“הוא מוגדר כ"סיפורים קצרים" וכמי שאוהבת את הז'אנר הורדתי אותו למכשיר. לא הזיקו לו גם השם המסקרן, שם הסופר החידתי והמחיר הנוח מאד בחנות הספרים האלקטרוניים החביבה עלי. החלטתי לנסות משהו ישראלי ולראות איך עומדת הדעה הקדומה שלי במבחן הזמן.

אז זה לא סיפורים קצרים. הייתי מגדירה את זה "קטעים קצרצרים עם פואנטה". אולוקיטה לוכד רגע, רעיון, חזון ומספר לנו עליהם. חלקם מעניינים, חלקם חמודים, חלקם טיוטות.
לא יודעת למה חשבתי על דרום אמריקה, על ספרות לטינית. אין בקטעים המופיעים בספר שום דבר משם. הם (כאילו) ישראלים - השמות, ההווייה. למרות זאת הם לא נראים לי ישראלים, לא יכולה להסביר למה.
מה שבולט בקטעים האלה הוא הרגש - לכיוון הרגשנות. זה לא שהסופר לוחץ לנו על בלוטת הדמעות - נראה שהוא מתוחכם לזה - אבל הוא מצייר דימויים מוכרים - לב, אהבה, טוב ורע, הורוּת - ומצפה שהקורא יעשה עבורו את העבודה. יפה.

מה עוד? אלוהים נוכח בכל הקטעים. כדמות ששוללים אותה, כמושא לאימרות, כהפוך על הפוך. חשבתי - מהשם ומהנוכחות הלא מקובלת בקטעים - שהסופר (חושב שהוא) אינו מאמין באלוהים. מצד שני הטירחה הגדולה שהוא טורח לשלול ולהגיב מחשידה את האתאיזם המוצהר.

מה אני אומרת? חמוד לפעמים. כתוב נחמד, לא מחייב. הסופר כתב ליברטו מפורט, והקוראים הם המאזינים הפאסיביים ליצירה מוסיקלית, מתועלים לפרשה בדרכו. ואני מעדיפה פחות פירוט והנחייה ויותר חירות לדמיון ולמחשבות שלי להפליג לכיוונים פחות מתויירים.”

“פעם עוד לפני שהתחתנתי הלכנו בעלי שיחיה ואני לקזינו השושנים ברודוס. זו היתה עבורי פעם ראשונה במקום שכזה. היכל ענק ומפואר ובתוכו עולם עשיר עוד יותר, כזה שאפילו לדמיון קשה ליצור.
את הביקור הזה אז סיימתי עם חיוך מאוזן לאוזן. מאה הדולרים איתם התחלתי את הערב הפכו לעשרים ובסופו של יום, העשרים הכפילו את עצמם לדעת. הרווחתי. יצאתי עם ארבעים דולרים מהקזינו ואני מאושרת עד אין קץ.
בעלי חייך אלי.
השבתי לו חיוך ובעיני הייתה אהבה.
שנינו ידענו שבסופו של יום הפסדנו שישים דולר אבל הרווחנו הרבה יותר.
והיינו מאושרים.
מהחוויה העשירה בארמונות מפוארים, מההתרגשות שבמשחק, מזרימת הדם בזמן הטלת הקוביה אל המשטח הירוק וסיבוב הרולטה וגם מהניצחון הקטן אך המתוק כל כך בסופו של הערב.
שלשום רכשתי ספר אלקטרוני באינדיבוק. המלצה של חברה שהכרתי בפייסבוק. יש לי סלידה קלה מאלקטרוני, לא טאבו מוחלט אבל אני מעדיפה דפים, הם מרגישים לי יציבים יותר. אבל מבצע כזה אין כל יום. ספר חדש בעשרה שקלים בלבד ובכל זאת, סיפורים קצרים הם לא דבר שחייבים לקרוא בספר קשיח. בקיצור זה לא הימור גדול כל כך ובטח לא מרגש כמו שטר של מאה דולר.
אני לא יכולה לשים את האצבע על הסיבה המדוייקת מדוע אבל ביומיים האחרונים מאז שהתחלתי לקרוא את הספר הזה אני תקועה באותו הרגע כמו אז ביציאה מקזינו השושנים. הפסדתי עשרה שקלים אבל על הפרצוף שלי מרוח חיוך של ניצחון.
רק אלוהים יודע. חמישים ושניים סיפורים קצרים שהם תרכיז הרגש האנושי במיטבו. המשותף לכל הסיפורים הוא שאם קוראים אותם שוב ושוב ושוב מגלים עוד דברים חדשים, עוד תובנות שהסופר הטמין בהם (לדוגמא בסיפור עם עקרונות לא הולכים למכולת – "אבל צילי לא הלכה. היא העדיפה להיות מתה מלהיכנע לתכתיבים של לינדה. אז היא נשארה לעמוד במקום והרימה את הראש למעלה. ככה ממש, בהפגנתיות מובהקת. בדיוק כמו שאמרה אז לאברהם לעשות. אבל הוא, נקניק שכזה לא העז. אז עכשיו הוא בסוואנה אחרת והיא עומדת למות").

בכל סיפור או במרביתם יש מוסר השכל, לפעמים הוא ציני ולעיתים הוא אפילו מתחנן (לדוגמא בסיפור על ההבדל בין התיאוריה למעשה שם מסופר על נער שהחליט להתאבד והדברים שעוברים לו בראש שניה לפני המוות – "ולראשונה מזה זמן רב, חי בן-דויד הבין שלמעשה החיים שלו היו קצרים מדי וגם אם תיאורטית סיגל באמת הייתה הנערה הכי מדהימה בעולם, הרי שעכשיו מעשית כבר לא יהיה לו סיכוי אתה או עם אף אחת אחרת, אפילו לא עם דנה הקטנה, זו שנתנה לכולם בחינם").

אהבתי את הספר הזה מאוד, מזמן לא קראתי סיפורים כאלו, האמת, מעט הזכיר לי את התקופה הטובה של אתגר קרת אבל אינני מרגישה נוח עם ההשוואה. חיפשתי אם כך עוד קווים מקבילים שיזכירו לי עד שבסופו של דבר הבנתי את שחוויתי, זהו קזינו של רגשות וחוויות, של הפסדים וניצחונות קטנים. קראתי ובכיתי וחייכתי וצחקתי וכעסתי והבטתי לבעלי בעיניים ונזכרתי כמה אהבה יש בי אליו.
ממש כמו אותו הערב מחוץ לקזינו של רודוס.
בקיצור, ספר שערכו שווה יותר משטר של מאה דולר בקזינו.
גם למי שלא קוראת אלקטרוני כמוני.”