ביקורת ספרותית על דברי - מהעולם האמיתי # מאת לורי האלס אנדרסון
ספר מעולה

---

המצב שלי בכיתה ט' לא היה טוב. הרגשתי שחברות שלי עוזבות אותי, מתרחקות ממני אלפי שנות אור. הגעתי אל החופש הגדול אחרי שלא דיברתי עם חברה הכי טובה שלי כמה חודשים. לא דיברתי איתה עוד חודשיים. גם עם האחרות לא דיברתי הרבה בחופש. כאב לי, כאב לי. הייתה לי יום הולדת. חגגו לי, והרגשתי בחוץ. לא הייתי שייכת. אאוטסיידרית.
כעסתי על עצמי. שנאתי את עצמי. שנאתי את "חברות" שלי. ברחתי אל הספרים. בכיתי הרבה. יותר מדי ספקות שהלב שלי יכול להכיל. שאלתי שוב ושוב- "מה את עושה לא בסדר? תפסיקי להיפגע כל כך! למה את כזו רגשנית?" אבל לא, לא הצלחתי להתנתק מעצמי, לא הצלחתי להיפטר מהספקות והחששות והכעס והמרירות. התרסקתי המון. קשה למצוא משהו שישמח אותך כשאת עולה על גדותייך, מוצפת, בחששות ועצב.
תחושת הבדידות לא זרה לי. בחטיבת הביניים, ביסודי. תמיד בסוף הגעתי לזה. הייתי חברה טובה של בנות, ואז מתנתקת, מתפרקת לי כמה זמן וחוזרת ומוצאת אחרות ובסוף שוב מתפרקת.. לולאה אינסופית שלא נגמרה לא נגמרת לא תיגמר.
השנה התחלתי את כיתה י'. כיתה חדשה, אותן חברות כמו שנה שעברה. שוב, שוב קשה לי. אני בונה את עצמי לאט, מנסה לא לעשות את אותם טעויות שעשיתי. להדחיק את הבעיות של שנה שעברה.

דברי עורר בי הכול. את כל הכאב שוב. מלינדה לבד.
היא מסתובבת לבד במסדרונות הכיתה, היא נמצאת לבד בחדר, היא בורחת לבד מהמציאות.
היא שותקת.
מנודה ומנדה את עצמה, מסתתרת מהכול, פוחדת מהכול. וזה לא שהיא חלשה- ממש לא. פשוט כל מה שהיא עברה ריסק אותה לרסיסים, ועד שמוצאים את הדבק, עד שמתאימים מחדש את החתיכות... והיא עושה את זה. לאט, בשקט. מוצאת את האור שבקצה המנהרה, מראה לי שאני חזקה. שאני יכולה גם.
מלינדה עוברת הרבה- החברות שלה, שנטשו אותה ברגע שנהיה קשה, ברגע שעשתה משהו שלא מצא חן בעיניהן, בלי לבדוק למה. ההורים שלה, שרבים ביניהם ולא שמים לב לבת המפורקת שנובלת להם בין הידיים, עסוקים מדי בוויכוחים מטופשים. מצחיק, שהם כועסים שהיא אינה מדברת ולא מנסים לבדוק למה..

אז היא עושה את מה שהגיוני שתעשי. היא בונה לה עולם משלה, מתכסה מתחת לשמיכות וישנה. לא חושבת על הכאב, מדחיקה אותו. בונה חומה ענקית שכבר לא מאפשרת לה לנשום מרוב שהיא אטומה, חומה שתדחיק את כל הכאב והצער והאכזבה שהיא חוות.
נפרדת מהאושר, נפרדת מההנאה, נפרדת מהביחד, נפרדת מהמילים. וזהו.

Help, I have done it again
I have been here many times before
I hurt myself again today
And, the worst part is there's no-one else to blame

Be my friend
Hold me, wrap me up
Unfold me
I am small
and needy
Warm me up
And breathe me

Ouch

I have lost myself again
Lost myself and I am nowhere to be found,
Yeah I think that I might break
Lost myself again and I feel unsafe

Be my friend
Hold me, wrap me up
Unfold me
I am small
and needy
Warm me up
And breathe me

לא ציפיתי שכל כך אוהב את הספר- שהוא יגרור אותי אל החלקים בלב שאני כל כך מנסה לסגור ולאטום. לא ציפיתי שהוא יקרע אותו ויחבר אותו כמו פלסטלינה. שאתחבר אליו, שאהיה מלינדה. צינית וכואבת ומצחיקה ושקטה.
רציתי להושיט לה יד, רציתי שהיא תושיט לי יד. רציתי שנחייך אחת לשנייה ונישען אחת על השנייה ונציל אחת את השנייה. אבל כל אחת עומדת בפני עצמה. ובכל זאת מלינדה הצליחה. ואני מקווה, אני יודעת, שגם אני אצליח. אני בונה את עצמי מחדש, ואני אמשיך לבנות, לכרות כמה ענפים פגומים בעץ שלי, בגלל שהשורשים שלי בסדר גמור. הם חזקים, והם מחזיקים אותי במקום, לא מאפשרים לי להתפרק. לא להתחבא, לא לברוח, לא לפחד.
די. נמאס לי לשתוק ולחכות שהכול יסתדר. הלב שלי מספיק גדול בשביל הכאב הזה, ומספיק גדול בשביל עוד הרבה אור ושמחה.
אני מאחלת גם לכם, לכל הקוראים של סימניה-
דברו.

» ביקורות נוספות של fairy tale
» ביקורות נוספות על דברי - מהעולם האמיתי #