לאט לאט
צעד אחר צעד, מילים חרוצות, חכמות ונקודות רבות אחריהן. הן עוקבות במרדף אין סופי, משפטים מבקשות לסיים. הכתיבה היא איננה חובה משתלמת. זוהי זכות ייסורים שאין עוד סיפוק הדומה לה. זהו מוות איטי שהראש מתכנן והגוף לא יוכל להבין.
זו שעה אחת ביום.
או תרצה לדמיין ולכתוב, שאולי זה היה גם הפוך.
היא עומדת שעה בחלון להרדים את הילד. שלושים וארבע שנים של אישה, שלוש מתוכן באותו החלון בדיוק.
ואתה ממרפסת שכנה יושב ובוהה בה, כל יום באותה השעה, כל שעה באותה התנוחה.
השכנה מהבית ממול היא אותה אהובה שכבר פעם הכרת. שאז היא חייכה ביציאה מאותו הבניין הסמוך.
והיא שאהבת בסתר, זו המצפה לגיבור בחלון.
ואתה הסופר שכותב, ההוא שיושב ובוהה בה.
או תרצה לדמיין ולכתוב, שאולי זה היה גם הפוך.
וסופו של דבר אז כתבת.
איך שעה בכל יום, אבל רק עת אתה מתבונן בה.
צל אישה מתבגרת וילד אהוב. ותכתוב באותה המחברת, איך היו הם השניים שלך.
או תרצה לדמיין ולכתוב, שאולי זה היה גם הפוך.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
