הוא מוגדר כ"סיפורים קצרים" וכמי שאוהבת את הז'אנר הורדתי אותו למכשיר. לא הזיקו לו גם השם המסקרן, שם הסופר החידתי והמחיר הנוח מאד בחנות הספרים האלקטרוניים החביבה עלי. החלטתי לנסות משהו ישראלי ולראות איך עומדת הדעה הקדומה שלי במבחן הזמן.

אז זה לא סיפורים קצרים. הייתי מגדירה את זה "קטעים קצרצרים עם פואנטה". <mark>אולוקיטה</mark> לוכד רגע, רעיון, חזון ומספר לנו עליהם. חלקם מעניינים, חלקם חמודים, חלקם טיוטות.
לא

להרוג את אלוהים / איי.וי אילוקיטה
כשראיתי את הספר שמכיל רק 142 עמודים, לא חשבתי שהוא יותיר בי רושם כזה עמוק. זה מסוג הספרים שאני מכנה "קטן אבל גדול". ספר שנקרא בנשימה אחת, מעניין ומרתק כבר ממשפט ההקדמה שמקבל משמעות חזקה בסיום הספר: "כל אחד רוצה שמותו יהיה לפחות זיכרון מוצלח לחייו. וגם הוא, כמו בני תמותה רבים לפניו, נשפט בפניי" ואבי כבר איננו". תזכרו טוב את המשפט הזה כי הוא חשוב מאד להמשך הספר ול

אני יושבת כבר כמה שעות כדי לכתוב את הסקירה הזאת. זו פעם שלישית שאני מוחקת וכותבת מחדש. האמת היא שכל מי שמכירה אותי יודעת שדברים להגיד זה לא הצד החלש שלי, בעולם שלי תמיד היו מספיק לכל רגע, אפילו לפעם ההיא בכיתה אלף כשאיבדתי את הקול וסבתא ניחמה והסבירה בצחוק שלפחות לא איבדתי את הכל.
אבל הפעם הם כמעט כולם נעלמו. באמת. ואני מתאמצת למצוא, בחיי, כבר שבוע. הספר הזה מנקר לי על קליפת המוח ולא מרפה, מבקש מ

ספר ביכורים קטן (156 עמודים) המכיל עשרה חוקים פשוטים.

תחילת הספר מלווה בהקדמה: בשנת 1985 עיתון הבוקר בישר על כך שנעמי איננה עוד. נעמי הייתה אהובתו של סעיד...בני עמו שהוא מכנה אותם נבלות: ערבים מוסלמים פגעו בה. הם רדפו אחריה כי לדעתם נעמי הייתה "יהודייה, מרגלת ציונית". הם רמסו את גופה וכבודה ללא רחם. אילו היה נוכח במקום אולי היה מונע את מותה, מאידך ואולי הוא עצמו היה מת באותו מעמד.

בסיכום ה

עשרה חוקים פשוטים/איי וי <mark>אולוקיטה</mark>
עריכה: תמרה אבנר.
הוצאה לאור, epublish 2015
הספר נקרא דיגיטלית.


גילוי נאות: את הספר הדיגיטלי קיבלתי מתנה מהסופר.

רומן רומנטי, אהבה אסורה, תככים וסודות אפלים במשפחה, וכן יש גם מתח והכל בספר אחד.

הסיפור מתחיל מחורף של שנת 1973 במצרים לאחר המלחמה.

זהו סיפורו של סעיד במצרים, ערבי מוסלמי שגר בשכונת אל-בוסתאן שבכפר אהרם, למרגלות העיר אלכסנדריה. סעיד מנס

פעם עוד לפני שהתחתנתי הלכנו בעלי שיחיה ואני לקזינו השושנים ברודוס. זו היתה עבורי פעם ראשונה במקום שכזה. היכל ענק ומפואר ובתוכו עולם עשיר עוד יותר, כזה שאפילו לדמיון קשה ליצור.
את הביקור הזה אז סיימתי עם חיוך מאוזן לאוזן. מאה הדולרים איתם התחלתי את הערב הפכו לעשרים ובסופו של יום, העשרים הכפילו את עצמם לדעת. הרווחתי. יצאתי עם ארבעים דולרים מהקזינו ואני מאושרת עד אין קץ.
בעלי חייך אלי.
השבתי לו חי