“ספר טוב, בהחלט, כיף לקרוא, קל להתחבר לדמיות כן, יש דברים צופיים, כן, יש מקומות שאפשר פה ושם קצת לקצר או לדייק, או להגביר ווליום, או להוריד מינון של הפי הנד. אז מה. לי היה כיף לקרוא, וזה מה שחשוב.”

“ספר מקסים. מלינדה מתמודדת בבית ספר עם חרם עליה שנובע מאי הבנה. קשה לה גם בבית. היא כמעט לא מדברת. הספר מתאר את חיי היום יום שלה והקשיים שהיא חווה. מידי פעם מישהו מגיש לה עזרה, אבל בסה"כ די קשה לה. למרות שאין פה עלילה מפוארת, הספר הזה חודר אל הלב. דברי.”

“מה השתיקה הזו מעוררת בכם? דיכאון? חרדה? בילבול? אדישות? כאב? ואולי אפילו גם שמחה כי אתם לא אוהבים הרבה מלל ואתם רק רוצים להאזין בעונג לקול הדממה, כמו אל מנגינה ערבה לאוזניים? לעיתים שתיקה היא הדבר היפה והנכון לעשות. לעיתים ממש לא, והיא יכולה להיות קשה ומכוערת. השתיקה מעוררת בנו רגשות שונים, במצבים שונים. אמנם לא יוצא לנו לחשוב הרבה ביום יום על השתיקה ומשמעותה, אבל כשעוצרים רגע לחשוב, מסתבר שהיא עוד פלא מלא בחידות ביקום העצום שלנו. יש מושג כזה, והוא נקרא "פוקר פייס". ומשמעותו: אדם ששומר על ארשת פנים חתומה, כשלאדם שמולו קשה מאוד להבין מהבעת הפנים מה הוא חושב ומרגיש בתוך תוכו. למלינדה, הדמות הראשית בספר 'דברי', יש פוקר פייס. מלינדה שותקת. היא נמנעת מלספר לאנשים, גם הקרובים אליה ביותר, מה עבר עליה באותו יום במסיבה של בית הספר. היא לא הסבירה למה הזמינה שוטרים למסיבה, אשר שמו לה סוף, למרבה כעסם ואכזבתם הרבים של תלמידי בית הספר. היא מפוחדת, וגם משותקת (תרתי משמע), כמו ילדה קטנה שחולמת על יצור מפחיד בסיוט בלילה. לא סתם היא מכנה את האירוע הזה "סיוט" ואת מי שעולל בה את מה שעולל "יצור". אבל היא לא לגמרי שותקת. היא מדברת. המון. אבל לא על זה. על זה היא לא מוציאה מהפה אפילו פיפס אחד קטן. על מה היא כן בכל זאת מדברת? על המורים ושלל הכינויים המעט פוגעניים שמצמידים להם התלמידים, על זה שאין לה חברות וגם החברות שהיו לה פעם נטשו אותה והחברה העכשווית שלה היא לא ממש חברה וואו, על הבחור החמוד השותף שלה במעבדה. בקיצור, מדברת על כל מה שבני נוער עם הצרות הרגילות שלהם מדברים. אבל בתוך תוכה היא מסתירה משהו גדול יותר. האם מלינדה באמת שותקת? או שדווקא היא מנסה לומר, אבל הסביבה שותקת ולא שמה לב? במשך רוב הקריאה, הספר הרגיש לי כמו ספר נוער. הוא קליל, חינני, וטיפה משעשע וציני, מתרחש בסביבה מלאה בבני נוער וכתוב בשפה של בני נוער. החל מאמצע הספר, הנושא שבו הוא עוסק התחיל להיות מוזכר ברמיזות. רק בסוף, נצעקת המילה ההיא במפורש בחלל האוויר, ו"הפיל שבחדר" יוצא מהארון. אונס. אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס כן, תצעקו את זה. למה לא? למה להסתיר? האם ראיתם פעם מישהו שותק כשרוצחים אותו? (טוב, בסדר, מצטער, זו דוגמה לא ממש מוצלחת) תיקון טעות: האם ראיתם פעם מישהו שותק כשגונבים ממנו? כשמאיימים עליו? כשעוקפים אותו בתור או תופסים לו את החנייה של האוטו? יש משפט חכם כזה ששמעתי, שאומרים למי שחוגג יום הולדת: "תביע את משאלתך בקול, שכמה שיותר אנשים יוכלו לשמוע ולהגשים לך אותה" תגידו את אשר על לבכם בקול, שכמה שיותר אנשים יעזרו לכם לצאת מהמשבר. זה לא פשוט, אבל לדבר זה המעשה הנכון והיפה לעשות במצב כזה, לא לשתוק. הבעיה היא, שאני לא מלינדה. לא נאנסתי. אולי מרוב ההלם והפחד והזעזוע, ברגע האמת יהיה קשה גם להוציא מילים מהפה ולשתף את הסביבה הקרובה בכך? שאלה קשה, שמקווה שלעולם לא אצטרך לדעת את התשובה אליה. לכן, אם מישהו שותק, נסו אתם לדבר בשמו. זה גם לא כל כך פשוט, ויכול להיות שאני עובר ליד אנשים שחוו את מה שמלינדה חווה ולא שם לב. אבל אם יש משהו חשוד בהתנהגות של האדם שמולכם, נסו לברר. אל תתנו לקול הדממה לשלוט. ספר חשוב לקריאה. עם זאת, אינני סגור על הדירוג (מתלבט בין ארבעה לחמישה כוכבים). הספר לרוב מתנהל על מי מנוחות ורק לקראת הסוף יש קפיצה קטנה בקצב, ומרגיש כמו עוד ספר נוער רגיל. יש תחושה שעל נושא כזה אולי היה אפשר לסחוט עוד קצת את המיץ של הלימונדה, כפי שאומר הביטוי. מצד שני הנושא חשוב, וכמו שכתוב על הכריכה, הספר הוא "סיפור מהעולם האמיתי" - העלילה והדמויות בו הם לא העיקר, השחקן המרכזי בו היא המציאות. והמציאות נראית בדיוק ככה: בחורה נאנסת, שיכורה במסיבה, היא לא באמת רוצה, הבחור חושב שכן, והסוף - הסוף ידוע לכולנו. ***מקדיש את הביקורת לסקאוט, על כך שרצתה לקרוא את הספר אבל חששה מהנושא הטעון ולכן נתנה לי לקרוא אותו קודם. הנושא אכן טעון, אבל הוא עטוף במעטפת קלילה ורכה, כך שנראה לי שהזעזוע שתחושי, יהיה מורגש רק בין השורות, עמוק בתודעה.”

“* ספוילרים * אוקיי, אז הייתי ממש לחוצה כשהזמנתי את הספר הזה כי הוא היה נראה לי מאוד קיצ'י כזה סיפור רומנטי נדוש שיש בכל ספר שני. אבל אז כשהתחלתי לקרוא כל כך התחברתי וואו, קיבלתי את הבחורה ה"bad ass" שהייתי צריכה באותו הרגע. אני כל כך אהבתי את הדמות וכמה שהיא ניסתה לשרוד בעצמה ואז להישאר קשוחה במהלך כל מה שקורה לה וכמה שיותר מהר לעוף מהבית של אחותה ולבסוף היא נפתחה והפכה לבן אדם אחר אבל כן נשארה מי שהיא אני כן חושבת שהסיפור טיפה נדוש אבל כל כך אהבתי! בין אם זה החלקים שלה ושל נייט (שהתברר כלא כל כך מושלם כמו שזה היה נראה מבחוץ) או אוליביה שהפכה לחברה הכי טובה שלה ולאט לאט שתי הדמויות נפתחו ביחד, או אפילו ג'ימי שגרר אותה להסתובב בשכונה עם תחפושת חג המולד משפחתית (ג'ימי יא סוכריה על מקל ענקית מאיפה האומץ). הסמים השתייה והבחור המבוגר שבגד בה עם החברה הכי טובה שלה כל זה החולפו ובכל זאת עדיין מצאתי בה משהו קשוח גם בלי כל זה קיצר אהבתי תעשו לעצמכם טובה ענקית ותקראו.”

“ספר טוב, בהחלט, כיף לקרוא, קל להתחבר לדמיות כן, יש דברים צופיים, כן, יש מקומות שאפשר פה ושם קצת לקצר או לדייק, או להגביר ווליום, או להוריד מינון של הפי הנד. אז מה. לי היה כיף לקרוא, וזה מה שחשוב.”

“ספר מקסים. מלינדה מתמודדת בבית ספר עם חרם עליה שנובע מאי הבנה. קשה לה גם בבית. היא כמעט לא מדברת. הספר מתאר את חיי היום יום שלה והקשיים שהיא חווה. מידי פעם מישהו מגיש לה עזרה, אבל בסה"כ די קשה לה. למרות שאין פה עלילה מפוארת, הספר הזה חודר אל הלב. דברי.”

“מה השתיקה הזו מעוררת בכם? דיכאון? חרדה? בילבול? אדישות? כאב? ואולי אפילו גם שמחה כי אתם לא אוהבים הרבה מלל ואתם רק רוצים להאזין בעונג לקול הדממה, כמו אל מנגינה ערבה לאוזניים? לעיתים שתיקה היא הדבר היפה והנכון לעשות. לעיתים ממש לא, והיא יכולה להיות קשה ומכוערת. השתיקה מעוררת בנו רגשות שונים, במצבים שונים. אמנם לא יוצא לנו לחשוב הרבה ביום יום על השתיקה ומשמעותה, אבל כשעוצרים רגע לחשוב, מסתבר שהיא עוד פלא מלא בחידות ביקום העצום שלנו. יש מושג כזה, והוא נקרא "פוקר פייס". ומשמעותו: אדם ששומר על ארשת פנים חתומה, כשלאדם שמולו קשה מאוד להבין מהבעת הפנים מה הוא חושב ומרגיש בתוך תוכו. למלינדה, הדמות הראשית בספר 'דברי', יש פוקר פייס. מלינדה שותקת. היא נמנעת מלספר לאנשים, גם הקרובים אליה ביותר, מה עבר עליה באותו יום במסיבה של בית הספר. היא לא הסבירה למה הזמינה שוטרים למסיבה, אשר שמו לה סוף, למרבה כעסם ואכזבתם הרבים של תלמידי בית הספר. היא מפוחדת, וגם משותקת (תרתי משמע), כמו ילדה קטנה שחולמת על יצור מפחיד בסיוט בלילה. לא סתם היא מכנה את האירוע הזה "סיוט" ואת מי שעולל בה את מה שעולל "יצור". אבל היא לא לגמרי שותקת. היא מדברת. המון. אבל לא על זה. על זה היא לא מוציאה מהפה אפילו פיפס אחד קטן. על מה היא כן בכל זאת מדברת? על המורים ושלל הכינויים המעט פוגעניים שמצמידים להם התלמידים, על זה שאין לה חברות וגם החברות שהיו לה פעם נטשו אותה והחברה העכשווית שלה היא לא ממש חברה וואו, על הבחור החמוד השותף שלה במעבדה. בקיצור, מדברת על כל מה שבני נוער עם הצרות הרגילות שלהם מדברים. אבל בתוך תוכה היא מסתירה משהו גדול יותר. האם מלינדה באמת שותקת? או שדווקא היא מנסה לומר, אבל הסביבה שותקת ולא שמה לב? במשך רוב הקריאה, הספר הרגיש לי כמו ספר נוער. הוא קליל, חינני, וטיפה משעשע וציני, מתרחש בסביבה מלאה בבני נוער וכתוב בשפה של בני נוער. החל מאמצע הספר, הנושא שבו הוא עוסק התחיל להיות מוזכר ברמיזות. רק בסוף, נצעקת המילה ההיא במפורש בחלל האוויר, ו"הפיל שבחדר" יוצא מהארון. אונס. אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס כן, תצעקו את זה. למה לא? למה להסתיר? האם ראיתם פעם מישהו שותק כשרוצחים אותו? (טוב, בסדר, מצטער, זו דוגמה לא ממש מוצלחת) תיקון טעות: האם ראיתם פעם מישהו שותק כשגונבים ממנו? כשמאיימים עליו? כשעוקפים אותו בתור או תופסים לו את החנייה של האוטו? יש משפט חכם כזה ששמעתי, שאומרים למי שחוגג יום הולדת: "תביע את משאלתך בקול, שכמה שיותר אנשים יוכלו לשמוע ולהגשים לך אותה" תגידו את אשר על לבכם בקול, שכמה שיותר אנשים יעזרו לכם לצאת מהמשבר. זה לא פשוט, אבל לדבר זה המעשה הנכון והיפה לעשות במצב כזה, לא לשתוק. הבעיה היא, שאני לא מלינדה. לא נאנסתי. אולי מרוב ההלם והפחד והזעזוע, ברגע האמת יהיה קשה גם להוציא מילים מהפה ולשתף את הסביבה הקרובה בכך? שאלה קשה, שמקווה שלעולם לא אצטרך לדעת את התשובה אליה. לכן, אם מישהו שותק, נסו אתם לדבר בשמו. זה גם לא כל כך פשוט, ויכול להיות שאני עובר ליד אנשים שחוו את מה שמלינדה חווה ולא שם לב. אבל אם יש משהו חשוד בהתנהגות של האדם שמולכם, נסו לברר. אל תתנו לקול הדממה לשלוט. ספר חשוב לקריאה. עם זאת, אינני סגור על הדירוג (מתלבט בין ארבעה לחמישה כוכבים). הספר לרוב מתנהל על מי מנוחות ורק לקראת הסוף יש קפיצה קטנה בקצב, ומרגיש כמו עוד ספר נוער רגיל. יש תחושה שעל נושא כזה אולי היה אפשר לסחוט עוד קצת את המיץ של הלימונדה, כפי שאומר הביטוי. מצד שני הנושא חשוב, וכמו שכתוב על הכריכה, הספר הוא "סיפור מהעולם האמיתי" - העלילה והדמויות בו הם לא העיקר, השחקן המרכזי בו היא המציאות. והמציאות נראית בדיוק ככה: בחורה נאנסת, שיכורה במסיבה, היא לא באמת רוצה, הבחור חושב שכן, והסוף - הסוף ידוע לכולנו. ***מקדיש את הביקורת לסקאוט, על כך שרצתה לקרוא את הספר אבל חששה מהנושא הטעון ולכן נתנה לי לקרוא אותו קודם. הנושא אכן טעון, אבל הוא עטוף במעטפת קלילה ורכה, כך שנראה לי שהזעזוע שתחושי, יהיה מורגש רק בין השורות, עמוק בתודעה.”

“* ספוילרים * אוקיי, אז הייתי ממש לחוצה כשהזמנתי את הספר הזה כי הוא היה נראה לי מאוד קיצ'י כזה סיפור רומנטי נדוש שיש בכל ספר שני. אבל אז כשהתחלתי לקרוא כל כך התחברתי וואו, קיבלתי את הבחורה ה"bad ass" שהייתי צריכה באותו הרגע. אני כל כך אהבתי את הדמות וכמה שהיא ניסתה לשרוד בעצמה ואז להישאר קשוחה במהלך כל מה שקורה לה וכמה שיותר מהר לעוף מהבית של אחותה ולבסוף היא נפתחה והפכה לבן אדם אחר אבל כן נשארה מי שהיא אני כן חושבת שהסיפור טיפה נדוש אבל כל כך אהבתי! בין אם זה החלקים שלה ושל נייט (שהתברר כלא כל כך מושלם כמו שזה היה נראה מבחוץ) או אוליביה שהפכה לחברה הכי טובה שלה ולאט לאט שתי הדמויות נפתחו ביחד, או אפילו ג'ימי שגרר אותה להסתובב בשכונה עם תחפושת חג המולד משפחתית (ג'ימי יא סוכריה על מקל ענקית מאיפה האומץ). הסמים השתייה והבחור המבוגר שבגד בה עם החברה הכי טובה שלה כל זה החולפו ובכל זאת עדיין מצאתי בה משהו קשוח גם בלי כל זה קיצר אהבתי תעשו לעצמכם טובה ענקית ותקראו.”