה בראשי כשקראתי את "אינקרסרון"? אני חושבת שלו הייתי חיה בממלכה, הייתי ספיינטית. הייתי מקדישה את חיי לאיסוף מידע וחקר, אולי גם לפיתוח טכנולוגיה אסורה. פין חי בתוך הכלא אבל חושב שהגיע מבחוץ, מהממלכה. איש אינו מאמין לו, אבל לידיו מגיע מפתח בדולח בעזרתו הוא לא רק יוצר קשר עם החוץ אלא אף יוצא אליו - האדם השני בלבד שעשה זאת בכוחות עצמו. היו רגעים לא מעטים בספר שחשבתי שגם אנחנו חיים במעין אינקרסרון. אינקרסרון הוא למעשה קוביית כסף קטנטנה, שתלויה על שעון זהב. הכל בה מוקטן, עניין של עיוות מימדים. כבר הוכח שכדור הארץ עגול ומרחף בחלל. אולי החלל הזה הוא למעשה דף נייר ביקום של מישהו אחר. אולי הוא סתם צבע שאיזה ילד משועשע מורח על קיר בעולם אחר. מובן שאף אחת מההשערות הללו אינה נכונה, וברור גם שאני יודעת זאת - אך עצם העובדה שספר מצליח לגרום לי לפקפק בחוקי הפיזיקה ולתהות על טיבו של העולם אומרת משהו טוב עליו. בכל אופן, יש לי עוד כמה דברים לכתוב. יש בספר הזה אלמנטים ממוחזרים שמוכרים היטב לכל קורא פנטזיה מנוסה. אני קוראת ספרים מאז שאני בת שש. מתוך כל הספרים שקראתי, חלק נכבד למדי משתייכים לסוגת הפנטזיה, ובפרט פנטזיה לנוער. לכן אפשר, למשל, לזהות כאן את הזירה מ"משחקי הרעב" עם קברניטי המשחק, את המבוך מ"פרסי ג'קסון והקרב על המבוך", אותו מבוך כל יודע שמייצר את עצמו מחדש בהתאם למחשבות המחפשים בו. אפשר לזהות גם את הממלכה הישנה מ"מחוננת". אפשר לזהות כאן עוד הרבה ספרי נוער. אבל זה לא משנה לי. זה לא משנה לי, מפני שכל כך הרבה דברים בספר הזה מקוריים, ומפני שלא משנה לי מה אני מזהה בספר, משנה לי איך הוא מציג את הרעיונות הממוחזרים הללו מחדש. איך הסופר מציג אותם כמקוריים. זו גם אמירה חדה בנוגע לכל האנשים שאומרים על ספרים ש"הם דומים למשחקי הרעב". משחקי הרעב נגמרו. סוזן קולינס אמנם בראה עולם נפלא, אבל היא לא הראשונה ולא האחרונה שבנתה זירות. - לא גמור. הולכת לאכול וחוזרת.- -חזרתי. אני שבעה.- אז בואו נדמה את זה לגלגל. כן, קשה להמציא את הגלגל מחדש. גם לא הוגן מצידנו הקוראים לצפות מכל מי שכותב ספר פנטזיה להמציא את הגלגל מחדש. גלגל מרובע זה אולי מאוד מקורי, אבל הוא לא יעיל. הוא לא מתגלגל כמו גלגל עגול. כך גם יש רעיונות שפשוט עובדים ורעיונות מקוריים שאולי נכשלים. בנוסף, הערה בנוגע לבניה של אינקרסרון. אינקרסרון מאוד מעניין אותי, מפני שהוא לא שותק ופסיבי. יש לו מחשבות. יש לו חלומות. חלומות עצובים. ומעל הכל, אינקרסרון לא חושש להתערב בעלילה. ספר טוב. חסרים לי אמנם קצת פרטים משלימים, כמו למשל עוד אודות המפתח המסתורי ואודות הסוהר, עוד אודות ההיסטוריה של הממלכה. אבל החוסרים האלה זעירים ביחס להנאה הגדולה שחשתי בקריאת הספר. ועל כך אני מעניקה לספר ארבעה כוכבים. המחזור אמנם ניכר, אבל המקוריות גדולה. אני משתוקקת לבקר באינקרסרון. ולא רק לבקר בו, לדבר איתו.”

“"זו שאלה שלא נשאלתי בעבר .אני רוצה שתספרי לי מה נמצא בחוץ.סאפיק הבטיח שהוא יחזור לספר לי ,אבל לא עמד בדיבורו .אביך לא מוכן לדבר על זה.אני מתחיל לתהות בעומק לבי אם יש בכלל משהו בחוץ,או שאולי סאפיק לא עבר החוצה אלא אל ארצות המוות ,ושאת חיה במקום שאני לא יכול לזהות .יש לי מיליארד עיניים וחושים ואף על פי כן אני לא מצליח לראות מה יש בחוץ.לא רק האסרים חולמים על בריחה,קלאודיה,אבל איך אוכל להימלט מעצמי?" בחרתי לצטט את הקטע הזה , מאחר ואני חושבת שלפעמים כולנו מרגישים כלואים בצורה כזו או אחרת . אנחנו בוחרים את הכלא שלנו ואנו משאירים את עצמנו שם . המפתח לצאת החוצה הוא הבחירה שלנו . לכולם מגיע חופש ותחושת שלווה גם לאינקרסרון. אני לא יודעת מה אני יכולה לחדש בביקורת שלי שאחרים לא כתבו ,אז אני פשוט אספר את התחושה שלי ממנו. כבר הרבה זמן שמתי עין על הספר הזה (בגלל הכריכה והתקציר המעניין )ואחרי שקראתי כלכך הרבה ביקורות נהדרות סוף סוף מצאתי את הזמן לקרוא אותו. הספר מתחיל קצת בצליעה ,אבל מהר מאוד שקעתי בעלילה ועולם של אינקרסרון . הסיפור באמת סוחף . הדמוית מגוונות וכתובות בצורה נהדרת , אולי אני היחידה שחושבת שכך אבל אני התחברתי לאינקרסרון עצמו.אני חושבת שהדמות שלו כוחנית ועוצמתית אבל על אותו משקל הוא בודד. הוא נוצר למטרה לשמור על האסירים ולייצר תרבות חדשה כולם שם ילדיו . עם הזמן הוא פיתח מודעות ולדעתי הוא בודד, ממש הרגשתי צער כלפיו ברגע שהוא אמר שהוא לא יכול להימלט מעצמו. אומנם אני בטוחה שהוא היה יכול לבחור בדרך אחרת ולא להתעלל בתושבים שבו , אבל אולי הסיבה שהוא כזה היא כי הוא אסף את כולם לתוכו ? הרבה רגשות שלילים המון כעסים ? ואין לו אם מי לחלוק את הצער שהוא חש. הדמות שאהבתי אחריו היא כמובן פין :) הוא פשוט דמות מקסימה .במציאות שהוא חי בה למצוא מידת רחמים זה נדיר . ולא סתם הוא הרואה בכוכבים עתיד לצאת מהגיהנום שאינקרסרון יצר . בדימיון שלי הכלא הוא למעשה יצור אורגני חי ענק שהחיים בו הם קשים,פין מצליח לנווט את דרכו , תמיד שהוא על סף איבוד תקווה ,הוא מצליח למצוא ניצוץ של אור שמחזיר אותו למסלול הנכון . וכמובן שהדמות הבאה בתור הוא קיירו!!! הוא כזה דמות מגניבה , אהבתי מאוד את המשמעות של אחים בדם , ואני מאמינה שמרבית הקוראים בתחילה חושבים שהוא שחצן ומעצבן .אבל אני חושבת שהוא פחד לאבד את פין הרי רואים שהוא אוהב אותו :) הוא קצת אנוכי אבל בינינו גם אני הייתי כזו אם הייתי תקועה בגיהנום. הוא עוקצני,ושחצן וזה בדיוק מה שאהבתי בו - הוא בהחלט הוסיף עניין לעלילה(וכמובן שבדימיון שלי הוא הכי נאה שם :)) וסאפיק , הדמות שלו כלכך מעניינת אני חושבת שהוא היה כמו פין , רואה בכוכבים .הוא הצליח לעשות את מה שאיש לא עשה לפניו ובכך נטע תקווה בלבבות האחרים :) ואני ממש סקרנית לקרוא על המסע שלו יותר :) הספר גרם לי לחשוב(שזה כבר דבר טוב >.<) אנחנו יוצרים את המציאות שלנו , לכן אנחנו יכולים להחליט עם אנחנו נשארים בכלא או יוצאים לחופשי . כלא יכול להתבטא בכלכך הרבה צורות זה לא רק תא עם סורגים. כלא יכול להיות עבודה שאנחנו שונאים אבל פוחדים לעזוב או קשר לא בריא שפוחדים לצאת ממנו כי לא רוצים להיות לבד . הספר הוא אחד מטובים שקראתי לאחרונה :) ואני כבר בתחילת השני :) ממש נהנתי ממנו , ואני חושבת שגם אתם אז קדימה , למה אתם מחכים רוצו לקרוא ~.~”

“הספר הזה התגנב לרשימת רבי המכר בלי - כך נראה - להשתמש בפירסומת אגרסיבית (אפילו ללא שימוש בקוראים פיקטיביים שישתילו ביקורות בסגנון :"ספר מהמםםם, ספר חובה..."). הוא יצא לאור באנגליה ב 2007 וכשיצא לאור השנה פה, לא שמעתי את שמו עד שקוראים (אמיתיים) התחילו לדבר עליו. רוב ספרי הפנטזיה שקראתי היו מורכבים מתרבות ימי הביניים, המון תככים, סכנות, קרבות למינהם, והרפתקאות שעובר הגיבור - בדרך כלל לא לבד. מתלווים אליו חברים ואוהדים, וגם (בדרך כלל) זקן חכם שמלמד אותו את מה שצריך לדעת (לפעמים זו זקנה...). להרפתקאות והתגברות על סכנות יש מטרה, אותה ישיג הגיבור בסופו של סיפור. הספר הזה דומה למבנה שתארתי ושונה ממנו. יש בו המון הרפתקאות שעובר הגיבור בעולם מסוכן מאד, עולם שהוא למעשה כלא משוכלל - שנבנה לפני מאות שנים להיות "גן עדן" וכמו הרבה שאיפות ותכנונים לפניו הצליח להיות (בערך) גהינום. בחלק אחר של אותו עולם מתקיימת חצר מלכות שמזכירה את חצר מדיצ'י מימי הביניים: אבל זה לא ימי הביניים, זה עולם עתידני, בו קיימת חובה להתנהג כמו בימי הביניים ואסור לשום מכשיר או התנהגות לייצג את הקידמה...מבולבלים? לא תהיו אם תקראו את הספר הזה. הספר מרתק מאד: הוא מעצב עולם שאנו מכירים: אסור לתת אמון באיש, הסכנה אורבת מזרים וממכרים, והסכנה העיקרית היא היאוש: מי שנמצא בכלא הזה לעולם לא יצא לחופשי. חויות של בני אדם הפכו עם השנים למיתולוגיה ואלה החיים בכלא הזה לא יוכלו לחוות אותן לעולם. הספר עוסק כמובן בשלילת החירות של האחר, אך גם בחברות, באהבה ובנאמנות. נהניתי מאד מהספר, וקראתי אותו ב 3 שעות. הוא מספק מתח, אקשן וגם דילמות שמעסיקות את המין האנושי משחר ימיו. הוא ספר פנטזיה אך אינו עוסק בעל טבעי, וקל להתחבר אליו. למדתי גם שלספר הזה יש רק המשך אחד (בינתים?) ומבחינתי זה יתרון. חובבי הפנטזיה בודאי יהנו ממנו. ואלה המעוניינים להתנסות בה - הוא מספק טיסה נעימה ונחיתה רכה.”

“כמה טוב שישנם ספרי פנטסיה, שהם מפלט זמני אליו ניתן לברוח כאשר הרוע והטיפשות האנושיים הופכים את המציאות למעיקה מדי. אמנם גם במציאות הבדויה של ספרי הפנטסיה מתקיים המאבק הנצחי בין טוב לרע, אלא שכאן כוחות הרוע מסקרנים אותנו יותר משהם מאיימים עלינו ואנו יודעים כי בסופו של דבר נזכה לקתרזיס שבניצחון הטוב על הרע. ב"אינקרסרון" של קתרין פישר שני המייצגים העיקריים של הטוב הינם פין (ללא דגש באות פה) וקלודיה המופרדים זה מזו על ידי אינקרסרון – כלא ענק שהוא הוויה מרושעת בעלת מודעות. פין, צעיר רדוף סיוטים בהקיץ, כלוא באחד ממדוריו של אינקרסרון (לא ספרתי כמה מדורים כאלו יש, אבל לא אופתע אם יש שבעה), חי במציאות אלימה ומסויטת ואינו מכיר כלל את העולם שמחוץ לכלא ואף אינו בטוח כי עולם כזה קיים. אך תחושותיו וסיוטיו של פין רומזים לו כי לא את כל חייו בילה בכלא. לעומתו, קלודיה חיה בעולם שמחוץ לאינקרסרון. גם בעולמה שולט הרוע, אך בהיותה בתו של סוהר הכלא מעמדה החברתי גבוה ותנאיה החומריים משופרים כך שהייאוש נעשה יותר נוח (אני מקווה שאינקרסרון אינו מחכה לי). קלודיה חשה כי אינקרסרון הוא המפתח להבנת מקורות הרוע בעולמה והיא נחושה לפצח את תעלומותיו. האם יצליח פין להיזכר בעברו ולברוח מן הכלא? התצליח קלודיה לחדור אל צפונותיו של אינקרסרון? האם הטוב יגבר על הרע? האם מדובר בספר גדול? ובכן, על שלוש השאלות הראשונות לא תקבלו תשובה מלאה גם אם תקראו את הספר. "אינקרסרון" הוא במובהק ספר-סדרה, כזה המותיר את רוב השאלות פתוחות מתוך תקווה כי הקוראים יסתקרנו מספיק כדי לקרוא את ספרי ההמשך. לטעמי, חסר closure: לפחות חלק מן השאלות העיקריות צריכות היו להיפתר בספר. באשר לשאלה האחרונה, התשובה היא: לא, אין זה ספר גדול, אבל הוא בהחלט קריא. פישר בונה עולם בדיוני מעניין למדי רווי המצאות חביבות כגון רצפות המאיינות פירורים הנופלים עליהן (שימושי למדי), יצורים היברידיים שחלק מאבריהם ביולוגי וחלק אחר עשוי ממתכת (לא מקורי במיוחד), עבדים-כלבים הקשורים ברצועה (אוי), חיפושיות ניקוי (שימושי מאד!) ועוד ועוד. התרגום באיכות בינונית אבל לא עד כדי פגיעה עמוקה ברגשות הקוראים. בקיצור: לא חייבים, אבל בהחלט אפשר.”

“-אזהרת קלקלנים.- שוב יוצאים לקניות. יוצאות, למעשה. אני ואמי יצאנו לסידורים ובנוסף עברנו בחנות סטימצקי, מפני שיש לי כרטיס מתנה שעוד לא ניצלתי עד הסוף ותוקפו כמעט פג. בקיצור, מסוג המצבים שבהם פשוט חייבים (!) לקנות ספר. אבל העולם בא לקראתי ונחתתי בדיוק על מבצע 1+1! מה עושים? הולכים מסביב לדוכן המבצעים (כמה נוח שהשולחן לא יותר מדי נמוך. כך אפשר לראות הרבה ספרים ולא להסתחרר) ומהרהרים. נתקלתי באינקרסרון (אין-קר-סה-רון) על השולחן ומיד הכרתי אותו. חטפתי אותו ואת ספר ההמשך, "סאפיק", בהתקף של תושייה - הרי אם הספר יהיה טוב, לא אצליח להתאפק ומיד אעוט על אמי/סבתי/קרוב משפחה אחר/הספרייה העירונית כדי שיקנו את הספר. לכן כדאי להקדים תרופה למכה ולקנות מראש את ספר ההמשך, לא? כן. כמה שמחתי כשגיליתי שאכן אני זקוקה לספר ההמשך ואיני צריכה לחכות מפני שכבר יש לי אותו! בכל אופן, לקחתי את הצמד לעבר אמי ואמרתי ש"בסימניה אמרו שזה ספר טוב.". אמא ואני פטפטנו עוד קצת על ספרי מבוגרים ואז התקדמנו לקופה. כצפוי, ברגע שחזרנו הביתה התמקמתי בנוחיות על הפוף (פוף=כרית ענקית באורך של יותר מאדם ממוצע, ממולאת בכדורי קלקר קטנים להפליא ומעצבנים להפליא, בעלי נטייה לעוף החוצה כשמנסים להוציא חלק או להוריד את הכיסוי כדי לכבס אותו, ובנוסף נדחסים למוות אחרי שנים של נשיאת משקל מתמדת של אנשים רובצים.) שלי, הרמתי רגליים, סידרתי לעצמי את הכרית מאחורי הראש ופתחתי את הספר. אינקרסרון הוא כלא. אבל הוא לא כלא במובן הרגיל של המילה. הוא כלא בעל בינה מלאכותית, הוא מפקח בעצמו על האסירים והוא מערכת סגורה, מה שאומר שהוא יעיל מאוד, חסכוני מאוד ולא ניתן לשליטה. למעשה, איש אינו יוצא ואיש אינו בא לכלא. על הכלא מפקח, כמובן, הסוהר. יש רק סוהר אחד - יותר מזה פשוט לא נחוץ. הכלא, כפי שכתבתי קודם, מתפקד בעצמו. הסוהר הוא אדם משונה ומורכב מאוד. יש לו בת. בתו היא קלודיה, נערה פיקחית שמוכרחה להתחתן עם גבר שהיא אינה מחבבת. אז רגע - למה הסיפור הזה נשמע לי ישן? אה, כן, מפני שבממלכה שבה קלודיה חיה הזמן לא מתקדם. האנשים מוכרחים לחיות כמו במאה ה-17. המטרה היא לכונן שלום ושלווה נצחיים. יש הרבה אנשים שמפרים את הצו ומשתמשים בטכולוגיית עילית כמו מכונת כביסה (אוי ואבוי! נשליך אותם לכלא מפני שלא רצו לכבס ביד!). את קלודיה מלמד ג'ארד, ספיינט (אדם חכם ומלומד) נהדר אבל חולה. כאן אולי המקום לספר, שכל ספר טוב גורם לי לרצות לחיות בתוכו. למשל, כשקראתי את "משחקי הרעב" לא היה לי ספק שאהיה יופי של נערת קפיטול, ואולי אפילו קברניטת משחק. כשקראתי את "מחוננת" של קריסטין קאשור חשבתי שאהיה מחוננת מדהימה (אני מאובחנת כמחוננת גם כך) ושאוכל לקרוא מחשבות או לראות את העתיד. ומה עלה בראשי כשקראתי את "אינקרסרון"? אני חושבת שלו הייתי חיה בממלכה, הייתי ספיינטית. הייתי מקדישה את חיי לאיסוף מידע וחקר, אולי גם לפיתוח טכנולוגיה אסורה. פין חי בתוך הכלא אבל חושב שהגיע מבחוץ, מהממלכה. איש אינו מאמין לו, אבל לידיו מגיע מפתח בדולח בעזרתו הוא לא רק יוצר קשר עם החוץ אלא אף יוצא אליו - האדם השני בלבד שעשה זאת בכוחות עצמו. היו רגעים לא מעטים בספר שחשבתי שגם אנחנו חיים במעין אינקרסרון. אינקרסרון הוא למעשה קוביית כסף קטנטנה, שתלויה על שעון זהב. הכל בה מוקטן, עניין של עיוות מימדים. כבר הוכח שכדור הארץ עגול ומרחף בחלל. אולי החלל הזה הוא למעשה דף נייר ביקום של מישהו אחר. אולי הוא סתם צבע שאיזה ילד משועשע מורח על קיר בעולם אחר. מובן שאף אחת מההשערות הללו אינה נכונה, וברור גם שאני יודעת זאת - אך עצם העובדה שספר מצליח לגרום לי לפקפק בחוקי הפיזיקה ולתהות על טיבו של העולם אומרת משהו טוב עליו. בכל אופן, יש לי עוד כמה דברים לכתוב. יש בספר הזה אלמנטים ממוחזרים שמוכרים היטב לכל קורא פנטזיה מנוסה. אני קוראת ספרים מאז שאני בת שש. מתוך כל הספרים שקראתי, חלק נכבד למדי משתייכים לסוגת הפנטזיה, ובפרט פנטזיה לנוער. לכן אפשר, למשל, לזהות כאן את הזירה מ"משחקי הרעב" עם קברניטי המשחק, את המבוך מ"פרסי ג'קסון והקרב על המבוך", אותו מבוך כל יודע שמייצר את עצמו מחדש בהתאם למחשבות המחפשים בו. אפשר לזהות גם את הממלכה הישנה מ"מחוננת". אפשר לזהות כאן עוד הרבה ספרי נוער. אבל זה לא משנה לי. זה לא משנה לי, מפני שכל כך הרבה דברים בספר הזה מקוריים, ומפני שלא משנה לי מה אני מזהה בספר, משנה לי איך הוא מציג את הרעיונות הממוחזרים הללו מחדש. איך הסופר מציג אותם כמקוריים. זו גם אמירה חדה בנוגע לכל האנשים שאומרים על ספרים ש"הם דומים למשחקי הרעב". משחקי הרעב נגמרו. סוזן קולינס אמנם בראה עולם נפלא, אבל היא לא הראשונה ולא האחרונה שבנתה זירות. - לא גמור. הולכת לאכול וחוזרת.- -חזרתי. אני שבעה.- אז בואו נדמה את זה לגלגל. כן, קשה להמציא את הגלגל מחדש. גם לא הוגן מצידנו הקוראים לצפות מכל מי שכותב ספר פנטזיה להמציא את הגלגל מחדש. גלגל מרובע זה אולי מאוד מקורי, אבל הוא לא יעיל. הוא לא מתגלגל כמו גלגל עגול. כך גם יש רעיונות שפשוט עובדים ורעיונות מקוריים שאולי נכשלים. בנוסף, הערה בנוגע לבניה של אינקרסרון. אינקרסרון מאוד מעניין אותי, מפני שהוא לא שותק ופסיבי. יש לו מחשבות. יש לו חלומות. חלומות עצובים. ומעל הכל, אינקרסרון לא חושש להתערב בעלילה. ספר טוב. חסרים לי אמנם קצת פרטים משלימים, כמו למשל עוד אודות המפתח המסתורי ואודות הסוהר, עוד אודות ההיסטוריה של הממלכה. אבל החוסרים האלה זעירים ביחס להנאה הגדולה שחשתי בקריאת הספר. ועל כך אני מעניקה לספר ארבעה כוכבים. המחזור אמנם ניכר, אבל המקוריות גדולה. אני משתוקקת לבקר באינקרסרון. ולא רק לבקר בו, לדבר איתו.”

“"זו שאלה שלא נשאלתי בעבר .אני רוצה שתספרי לי מה נמצא בחוץ.סאפיק הבטיח שהוא יחזור לספר לי ,אבל לא עמד בדיבורו .אביך לא מוכן לדבר על זה.אני מתחיל לתהות בעומק לבי אם יש בכלל משהו בחוץ,או שאולי סאפיק לא עבר החוצה אלא אל ארצות המוות ,ושאת חיה במקום שאני לא יכול לזהות .יש לי מיליארד עיניים וחושים ואף על פי כן אני לא מצליח לראות מה יש בחוץ.לא רק האסרים חולמים על בריחה,קלאודיה,אבל איך אוכל להימלט מעצמי?" בחרתי לצטט את הקטע הזה , מאחר ואני חושבת שלפעמים כולנו מרגישים כלואים בצורה כזו או אחרת . אנחנו בוחרים את הכלא שלנו ואנו משאירים את עצמנו שם . המפתח לצאת החוצה הוא הבחירה שלנו . לכולם מגיע חופש ותחושת שלווה גם לאינקרסרון. אני לא יודעת מה אני יכולה לחדש בביקורת שלי שאחרים לא כתבו ,אז אני פשוט אספר את התחושה שלי ממנו. כבר הרבה זמן שמתי עין על הספר הזה (בגלל הכריכה והתקציר המעניין )ואחרי שקראתי כלכך הרבה ביקורות נהדרות סוף סוף מצאתי את הזמן לקרוא אותו. הספר מתחיל קצת בצליעה ,אבל מהר מאוד שקעתי בעלילה ועולם של אינקרסרון . הסיפור באמת סוחף . הדמוית מגוונות וכתובות בצורה נהדרת , אולי אני היחידה שחושבת שכך אבל אני התחברתי לאינקרסרון עצמו.אני חושבת שהדמות שלו כוחנית ועוצמתית אבל על אותו משקל הוא בודד. הוא נוצר למטרה לשמור על האסירים ולייצר תרבות חדשה כולם שם ילדיו . עם הזמן הוא פיתח מודעות ולדעתי הוא בודד, ממש הרגשתי צער כלפיו ברגע שהוא אמר שהוא לא יכול להימלט מעצמו. אומנם אני בטוחה שהוא היה יכול לבחור בדרך אחרת ולא להתעלל בתושבים שבו , אבל אולי הסיבה שהוא כזה היא כי הוא אסף את כולם לתוכו ? הרבה רגשות שלילים המון כעסים ? ואין לו אם מי לחלוק את הצער שהוא חש. הדמות שאהבתי אחריו היא כמובן פין :) הוא פשוט דמות מקסימה .במציאות שהוא חי בה למצוא מידת רחמים זה נדיר . ולא סתם הוא הרואה בכוכבים עתיד לצאת מהגיהנום שאינקרסרון יצר . בדימיון שלי הכלא הוא למעשה יצור אורגני חי ענק שהחיים בו הם קשים,פין מצליח לנווט את דרכו , תמיד שהוא על סף איבוד תקווה ,הוא מצליח למצוא ניצוץ של אור שמחזיר אותו למסלול הנכון . וכמובן שהדמות הבאה בתור הוא קיירו!!! הוא כזה דמות מגניבה , אהבתי מאוד את המשמעות של אחים בדם , ואני מאמינה שמרבית הקוראים בתחילה חושבים שהוא שחצן ומעצבן .אבל אני חושבת שהוא פחד לאבד את פין הרי רואים שהוא אוהב אותו :) הוא קצת אנוכי אבל בינינו גם אני הייתי כזו אם הייתי תקועה בגיהנום. הוא עוקצני,ושחצן וזה בדיוק מה שאהבתי בו - הוא בהחלט הוסיף עניין לעלילה(וכמובן שבדימיון שלי הוא הכי נאה שם :)) וסאפיק , הדמות שלו כלכך מעניינת אני חושבת שהוא היה כמו פין , רואה בכוכבים .הוא הצליח לעשות את מה שאיש לא עשה לפניו ובכך נטע תקווה בלבבות האחרים :) ואני ממש סקרנית לקרוא על המסע שלו יותר :) הספר גרם לי לחשוב(שזה כבר דבר טוב >.<) אנחנו יוצרים את המציאות שלנו , לכן אנחנו יכולים להחליט עם אנחנו נשארים בכלא או יוצאים לחופשי . כלא יכול להתבטא בכלכך הרבה צורות זה לא רק תא עם סורגים. כלא יכול להיות עבודה שאנחנו שונאים אבל פוחדים לעזוב או קשר לא בריא שפוחדים לצאת ממנו כי לא רוצים להיות לבד . הספר הוא אחד מטובים שקראתי לאחרונה :) ואני כבר בתחילת השני :) ממש נהנתי ממנו , ואני חושבת שגם אתם אז קדימה , למה אתם מחכים רוצו לקרוא ~.~”