ביקורת ספרותית על דברי - מהעולם האמיתי # מאת לורי האלס אנדרסון
הביקורת נכתבה ביום שני, 4 במאי, 2015
ע"י Nameless


אזהרת טריגר: אונס והטרדה מינית





את הספר הזה קיבלתי בדואר מספר ימים אחרי כנס עולמות, אחרי אלפי הנדנודים מאור על כמה שהספר מדהים ושאני צריכה לקרוא אותו, הוא שלח לי אותו. (וגם נזכר כמה זה היה מטופש מצידו, כי הוא היה יכול פשוט להביא לי את הספר אישית בכנס)
אני סומכת על הטעם של אור רוב הזמן, אחרי ההצלחה עם הגל החמישי והערפילאים, שני ספרים נוספים שהוא לא היה מוכן לסתום את הפה לגביהם. אז לא היססתי אפילו לשנייה כשנטלתי את הספר ליד והתחלתי לקרוא.

ויהיה מיותר לומר שלא התאכזבתי. לורי חוטפת אותי לעולם המריר והאילם של מלינדה. מושכת אותי בשרוול ודוחפת את הראש למים, בלי להתיר לי לקחת שנייה אחת לנשום לפני.
וכך אני נגררת אחריה במסדרונות, קוראת בחיוך קטן על שיעורי האומנות, מעריכה את אופיו של דיויד, ותוהה עד כמה אני דומה להת'ר.
אבל יותר מכל, מתרכזת ביצור. אותו יצור שמלינדה מזכירה כמה וכמה פעמים במהלך הספר, עד שהיא כותבת מה קרה. מה הוא עשה לה. אותו יצור שאורב במסדרונות ויוצא עם החברה הכי טובה שלה לשעבר.

יצור שלי נמצא בחדר בסוף המסדרון. הוא לרוב יושב מול המחשב ומשחק באותו משחק אלים עם החברים שלו, צועק במיקרופון של הסקייפ וצוחק. רוב הפעמים, אני רואה אותו אולי פעמיים ביום. וגם אז אלו שתי פעמים חטופות כשהוא עובר לידי או הולך לאכול. אנחנו לא מדברים.)

למלינדה אין ממש חברות. כולן נטשו אותה, אחרי שהיא התקשרה למשטרה באותו לילה במסיבה. היא לא ידעה מה עוד לעשות. איך להתמודד. היא הייתה חנוקה מדמעות מכדי שבכלל תוכל לדבר, אבל מי שענתה איתרה את המקום ותוך כמה דקות שוטרים מילאו את המקום. אבל מלינדה לא זכתה לספר למה היא התקשרה.

טוב, אין לה חברות, חוץ מאחת, בערך. הת'ר, התלמידה החדשה. שמתאמצת כל כך להתאים את עצמה בבית הספר החדש. שמנסה כל כך להיכנס לקליקה, לקבוצה.
היא אנגרטית ומדברת הרבה ובהתחלה הזכירה לי את עצמי, רק הרבה יותר חדורת מוטיבציה ופחות עצלנית. וככל שהמשכתי לקרוא, חיבבתי אותה פחות ופחות והזדהתי איתה פחות ופחות.

המצב בבית לא יותר טוב. גם התקשורת עם ההורים לא רבה. הרוב מסתכם בפתקים על השיש ובהרצאות על הלימודים. הם מרוחקים, ממנה ואחד מהשני.

על כריכת הספר כתוב, "דברי - אנחנו רוצים לשמוע מה יש לך לומר!"
אבל, המציאות קצת שונה מזה.

("רק אל תספרי לאמא ואבא, אוקיי?")

החברה משתיקה אותנו.

(הקול שלו נואש קצת והוא עומד לצאת, כבר עם רגל אחת בחוץ.)

היא לוקחת את קולנו.

("רק אל תספרי להם.")

היא מאשימה אותנו. את הבגדים שאנחנו לובשות. את השעה והמקום שבהם העזנו להימצא.

(והוא חומק מהדלת כשאני מחבקת את הכרית קרוב יותר אלי ומנסה לנעוץ את מבטי עמוק כמה שאפשר במסך הטלוויזיה. מנסה לא לחשוב על זה. מנסה לא לחשוב על כלום.)

היא מזכה אותם. את מי שתקף. הם לא מקבלים את עונשם.

(פעמיים זה קרה. הפעם הראשונה בבית מלון באילת. פעם שנייה בסלון, אצלנו בבית. צעקתי, אבל מה זה משנה כשאין עוד אדם שישמע.)

אני מכירה יותר מדי אנשים שחוו את זה והאנשים שעשו להם את זה לא הורשעו. חלקם אפילו לא דיווחו עליהם.

(והוא האשים אותי בפעם השניה. אמר שאני התחלתי. שאני צריכה להפסיק ללבוש חולצות כאלו.)

אבל מה אני מדברת, זה לא כאילו שאני אמרתי משהו.

(לפי הסטטיסטיקות, כמסתבר, כשמונים אחוז מהמקרים, התוקף הוא אדם שהקורבן הכיר מקרוב.)

כמו מלינדה, גם לי זה קרה כשהייתי צעירה מכדי להבין. באותה תקופה לא ייחסתי לזה הרבה חשיבות. וגם לא בפרק זמן ארוך אחרי.
למען האמת, עד הספר הזה, לא הקדשתי למה שקרה הרבה חשיבות. אלו היו נקודות קטנות בחיים שלי, שבקושי עיצבו את מי שאני. איך אני יכולה לקרוא לעצמי קורבן? פפט, פליז. אני בסדר. מי צריך את הרחמים שלכם. אני לא צריכה עזרה.

(אני רק רוצה להגן על אחותי.)

כי כל פעם שהם משחקים הלב שלי מאיץ, ואם היא צועקת, "די, תפסיק!" אני לא יכולה שלא לרוץ מהר אליהם. אם היא בוכה ממנו, גם אם זה על הדבר הכי מטופש בעולם, כמו זה שהוא בא והעביר ערוץ, אני שם, מרימה אותה מהר לזרועותי ועוטפת אותה בחיבוק כאילו היא חוותה את הדבר הכי נורא בעולם.

(היא בת שש ואני מפחדת עליה.)

ואתם רואים את זה בכל מקום, אני יודעת. אתם רואים את זה ב"קאט קולז", ברחוב. כשעוברת בחורה עם ג'ינס קצר מדי לטעמכם ואתם לא יכולים שלא לשמוע את השריקה והצעקה של, "איזה כוסית!", או כשעוד פעם מדווחים בחדשות על מקרה קיצוני.
מה, אני אפילו לא צריכה להסתכל רחוק מדי כדי לתת לכם דוגמא.
מאי פאטל? כן? יש סיכוי ששמעתם את השם? פה, שם, וגם מהבחור ההוא? אולי מכרים שלכם שיתפו את הפוסט שלה, של הבחורה שקמה ואמרה, וסיפרה על מה שקרה. כי היא סבלה מספיק, והיא לא יכולה לחכות שמישהו אחר יספר את זה במקומה. היא זו שעברה את זה.

היא קמה ודיברה, נושאת את הקול שלה למרחקים, מספרת על איך המפקד שלה, סא"ל לירון חג'בי בכבודו ובעצמו (שאני אישית לא שמעתי עליו לפני, אבל הבנתי מדבריה שהוא היה מכובד ומוערך עד מאוד) תקף אותה מינית.

הוא: מנצל את היותו המפקיד שלה
הוא: תוקף אותה
הוא: במשך מספר חודשים
היא: מצולקת נפשית ופיזית
היא: לוקחת עמדה
היא: מדברת
הוא: הודה בכל הטענות נגדו
הוא: יודח מצה"ל אבל. הוא לא יועמד לדין על עבירות המין החמורות שביצע.

(וכאילו שזה לא גרוע מספיק,, בדף פייסבוק בשם "סוף לטרור הפמינסטי", פירסמה אישה [כן, אישה, כן] פוסט, שבצמצום מצומצם, מדבר על העובדה שבפרופיל שלה יש תמונות שלה, בבגד ים, ש, "לא משאיר הרבה מקום לדמיון". היא גם מוסיפה שהיא לא מאשימה את הקורבן, חס וחלילה, פשוט, מה היא מצפה, המאי הזאת, הרי לגברים יש רצונות. "אותי זה דוחה שמישהי שמחצינה את הנשיות שלה בצורה כל כך בוטה הולכת על צעד כזה של האשמה כלפי גבר [...] מי שמתייחסת בכזאת פתיחות לגוף שלה מוטב שתתייחס בפתיחות גם לצד השני שאולי מעד בהתנהגותו.")

הספר הזה, עם 188 עמודים בלבד (גם אני הופתעתי מאורכו הקצר), מצליח לגרום לי לשפוך בעצמי את כל המילים האלו החוצה. כשהתחלתי עם הביקורת הזו, בכלל לא תיכננתי לכתוב בכזה פירוט, בכלל לא תיכננתי למלא שלושה עמודי דוקס, בכלל לא תיכננתי לדבר.

מלינדה מתאפיינת בכתיבה הנערית הזאת, שאפשר לראות ב'נמלים', ו'המקרה המוזר', ו'בינתיים הכל בסדר'. אותה כתיבה של בני נוער שחווים קשיים אבל לא מצנזרים את זה. כנים באופן קיצוני. עם נימה ציניקנית שכזו.
בשיעורי אומנות, הוטל עליה לצייר עץ. כלומר, לאו דווקא לצייר אותו. היא מוזמנת גם לפסל, לעצב, או לחרוט. האחרון הולך לה קצת פחות טוב. המורה שלה, מר פרימן, הוא קצת קו-קו. אחד שמשמיע מוזיקה בזמן השיעור ולא אכפת לו ממש מה התלמידים שלו עושים, כל עוד זה אומנות, כל עוד הם מבטאים את עצמם. וזה היה מקסים.

תהי רגועה, תנסי להנות
אם תפסיקי לבכות זה ישרוף לך פחות בעיניים
בסוף תלמדי לאהוב גם אותי
אבל בינתיים.. - יוני בלוך/ הסוד הקטן

אתר מרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית בישראל - http://www.1202.org.il/
31 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת




טוקבקים
+ הוסף תגובה
Ω Belive Ω (לפני 3 שנים ו-1 חודשים)
קראתי את ביקורת הזו לפני... חודש או חודשים זה עדיין פועם במוח שלי יום יום. מדהים.
◕‿◕ ^חדת-קרן^ ◕‿◕ (לפני 3 שנים ו-1 חודשים)
נראה לי שאני קצת באיחור, אבל, למי אכפת O:
הביקורת הזו מדהימה. אני אוהבת אותך ניימי.
אנג'ל (לפני 3 שנים ו-3 חודשים)
אבל למה. לא. להזהיר.
גרייס (לפני 3 שנים ו-3 חודשים)
תקראו. את הספר הזה.
ניימס, קראתי את הספר הזה מזמן ואת זו שהזכירה לי את הרגשות והתחושות והכאב של מלינדה. ביקורת מדהימה.
Nameless (לפני 3 שנים ו-3 חודשים)
כי. טריגרים זה חשוב.
אור (לפני 3 שנים ו-3 חודשים)
תקראו את זה כלבות
אנג'ל (לפני 3 שנים ו-3 חודשים)
אבל למה ספויילר. בבולט. בשורה הראשונה :')
זה שאין לנקוב בשמו (לפני 3 שנים ו-3 חודשים)
רלוונטי ביותר
רץ (לפני 3 שנים ו-3 חודשים)
ביקורת חשובה ונוגעת על רקע החדשות העכשוויות
no fear (לפני 3 שנים ו-3 חודשים)
ביקורת מקסימה.
קריקטורה (לפני 3 שנים ו-3 חודשים)
וואו, איזו ביקורת נוגעת, ניימס. הכתיבה שלך הולכת ומשתבחת. זה מדהים עוד יותר לאור העובדה שהיא תמיד היתה טובה.
אור (לפני 3 שנים ו-3 חודשים)
ביקורת מדהימה.





©2006-2018 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ