נחמד, פנטסיה מעט פחות זוהרת אבל מעניינת. שני ספרי המשך הקרחאנ חלקה ללא מעצורים.

הספר אינקרסרון וההמשך הטבעי שלו סאפיק, לוקחים אותנו לעולם שבו הנסיון לעשות טוב והשימוש בבינה מלאכותית הופכים להיות סיוט, כמו גם מראה לנו שהדשא של השכן אינו ירוק יותר.
שני הספרים מתרחשים בתוקפה שבה מחשבים שולטים בעולם (אך רוב בני האדם לא מודעים לכך) אולם הכול נעשה תחת "נוהל תקופה" שהוחלט על ידי המלכה. אנו נודדים בין שני עולמות דרך חייהם של שני גיבורים.
פין, אשר כלוא בכלא/עולם בשם אינקסנרון,חי בזוהמה, בעוני ובמלחמת ההשרדות היומיומית וסובל מהתקפים חוזרים ונשנים שנותנים לו הצצה על חיים אחרים, אולי שלו, מחוץ לעולם הכלא האכזרי, אי שם בעולם האמיתי שבו יש כוכבים בשמיים.
קלודיה, בתו של הסוהר, חיה בעולם האמיתי, בטירה, עם עושר ושמלות, גבירת הבית. בעולם יש "נוהל תקופה" שבה כולם מחוייבים לחיות כמו במאה ה 17, למרות שיש טכנולוגיות מתקדמות, קלודיה והמורה שלה ג'ארד, מתחמקים מדי פעם לעולם המודרני וחוקרים כוכבים וכתבים עתיקים.
מציאתו של מפתח מיוחד שמאפשר קשר בין שני העולמות, מוביל את החברים בכלא לצאת למסע הרפתקאות מסוכן בנסיון לצאת מאינקרסרון לעולם האמיתי.
ספרי פנטזיה משובחים, מאוד נהנתי לקרוא.
ממליץ בחום.

עם קונספט חדשני ומעניין, דמויות עמוקות, עלילה לא רעה ופתיחה מותחת, 'אינקרסרון' נראה כספר אשר החיים הגישו לו לימונים, סוכר ומסחטה ובכל זאת הוא לא הצליח לייצר לימונדה. כי למרות נתוני הפתיחה המרשימים שלו, מדובר בספר כלל לא מוצלח.
מה מפריע לי כל כך ב'אינקרסרון'? ובכן, אני מניחה שמשהו בעלילה פשוט לא מיצה את הפוטנציאל שלה, שזה די עצוב. אבל עם זה הייתי יכולה להתמודד, אם לא היו כל כך הרבה בעיות ניסוח קשות.
הנה העניין בבעיות ניסוח: אי אפשר לדעת במי לתלות את האשמה, בסופר או במתרגם. אני מזמן גיבשתי דעה לגבי ספרים הכתובים בשפות סקנדינביות- נראה שהן פשוט לא מיתרגמות טוב לעברית. כמה אנשים ששיתפתי איתם את דעתי העלו את הטענה ההגיונית שהעניין הוא לא השפה, אלא מיעוט המתרגמים לשפות אלו. כאשר יש פחות מתרגמים, באופן טבעי גם מספר המתרגמים הטובים הוא קטן. וכך ניתן למצוא ספרים מוצלחים, שחברות ההוצאה לאור השקיעו במתרגם טוב כי ראו את הצלחתם הבינלאומית- ספרי יונס יונסון למשל. אבל 'אינקרסרון' נכתב במקור באנגלית. כמה קשה למצוא מתרגם טוב מאנגלית?
נראה שהבעיות הן של הסופרת, בתחביבה המוזר להכניס הרבה יותר מדי רעיונות למשפט אחד, מה שלרוב בא לידי ביטוי במשפטים ארוכים מאוד, מרובים פסיקים, אך לא תמיד, נראה לי שהבנתם את הרעיון, כמו בציטוט הבא:
"איש לא ידע מהו גילה האמיתי של המלכה סיאה. אחרי ככלות הכול, היא מכשפה. ייתכן שהיא מבוגרת מהסוהר, אם כי הוא נראתה לעומתה כהה וכבד ראש וזקנו הכסוף עשוי בצורה מושלמת."
מה.
מתחברת לכך התופעה של קטעים שלמים העוברים בצורה אסוציטיבית בין מגוון רחב של נושאים. זה כשלעצמו לא בעייתי, כאשר זה נעשה כרכבת הנוסעת ישר בקצב אחיד. כשזה כמו אופנוע מופרע שעוקף את הפקק מימין ופונה פניות פרסה, זה נהיה מרגיז. מפאת קוצר היריעה וחשש מספוילר לא אדגים את העניין הזה, אך הנה ציטוט נוסף שתיסכל אותי רבות:
"המלכה עצמה עמדה שם. קלודיה ראתה, לתדהמתה, שהיא לובשת גלימה שחורה."
מה מדהים?? למה קלודיה נדהמה?? רציתי לטלטל את קלודיה עד שתספר לי! האם חסר לי מידע כאן? האם המלכה לעולם לא לובשת גלימה? או את הצבע שחור? למה, קלודיה? למה את נדהמת כל כך?! תצחקו, אבל המשפט הזה הטריף אותי לחלוטין.
בתחילת כל פרק יש קטע נבחר מספרי אגדה שבעולם המתואר בספר, כחלק מהרקע. הקטעים כתובים בשפה מליצית, שירתית ויפה. הייתי שמחה לקרוא ספר שלם הכתוב בצורה כזאת. מילא.

ספר מרתק לקריאה, בסגנון הסטימפאנק. הכתיבה סוחפת לתוך ההרפתקה המעוררת רגשות מגוונים. העולם שבהכלא והעולם שבחוץ.

הספר מעורר מחשבות על החיים שלנו, כפי שאנו רואים את המציאות ואת העולם מסביבינו אכן הוא כזה או שאולי יש משהוא מעבר לו שאיננו מסוגלים לחוש בו ברמת התובנה הפנימים של האנושות כיום. על-פי אמונות עתיקות נאמר כי בכל תא גופינו ישנן ערים וממלכות ויתכן כי מפותחות יותר מזו שאנו חיים בה. או שאולי אנו בעצם חיים בתוך התא של משהו אחר ואיננו מסוגלים להבין את קיומו.

ומה לגבי ההחלטות שלנו בשביל משהו אחר?! האם אנו באמת יכולים לקבל החלטות בשביל מישהו? כמו שהספיינטים החליטו בשביל האסירים? מה אתם חושבים?

את הספר פגשתי לראשונה בדוכן ספרי יד שנייה. מכל הספרים שהיו שם, והיו שם הרבה, קלטתי דווקא אותו. הרמתי אותו ובחנתי את הכריכה הכחולה כהה שלו, עם המפתח התכול. אין ספק שמפתחות סקרנו אותי.
הפכתי אותו וקראתי את התקציר.
"תארו לעצמכם כלא עצום עד כדי כך, שמלבד אינסוף תאים ומסדרונות יש בו גם יערות, ערים ואוקיינוסים. פין הוא אסיר בכלא הזה." כבר נשמע מצויין.
"תארו לעצמכם ממלכה מהמאה ה-17, שמערכת מחשבים חכמה שולטת בה. קלודיה היא נערה שחיה בעולם הזה." זה נהיה טוב יותר מרגע לרגע.
"הוא בפנים. היא בחוץ.
אבל שניהם כלואים.
ברוכים הבאים לאינקרסרון."
התקציר הזה שבה אותי. בהתחשב בניסיון רב השנים שלי עם תקצירים, הופתעתי לקראות תקציר כל כך איכותי ולא מאכזב כמו האחרים. התקציר הזה היה פשוט מצויין, מסתורי, לא מובן במלואו, המבנה שלו היה נהדר. מקבילות שכזו בין שני עולמות שעוד לא יצא לי לפגוש בספרים אחרים דומים להם. הניסוח היה נהדר, וידעתי שאני מחזיקה בידיים שלי ספר לא רגיל.
פתחתי את העמוד הראשון.
"מי ידע למפות את מרחבי אינקרסרון?
את תאיו, מנהרותיו, תהומותיו?
רק אדם שידע חירות בחייו
ידע לזהות את כלאו, מרחביו, ממדיו."
הספר עם התקציר יוצא הדופן הזה פותח בקטע של שירה. "שירת סאפיק," נכתב שם. אני חושבת שברגע הזה התאהבתי באופן רשמי.
כשאמא שלי יצאה מהחנות מאחורי הדוכן, ישר שאלתי אם תוכל לקנות לי אותו. אבל היא מיהרה באותו הרגע והבטיחה שתביא לי מהספרייה. אני מודה שהתאכזבתי, והיה לי קשה להחזיר את הספר חזרה למקומו. רציתי עוד ממנו.
הוא לא עזב אותי ימים לאחר מכן. חשבתי עליו. נזכרתי בו. הרהרתי במה שקראתי. וידעתי שאני ממש חייבת לקרוא את הספר הזה.
אחרי המון זמן מאז, כנראה יותר מחודש, השגתי סוף סוף את הספר. הצלחתי למצוא עותק מתחבא בספרייה, ומיד אחרי שקראתי את התקציר היפה שלו שוב התחלתי לקרוא.
בתוך לא יותר מיומיים סיימתי אותו עם דמעות בעיניים. למה? לא כי הספר עצוב, מרגש או נוגע במיוחד. לא כי דמות שאהבתי מתה ולא כי הסוף היה כל כך מרגש.
פשוט הוא היה מסוג הספרים המאוד נדירים האלה שעצוב לסיים אותם, שאתה רק רוצה עוד ועוד מהם. שהיית נותן הכל כדי לקרוא אותם שוב, בפעם הראשונה. אין לכם מושג איך שמחתי כשגיליתי שיש לו ספר שני.
פין הוא אסיר בכלא ושמו אינקרסרון, אותו בנו חכמי הדור הקודם. הוא כלא חכם שמתוכנן להגן על האסירים בכוחות עצמו, לדאוג לכל צרכיהם ולהתחזק בעצמו, לבנות תאים חדשים ומקומות חדשים. הוא היה כל כך גדול, שבעיני כולם לא היה חוץ. הוא היה כל העולם שהכירו.
קלודיה היא נסיכה בממלכה שמערכת מתוחכמת שולטת בה ועוצרת את הזמן מלחלוף. נהוג שם נוהל תקופתי שעל פיו הממלכה מחויבת להתנהל. קלודיה היא בתו של סוהר אינקרסרון, ולמרות זאת אינה יודעת היכן אינקרסרון קיים, כמו הממלכה כולה.
חפץ יוצא דופן שמוצאת קלודיה מאפשר לה לתקשר עם פין שבכלא, ומאותו הרגע העניינים מתחילים רק להסתבך, בכלא ובממלכה.
הסיפור עצמו נהדר. הוא מאוד יוצא דופן וחדשני, לא מעתיק כמו הרבה ספרים שיצאו לאחרונה. למרות שמדובר בעולם עידני, הסופרת לוקחת אותו למקום אחר לגמרי ומפתיעה לכל אורך הסיפור, לא היה דבר שצפיתי מראש.
מלבד זאת, הכתיבה פשוט מדהימה. מסוג הספרים האלה שגורמים לי לחייך ולרצות לומר לסופרת, "כל הכבוד לך. באמת כל הכבוד." כי הכתיבה פשוט נפלאה, היא כל כך זורמת ויוצאת דופן. אין ספק שהסופרת יודעת לבנות מתח היטב, להגיע לליבו של הקורא ולגרום לו להזדהות. התיאורים היו טובים כל כך, לא יותר מדי מהם ולא מעט מדי. אין ספק שזה הספר שכתוב הכי טוב שקראתי מעולם.
הדמויות שקתרין פישר יצרה היו כל כך מיוחדות. כל דמות נבנתה בקפידה והייתה שונה מהאחרת. קווי האופי היו ברורים מאוד אבל לא מוגזמים. לכל דמות הייתה הייחודיות שלה, לא הייתה דמות דומה לאחרת. אפילו הדמות ה"רעה" כביכול בסיפור קיבלה עידון מיוחד ואפיון שונה משאר הספרים.
דמות אחת שהקסימה אותי במיוחד היתה סאפיק, שבכלל לא חלק מהעלילה. הוא האדם היחיד שברח מהכלא, האיש עם הכנפיים, האגדה. השם שבחרה לו הסופרת מיוחד ויוצא דופן.
בנוסף לכל המעלות שציינתי, בכל תחילת פרק הופיע קטע. פעם היה זה קטע מהיומן של אחד מהחכמים שבנו את הכלא, פעם היה שירתו של האדם היחיד שברח מהכלא, סאפיק, יומנים ואגדות של דמויות שקדמו לעלילה. באמצעותם הסופר בעצם בנתה את העלילה, נתנה לקורא להבין את מה שקדם לאירועים בספר.
לסיכום, ספר מצויין. כתיבה נהדרת וייחודית שלא פגשתי בשום ספר אחר. העלילה חדשנית ומיוחדת, הסיפור אפוף מתח ומסתורין לאורכו של הספר כולו. דמויות מיוחדות ויוצאות דופן עם קווי אופי שונים וברורים, שאפשר להתחבר לכל אחת מהן.
אני לא חושבת שהצלחתי להעביר את התחושות שלי לגבי הספר בביקורת הזו, עד כמה אני מוקסמת ממנו ואוהבת אותו, יותר מכל ספר שקראתי אי פעם.
לכן אסיים בקטע משירת סאפיק שהופיע בספר, שאולי יעזור להבין, אפילו קצת, כמה הספר הזה יפהפה ומיוחד.

"אוזניים לכותל,
הדלתות רואות,
קולות לעצים.
חיות משקרות.
הישמר מהגשם,
הישמר מהשלג,
הישמר מהאדם.
הידע הוא רק אשליה."

ספר ממש טוב. אם קראתם את אינקרסרון אין לכם ברירה אלא לקרוא את סאפיק כי אינקרסרון נגמר במתח וזה...
(אני בטוחה במיל-יון א-חוז - אם לא קראתם את הספר השמיימי "המנבאים" תתעלמו כי אתם לא תבינו - שהסופרת צוחקת לה צחוק מרושע ברגע זה ממש על איך שהיא סיימה את הספרים.)
אז כן, סאפיק נגמר באופן לא ברור.
אבל אם להסתכל על הצד החיובי, יש מקום לדמיון, לא? (עזבו. סתם עוד ציטוט לא מזיק מהספר הכי מושלם עלי אדמות "האסופית".)

קראתי אותו & יש לי אותו.
ספר ממש טוב - אני לא אתחיל לחפור לכם על זה עכשיו...
הבעיה היחידה היא שהוא נגמר במתח ואז אין לכם ברירה אלא לקרוא את השני (זאת לא הבעיה, חכו רגע, שיואו!) והספר השני (סאפיק) נגמר בצורה די לא ברורה ולא ממש הבנתי את הסוף...
אם אתם יכולים להתמודד עם זה, לכו על זה. אחלה ספר.

ספר מעולה אבל התאכזבתי מאוד מהסיום של הסדרה

ישנם אנשים שכלואים בעולם הזה וישנם אנשים הכלואים בעולם הבא...
ישנם אנשים שכלואים בכלא וישנם אנשים שכלואים בחירותם....
ישנם אנשים הכלואים בעושרם וישנם אנשים הכלואים בעוניהם...

כל אחד חושב משהו אחר, בני המעמד הגבוה חושבים שהם כלואים ורוצים להיות חופשיים, החופשיים חושבים שהם כלואים במקומם ורוצים להיות בני המעמד הגבוה..

לכל אחד יש רצון, רצון לחיים מושלמים, רצון להיות כמו האנשים שלדעתם הכי מאושרים בעולם, אבל מה קורה עם האנשים שחשבתם שהם הכי מאושרים בעצם כלואים בדיוק כמוך?????

אינקרסרון הוא ספר מרתק ומרגש בעל עלילה מהפנטת שלא תוכלו להניח את הספר בצד. כן כן אני יודעת שזה נשמע כמו פרסומת מאשר ביקורת אבל מי אמר שאין ביקורות שבהם רק מהללים את הספר?

הספר מסופר מחיי פין שרק רוצה להשתחרר לחופשי מהכלא הנורא אינקרסרון ומחיי קלודיה בת סוהר אינקרסרון שרק רוצה להשתחרר מחייה ולהיות חופשיה לגמרי.

לפי דעתי אינקרסרון זה שם כולל, שם כולל לדבר שמונע מאיתנו הדור הצעיר להשתחרר לחופשי.
מתי שתיכנסו לשם אתם תרצו לצאת אך השאלה היא האם תצליחו לצאת????? ברוכים הבאים לאינקרסרון