ביקורת ספרותית על מרוצי העקרב מאת מגי סטיווטר
ספר מעולה

---

לפעמים אני קוראת ספר ואני חושבת שאני יודעת לומר בדיוק על מה הספר מדבר. אם מישהו ישאל אותי: "היי, על מה הספר הזה?" אוכל לומר לו משהו גנרי כמו: "מסע מפעים של אדם בחיפוש אחר הבת שלו," או "סיפור מרגש על בחורה חולה בסרטן סופני שמתאהבת", והופ, הנה סיכמתי את הסיפור כולו במשפט קצר ותכליתי. מכירים את זה?
אבל ברוב המקרים, במידה והספר לא שטוח כמו בלטה והדפים שקופים מצפיוּת יתר, המשפט המתומצת שאתן יהיה כל כך שגוי. שקרי כמעט. כי הנה, אם ישאלו אותי: "היי, על מה הספר הזה?" אני אוכל לומר: "על מרוץ של סוסי מים מפלצתיים אוכלי בשר." עיקמתם עכשיו את האף בסלידה? גם אני.

ומעבר לגועל, זה פשוט לא יהיה נכון לומר כך. נכון, זה קו העלילה- על המשפט הזה העלילה בנויה. אבל לומר שעל זה הספר מספר נשמע לי כמו שקר גס, ואפילו קצת מעליב, כי אם על זה היה הספר, אני לא היתי בין קוראיו.
גם ביקורת כלפי עיצוב הכריכה יש לי. כלומר, מי אתם, מעצבי כריכות ספרים לנוער שחושבים שכמה טיפות אדמדמות הזולגות על אותיות שם הספר ימשכו את הקוראים הצעירים הצמאים לדם?
זה לא עובד כאן. אמנם יש דם בספר, ויש כמה קטעים לא נעימים לקריאה, אבל לא על זה הספר מדבר.
ועכשיו אפנה לבקר את התקציר, כי אני מתנגדת לשקרים. אני לא אוהבת תקצירים שמוכרים ספרים, כי הם משקרים. הם לא מספרים לנו את האמת! ונער או נערה צעירים שיקחו את הספר לידיהם כי נראה שמובטח פה סיפור אהבה (ובמקרה של ההיסטוריה של הסופרת, בהחלט אפשר להניח את זה), סופם להתאכזב קשות. כי גם זה לא נכון.

אז מה הספר הזה כן?

1. הוא כן קלישאתי, מהסוג המביך. באי הנידח תיסבי, בחורה ג'ינג'ית חמומת מוח בשם קייט (אבל יש כאלה שקוראים לה פּאק (Puck), איך שתרצו) מחליטה ברגע אימפולסיבי להחריד להשתתף ב"מרוצי העקרב", מרוצי סוסים קטלניים במלוא מובן המילה, בהם המתחרים רוכבים לא על סוסים מטופחים ויפים, אלא על סוסי המים המסוכנים, הלא הם ה"קאפיל אישקה". ולמה היא עושה את זה? כדי לעכב בכמה שבועות בודדים את עזיבתו של אחיה הגדול את האי אל היבשת הנכספת.
אבל היא לא הגיבורה היחידה בסיפורנו. מנגד לה יש את שון, צעיר שתקן, מאופק ומבריק בכל מה שקשור בסוסים. אבא שלו נהרג במרוצי העקרב כשהיה בן עשר, וזה בהחלט לא מונע ממנו להמשיך ולרכב על ה"קאפיל אישקה" שאחראים להרג אביו, ואף להיקשר בקשר משונה ולא מובן אל אחד מהם.
די קלישאתי, נכון?

2. אבל הוא גם מפתיע, ומרענן. הוא מרענן כי הנושא והעולם עליו הסופרת מגי סטיווטר בחרה לכתוב לא רגיל (על מי אני עובדת, הוא לא נורמלי) ובהחלט לא שגרתי בנוף הספרים שנוער קורא בדרך כלל. היא לקחה מיתוס מסיפורים איריים/סקוטיים, כבר מקורי למדי, ו"זרקה" - כפי שכינתה את זה – מהמיתוס את מה שלא שייך לסיפור שרצתה לספר. זה די שובר את מעגל הקסם (הכבר לא קסום כל-כך) של – ערפדים-אנשי זאב-פיות-קוסמים-עולמות מקבילים-וחוזר חלילה. חשוב לומר שמגי עצמה לא טמנה ידה בצלחת וכתבה טרילוגיה על אנשי זאב ("הזאבים של גרייס", סדרה לא רעה, פשוט בנאלית ומעט בוסרית), אבל זה שייך לעברה הרחוק, ומאז נראה שהיא הלכה לכיוונים הרבה פחות בנאליים, גם בספר הזה וגם ב"נערי העורב" המיוחד והשונה.
והוא מפתיע כי הספר היה יכול בקלות ללכת למסגרת שבלונית וברורה מאוד, אבל מגי שואפת לסעף את העלילה, להוסיף עוד אירועים ומקרים ודמויות, המון דמויות, גם אם הן לא חשובות במיוחד. היא נותנת לכל דמות את רגע התהילה שלה, גם אם הוא עלוב למדי ולא משפיע על העלילה. וזה מה שנותן את התחושה שאין פה רק שני אנשים - הגיבור והגיבורה, כמו שקורה בספרי נוער רבים, כאילו רק הם ו/או חבורתם המצומצמת הם החשובים, אלא אי שלם שעליו אנשים שונים ומשונים (ונהדרים), וכל אחד מהם חשוב לבניית הסיפור שמגי רוצה לספר.

3. אבל... לא נעים לומר, הוא קצת מגוחך. וצפוי להחריד, בחלקו. כי האופן שבו בחרה הסופרת להניע את העלילה הוא מגוחך, בעיני. ולא אמין במיוחד. פּאק היתה יכולה לעשות עוד אלף דברים כדי לשכנע את אחיה להישאר עוד קצת זמן באי, ורק לא את המעשה המטורף הזה. והספר היה יכול בקלות להיגמר כשפּאק ושון כלל וכלל לא מיודעים זה לזו. ולמה, באמת למה שאנשים מיושבים בדעתם יחליטו כל שנה מחדש לסכן את חייהם בשביל להשתתף במרוץ קטלני, לחיים ולמוות?
והמעשים הקיצוניים שחלק מהאנשים מבצעים... על סף הגיחוך יתר, הדרמטיות המטרידה.
(אבל אולי אם מקלפים את השכבות קצת, כך נראה לי, מגלים שכנראה פּאק רצתה להתחרות ולהראות מה היא שווה ללא כל קשר לאחיה ולעזיבתו. ושון פשוט רצה להכיר את פּאק, רצה ממש. ויש עוד הרבה סיבות, או סיבה חשובה אחת, לאנשי האי לרכב על ה"קאפיל אישקה" מלבד להגיע למקום הראשון ולזכות בכסף. וכל המעשים והדברים שנאמרים בגלוי, למעשה מכסים על רבדים עמוקים ממה שנראה.)

4. והספר הזה שנון. פּאק שנונה ללא ידיעתה, ושון הוא חוד משונן ודוקר, ושלל הדמויות כתובות באותנטיות (כבר אמרתי שהדמויות נהדרות?) כזאת שלא אתפלא אם מגי סטיווטר מכירה אנשים שהם אחד-לאחד כמו בספר, ואולי גם אתם.
ולעיתים הוא מגלגל מצחוק. בגלל משפטים משונים שנאמרים ברגעים משונים, והאותנטיות שיש בתגובות, או במחשבות הנחשבות למול אמירות מטופשות היא פשוט מסחררת.

נמאס לי מהתבניתיות שקבעתי לי, אז אמשיך לכתוב בשצף:

זה ספר על יציבות. על אי קשה ומסולע שאנשיו שולחים שורשים עמוקים ואוחזים בו ובמסורותיו העתיקות, מהימים ההם בהם סוסי מים ענקיים ומרהיבים החלו לעלות בכל סתיו אל חופי האי. על מורשת שלא משתנה ולא תשתנה, ואם האי תיסבי וה"קאפל אישקה" הפראיים היו קיימים, אני בטוחה שגם בימינו אנו המרוצים היו מתקיימים, אפילו אם כל העולם היה קם עליהם לכלותם בשל הברבריות של מורשת זו.

וזה גם סיפור על אהבה. אבל לא סוג האהבה שהינו מצפים לקרוא עליה בספר נוער (שגם ממנה יש כאן, בליבלובה הראשוני), זה סיפור על מעשי אהבה שנעשים כל הזמן באופן לא מודע, ונסתרים ועלומים אף מעיניהם של אלה שעושים אותם. האהבה מניעה את רוב הסיפור הזה, והיתי צריכה כמה וכמה פעמים לקרוא את הספר בשביל להגיע להבנה היפה הזו.
וזה גם סיפור על קנאה. אבל היא דוקא מתבלטת כטווס מנופח, ומקלקלת את השורה.

הספר הזה הוא אחד הגילטי פלז'ר האהובים עלי, קראתי אותו לראשונה בגיל שלוש עשרה, ומאז עוד 5-6 פעמים אם אני זוכרת נכון. אני יודעת לצטט ממנו חלקים בעל פה ואני תמיד-תמיד צוחקת בחלקים המצחיקים, לא משנה עד כמה לעוסים ומוכרים הם עבורי. מכך, אני מודעת היטב למגרעותיו של הספר הזה שבהחלט קימות, כמו הנטיה להגזמתיות וכן, סכנת שעמום המרחפת לפעמים מעל הדפים. ואני יכולה להתחבר לאלה שירתעו מהמשפט הגנרי שאפשר להדביק לספר הזה (מרוץ של סוסי מים מפלצתיים וכו'). אבל אם מצליחים להתגבר על סיפור המעטפת הלא אלגנטי של הספר, שלא לומר מחריד, מגלים זהב די טהור. הוא קצת נפגם בשל תנאי מזג אויר ובערמת הזהב מסתובבות גם כמה מתכות פחותות ערך, אבל התוצאה יפה ובוהקת, וקוראת לי לחזור אליו שוב ושוב ושוב.
אז עבורי הוא עומד במבחן הזמן, לפחות לבינתיים, בעוד שספרים אחרים שאהבתי באותה תקופה גרמו לי לגחך כשקראתי אותם בשנה-שנתיים האחרונות. ולא גיחוכים מהסוג המחמיא.
אבל רק על עצמי לספר ידעתי, ואם תטרחו להיכנס לעמוד הספר תוכלו לראות שהדעות חלוקות, כי יש כאן לא מעט דברים לחלוק עליהם, כפי שנסיתי לתאר בעצמי.

חג שמח :)

» ביקורות נוספות של מעין
» ביקורות נוספות על מרוצי העקרב