ביקורת ספרותית על דברי - מהעולם האמיתי # מאת לורי האלס אנדרסון
ספר מעולה

---

"תיזהרי, כי אם לא בסוף את תגמרי כמו לנה". המשפט הזה בכל מקום, אמא אומרת, סבתא אומרת, אבא אומר. מי לא בעצם? קיבלת מתחת ל90 במבחן? את תגמרי כמו לנה. חזרת הביתה אחרי 8? את תגמרי כמו לנה. הזנחת מעט את הלימודים? הברזת מכמה שיעורים? את תגמרי כמו לנה.
אתם בטח לא מבינים על מה אני מדברת. אני מדברת על לנה. הכבשה השחורה של המשפחה. לא ממש משפחה, מכרים, אבל כמו משפחה, כולם מכירים אותה..
לנה הייתה ילדה מוכשרת. מחוננת. גאונה. יכולות מוזיקליות יוצאות דופן, וגם אינטלקטואליות. הבעיה עם לנה? היא גדלה בבית הלא נכון, אמא שלה הזניחה אותה. שלא תבינו לא נכון, אמא שלה בן אדם מקסים. באמת. אבל הן היו עולות חדשות, עלו מברית המועצות. כרגיל בלי שפה, בלי כסף, בלי רכוש. גרות בדירה מבולגנת (להחריד) וזולה, במקום לא משהו.. אני לא בטוחה מתי בדיוק הן עלו לארץ, אבל את רוב שנות בית הספר לנה העבירה בישראל. לנה, הילדה הקטנה והמוכשרת התדרדרה לשתייה, לעישון, ובסוף גם למריחואנה, נשלחה לפנימיית הכפר הירוק, לא בטוחה אם בכלל השלימה בגרויות. הילדה הקטנה ההיא הפכה לאכזבה. לכבשה השחורה. מ"תעבדי קשה כדי להיות כמו לנה" זה הפך ל"תיזהרי כי אם לא תגמרי כמו לנה". מה שכלכך מכעיס אותי בכל הסיפור הזה, זה שלנה לא יצאה כישלון בסוף, עכשיו היא לומדת במכללה, יש לה חבר, היא גרה בדירה. היא נגמלה מכל ההרגלים המגונים, והילדה הזאת שכולם איבדו בה תקווה, הייתה מספיק חזקה בשביל לצאת מזה לבד. והמשפחה? במקום לתמוך, לעזור, פשוט קיבלו את זה שלנה הקטנה היא כישלון, ביזתה את הפוטנציאל שלה, במקום לדחוף אותה להשתפר, שלחו אותה להירקב בפנימיה (אין לי שום דבר נגד הפנימייה, אפילו אשמח לעבור ללמוד שם, אבל היא הייתה זקוקה לאהדה של המשפחה, לא לוויתור), המשפחה וויתרו עליה. וזהו. הם עדיין מתייחסים אליה כאילו היא כישלון, אז מה אם היא לא אשת הייטק מיליונרית, אז מה אם היא לא פסנתרנית מפורסמת בעולם. יש לה מקום טוב לחיות בה, יש לה מי שאוהב אותה כמו שהיא. טוב לה. (ואני לא אדבר על זה שהיא בכלל לא הייתה צריכה לעבור את כל המשבר הזה אילו אמא שלה הייתה קצת תומכת בה וקצת מנסה לדרבן אותה להמשיך במקום פשוט לזרוק אותה באיזושהי פנימיה ובכך לוותר על האחראיות עליה)
ומה שעוד יותר מכעיס אותי זה שהם אומרים שאני אגמור כמו לנה. מה? לגמור כמו לנה זה לגמור מאושרת? אני לא יכולה להבין. היא מאושרת גם אם אין לה המון כסף, גם אם קצת קשה לה. היא עברה את זה. היא חזקה יותר. היא חכמה יותר. היא עשתה טעויות. היא למדה מהן. לגמור כמו לנה זה לא הדבר הגרוע ביותר. זה יכול להיות אפילו טוב. בחיים יש משברים, אבל אפשר לעבור אותם, ובסוף הם גם יחשלו אותך.
ולנה צעקה. לנה צעקה אז "תעזרו לי" "אני צריכה עזרה" אבל במקום להתמודד איתה, ולעבור את הבעיות איתה, הם פשוט זרקו אותה לעזאזל.
אני מרגישה כאילו אם לא אהיה בן אדם מוצלח כלכלית ונפשית, לא יאהבו אותי יותר. יש ממני יותר מדי ציפיות. הם לא שמים עלי. רק על התדמית של המשפחה.

מלינדה צועקת בשתיקה, השתיקה שלה היא הצעקה לעזרה. אצל לנה היה זה האלכוהול והסיגריות. הן השאירו סימנים מסגירים בכל מקום "תעזרו לנו", "תעזרו לנו", הן מבקשות, אבל אין עונה. רק ביקורת, ביקורת וזריקה למים העמוקים. לחוסר אכפתיות, ל"לכי לעזאזל מי צריך אותך אחרי שאיבדת את הפוטנציאל הטמון בך". הן צריכות עזרה. הן צריכות שמישהו יהיה שם בשבילה ויגידו להן שהכל יהיה בסדר, מישהו שיאמין לה, מישהו שיעזור לה להתגבר על הטראומות שהן חוו בלי לספיילר. מלינדה בודדה, גם לנה. למלינדה אין חברים, גם ללנה אין. החברות שלהן זרקו אותן.
ואז למלינדה באה הת'ר עוגן שישאיר אותה בחיים עוד קצת. הת'ר הייתה האור לפרק זמן קצר. מאירה את חייה של מלינדה, גורמת לה לחשוב שסופסוף יש לה חברה אמיתית גם אם היא קצת מעצבנת, ונלהבת מדי שלא כמו מלינדה. אבל גם זה עובר. ואני שוקעת עם מלינדה. ללב אוקיינוס. כמוה גם אני בקושי מצליחה לשחות בחזרה לחוף מבטחים. לי שלא כמו למלינדה דווקא כן יש שבט. אנחנו הגיקים. המוזרים הללו. ותאמינו לי, שטוב לי בשבט הזה. השבט הזה הוא בערך העוגן שלי. ובלי השבט הזה בטח לא הייתי עוברת את התקופה בבית. אנחנו צריכים חברים, בשביל לחייך, בשביל להעמיד פנים עבורם, בשביל להחזיק אותם כשהם נופלים, ובשביל לעגן אותנו לשפיות. ואילולא השבט שלי? הייתי אבודה בדיוק כמו מלינדה. שהתקוות שלה מתנפצות כל פעם מחדש. עם הת'ר, עם דיויד, עם רייצ'ל. שהיצור מנפץ אותה כל פעם מחדש.
אבל אפילו שקשה לה, מלינדה שותקת. היא שותקת ושותקת ושותקת. בלי הרף, השתיקה שלה כלכך רועשת. ההורים כבר כועסים על השתיקה, אבל לא מנסים להבין למה. לא מנסים למצוא את מלינדה.
מלינדה הייתה צריכה לדבר. אבל למלינדה לא היה איפה.
אני מקווה שגם מלינדה תמצא את הסוף הטוב שלה כמו אצל לנה. שתדבר.
דברי מלינדה
אנחנו רוצים לשמוע מה שיש לך לומר.
הספר הטוב ביותר שקראתי זה תקופה ארוכה. נכנס ללב שלי בדיוק כמו היינו שקרנים. אם לא יותר. לורי האלס אנדרסון מצליחה לקלוע בדיוק למשברים של הנוער, לתחושות, לאמת הכואבת, לבריונות, ולקשיים של כל נער מתבגר. מבין הספרים היחידים שקולעים כלכך בדיוק ללב של הנוער.
סליחה על הביקורת הגרועה, ועל החפירה.. פשוט ממש בער בי הנושא הזה.

» ביקורות נוספות של Alice of Hell
» ביקורות נוספות על דברי - מהעולם האמיתי #