ביקורת ספרותית על אינקרסרון - אינקַרסֶרון #1 מאת קתרין פישר
ספר מעולה

---

לכולם יש גבולות.
וכולם הם כלא.
כלומר, כולנו כלואים במשהו וכולנו כולאים משהו. רגש או מחשבה עצורה, אנחנו כולאים אותה.
ולכולנו יש גבולות שאסור לנו לחצות. משהו שאסור לנו לעשות.

וגם לדמויות בספר הזה יש גבולות, הם כלא והם כלואים בתוך משהו שאסור להם לצאת ממנו:
יש לאטיאה גבול.
יש לקיירו גבול.
יש לגילדאס גבול.
יש לקספר גבול.
יש לג'ארד גבול.
יש לסוהר גבול.
יש למלכה גבול.
יש לקלאודיה גבול.
יש לפין גבול.

וגם לאינקרסרון עצמו יש גבול. הוא כלא.
והוא כולא את עצמו.

אבל לעומת השאר, לו אין אפשרות להתחמק מעצמו.


הדבר שאני הכי אוהבת בספר הזה זה שהספר משלב פנטזיה מיושנת עם טירות וכפרים ואמונות טפלות לבין טכנולוגיה מתקדמת.
זה גם הדבר שאני אוהבת בספרים: הם יכולים לשלב דברים מנוגדים ולחבר אותם ולהפוך אותם לדבר הגיוני שאתה יכול לחשוב שאתה שם.
אני הרגשתי שאני בטירה ובכלא ובמערות. שאני צועדת במרתף הטירה וגם ביערות וכפרים מסוגרים.

יש לספר הזה קסם שגם שהעלילה לא התקדמה במיוחד, לא רציתי להניח את הספר, למרות שהיו לי כל כך הרבה עיסוקים מעצבנים של החופש לעשות (תקולל העבודה במתמטיקה).
וכן, היו באמת רגעים שהעלילה לא התפתחה והיתה די תקועה, אני זוכרת את זה. אבל הרגעים האחרים, אלו ששאבו אותי, הם אלו שאני זוכרת. אינ לא זוכרת שישבתי מיואשת מחכה לאיזשהו רגע מיוחד, אלא שכל הזמן ישבתי דרוכה ומוכנה שיקרה משהו. וזה קרה באמת.

אני אוהבת את הספר גם בגלל הדמויות שלו. הדמויות האנושיות שלו ומלאות הפגמים.
הדמות האהובה עליי, ששמתי לב שיש כאלו שממש לא אוהבים, זו קלאודיה.
היא אדישה וקרה אבל גם אמיצה ומתוחכמת. אבל לעומת זאת, גם אנוכית לפעמים.
ובגלל חוסר האיזון שלה היא אנושית והיא טובה והיה לי קל להתחבר אליה.
גם הרגעים שלה היו הרגעים שהכי אהבתי לקרוא. אהבתי את חלקי הפנטזיה, שמקום שיש בו טכנולוגיה אבל אסור להשתמש בה.
גם את קיירו אהבתי. וזה מאוד מפתיע אותי, כי הוא שחצן מגעיל.
אבל איכשהו, כבר מאחד המשפטים הראשונים שלו בספר, ואני מצטטת: "אני יוצא דופן, פין, גנב-אמן, חתיך הורס, אכזרי ללא גבולות וחסר פחד." כבר מהמשפט הזה אהבתי אותו ועלה לי חיוך על הפנים.
כי הבנתי שזו דמות טובה.
דמות שהיא כמו כולם, שוויצרית, אנוכית ומעט נרקיסיטית שדומה להרבה אנשים ומסתירה את הכאב שלה במשטח הזה שהיא מייצגת של "חוסר פחד, חתיכות ואכזריות". כי כמו שאמרתי, בעצם מתחת לחוסר הפחד הזה יש פחד ואולי מתחת לאכזריות יש גם טוב שמתחבא ולא רוצה לצאת.

שאר הדמויות היו טובות ביותר, למרות שהיו רגעים קלים שרציתי לצעוק על דמות אחת או שתיים (ההם-ההם פין ואטיאה המעצבנים מעט. אטיאה היא הדמות שהחסרונות שלה זו בעצם הבעיה שלה!), אבל בגדול הדמויות לא היו בעיה.

ולדמות החשובה מכולן, אינקרסרון.
זו פשוט מחשבה גאונית. כי זה מזכיר לי את המטאפורה הזו שרשמתי למעלה, שאדם הוא בעצם כלא שכולא בתוכו רגשות ואנשים ולא נותן להם לצאת ממנו. וזה הי פשוט מסקרן ללמוד על הדמות הזו, הייתי שמחה לשמוע עליה עוד בספר הבא.

דבר נוסף שאהבתי בספר זה הציטוטים של השירה, המכתבים והיומנים. קתרין פישר הזו ממש יצירתית עם שירים, היא כותבת אותם מעולה! הקטעים האלה שנמצאים בתחילת כל פרק, גרמו לי להעביר עמודים שלמים רק כדי לראות מה כתוב בהם. וזה מאוד מעניין כי במלאך מכני הציטוטים של השירה קצת הציקו לי.

אני לא חושבת שיש לי סיבה לציין את העלילה המפותחת הזו. לא, זה ייתן ספוילרים ואני מנסה שלא לתת מהם.
רק הסוף: ברור שיש המשך, כולם יודעים וכולם קראו. אבל הסוף שם נשאר יותר מידי פתוח או משהו אחר. לא יודעת, היה בו משהו רע. אבל עדין, זה לא מונע ממני לקרוא את הספר הבא-סאפיק, שבו נדע באמת האם סאפיק, הישות שסביבה סובבת חצי מעלילת הספר בשאלה אם היא קיימת או לא. בספר הבא נדע את התשובה.

אז אני ממליצה לכם על הספר הזה. הספר הזה הוא לא כולא אלא משחרר. ככיף לקרוא אותו.


אז לכולנו יש גבול שאסור לצאת ממנו. וכולם הם כלא וכולנו כלואים.
כולנו נשתחרר ממנו יום אחד בטח.
כמו שהדמויות בספר השתחררו.


חוץ מאינקרסרון עצמו שיהיה כלוא לנצח.

» ביקורות נוספות של snow fox
» ביקורות נוספות על אינקרסרון - אינקַרסֶרון #1