ביקורת ספרותית על דברי - מהעולם האמיתי # מאת לורי האלס אנדרסון
ספר מעולה

---

אזהרת טריגר: פגיעות מיניות.*

אני לא יכולה שלא להתפעם מהיכולת ההזויה משהו של נפש האדם לבצע עקיפה של זיכרון מרוטש על הכביש ולהמשיך לנסוע.
לקחת זיכרון איום, לתקוע אותו בצנצנת ולשמר אותו בעומק המרתף של התת מודע.
בפשטות, זאת הדרך לשרוד. כי הנפש לא מסוגלת, לא מסוגלת להמשיך בלי פשוט... ללכת, לרוץ, לברוח. לשכוח. לשים בעבר, להמשיך הלאה,
כאילו כלום לא קרה.

ברוב המקרים השלב הזה לא מחזיק לנצח. מתישהו הזיכרון יברח מהצנצנת, יצוף ויגאה. אולי גם יטביע.
ועדיין. אני לא יכולה שלא להעריך את הנסיון הנואש של הנפש להציל את עצמה, להמשיך לחיות, להסתכל אל האופק.
~
"אני מניחה שפשוט הייתי צריכה לספר למישהו, פשוט לספר למישהו. לגמור עם זה. להוציא את זה, לפלוט את זה."

(זה. הזה הזה. כי אין לזה שם, אי אפשר לומר את זה בקול. אפילו לחשוב את זה כמעט בלתי אפשרי.)

מלינדה.
מלינדה היא ילדה-נערה
כואב לה
כל כך כואב לה
והיא כל כך לבד.
מלינדה היא שנאה עצמית, דיכאון, בריחה
מלינדה היא יצירתיות, בגרות, עוצמה
יותר מכל- מלינדה היא אומץ. אומץ אומץ אומץ. אומץ לשרוד.
גם אני מלינדה.
~
אני חושבת שהיחודיות של "דברי", היא שהוא לא ספר משתפך בכאב, מזעזע ומטלטל בצורה בלתי אפשרית לעיכול, כמו ספר אחר שקראתי לאחרונה.
כן, הוא מספר סיפור קשה, נורא, כואב. אבל לורי האלס אנדרסון, בחכמה רבה, עוטפת את הסיפור של מלינדה במעטפת דקיקה של הומור מריר, של ציניות נוקבת ומפוכחת. מעניקה למלינדה סוג של עור שני שמגן עליה, וגם על הקורא/ת.
וזה באמת דק מן הדק.

"דברי" לא מדבר רק על שתיקה פרטית, אלא על שתיקה כללית. העלמת העין של המורים, של ההורים של מלינדה, של כל מי שמסביב. למה אף אחד לא שואל? למה אף אחד לא ניגש? למה לאף אחד לא אכפת? זה מפחיד לחשוב שדבר כזה יכול לקרות, שאף אחד לא יראה אותך באמת. שלא יהיה מי שיסתכל לך בעיניים ויראה שהן קרועות מכאב.
זה גם ספר על השתקה. לא אפרט יותר מדי. אבל יש בספר סצנה חזקה מאוד של עימות בין מורה שתלטן ועריץ לבין תלמיד אמיץ שלא מוכן להיכנע.
~
קראתי את הספר לראשונה בכיתה ח', כשהייתי בת גילה של מלינדה, ועכשיו פעם שניה. זה כל כך מוזר להשוות בין שתי הקריאות, כאילו מישהי אחרת קראה את הספר הזה אז.
אז, הזיכרון האישי שלי היה מודחק כל כך, קראתי את הסיפור של מלינדה בנתק רגשי חזק מאוד. לא הרגשתי, לא כאבתי. רק פחדתי.
ועכשיו, כמה חודשים לאחר שהזיכרון עלה וחזר להיות חלק מהחיים שלי - חייתי את הספר הזה. הרגשתי וכאבתי, ולא פחדתי ולא ברחתי. היתי שם בשביל מלינדה, ומלינדה היתה שם בשבילי. הושטנו יד..

"דברי" עוזר לי להמשיך ולדבר את הסיפור שלי. לא לשתוק, לא לפחד מעצמי וממה שקרה לי. אני מודה ללורי על כך. וגם על העיסוק שלה בנוער, על הכתיבה שלה על נוער, לנוער. שאכפת לה.
אל תפחדו לדבר, אל תפחדו לספר את הסיפור שלכם.
אל תפחדו לבקש עזרה כשאי אפשר לבד.
~
טוב, זו הביקורת המדכאת ביותר שכתבתי/קראתי בסימניה אי פעם.
אז אני מוסיפה כמה מילים שאני באמת מאמינה בהן. גם אם לא תמיד מצליחה לחיות לפיהן.
אז ככה: יש חיים אחרי פגיעה. יש חיים אחרי טראומה. יש חיים אחרי מוות. יש חיים אחרי יאוש!
יש אור מאחורי החושך. בתוך החושך. לפעמים אפשר לראות אותו רק בקושי; לפעמים הוא מחייך אלי והוא זהוב ויפהפה ואני מאמינה בו לגמרי. לפעמים הוא מסתתר ממני, לפעמים אני ממנו.
אבל הוא תמיד ישנו. ואני הולכת בדרך הזאת, למרות שהיא מפחידה ומטלטלת וכואבת, כי אני יודעת שבסוף המנהרה אני אהיה באור.
אני אהיה האור.

ועוד דבר חשוב חשוב שבת-יה העירה את תשומת ליבי לגביו- אנחנו חיים בתקופה קשובה, תקופה מכילה ומקבלת. אני יודעת שלא תמיד רואים את זה, אולי רוב הזמן, עם כל הפילוג והשנאה ומה לא. אבל אין ספק שמשהו השתנה. אין ספק שהיום המענה הטיפולי לגבי כל פגיעה שהיא רחב יותר, בין אם זו פגיעה מינית, בין אם זה הלם קרב, בין אם זה שכול. אפשר לקבל עזרה, ואולי זה משהו שאפשר לברך עליו בכל הכאב הזה.

אַתְּ עוֹד תֵּצְאִי מִן הַחֹשֶׁךְ הַזֶּה
אֲנִי יוֹדַעַת

אַתְּ תִּפְרְצִי חוֹמוֹת
גְּבוֹהוֹת מִזּוֹ שֶׁל סִין
אַתְּ תַּפִּילִי מִגְדְּלֵי
רַהַב בָּבֶל

וְהַשָּׁמַיִם יִהְיוּ מָעוֹף
מַחְשְׁבוֹתַיִךְ הַחֲדָשׁוֹת,

לִבֵּךְ הַמִּשְׁתַּלֵּם.

*לקח לי זמן להבין שאולי בטעות הפעלתי אצל אחת או אחד מן הקוראים את הביקורת טריגר למקרה שהיא או הוא עברו. אם היה כך, אני מצטערת.
~

"ואולי, הוא יהיה הדבר שבשבילו החזקת חיים..."
https://www.youtube.com/watch?v=pDUgD0jaseo

» ביקורות נוספות של מעין
» ביקורות נוספות על דברי - מהעולם האמיתי #