ספר בסדר
הביקורת נכתבה ביום שבת, 28 ביוני, 2014
ע"י אלון דה אלפרט
ע"י אלון דה אלפרט
****
לעתים רחוקות, כשאני מצליח לזנוח לזמן מה את גלגל האוגרים שעליו אני רץ כמעט ללא-הרף בעשר השנים האחרונות, עולה בידי לבצע את הפעולה הנשכחת והסבילה להחליא - לחשוב. לא, לא לחשוב על פיתרון בעיות בעבודה או איך להפיס את דעתה של אשתי כשעשיתי משהו לא בסדר. לחשוב כך סתם, לחלום בהקיץ. לדמיין דמיונות. כמו שעושים, אתם יודעים, אנשים רגילים.
אחד היתרונות הבאמת נהדרים של ספרים מסויימים הוא שבדיוק לפני שאתה מתרסק עם הכדור הפורח שלך אל קרקע המציאות, הם משליכים לך את חבל ההצלה שלהם, ואתה נאחז בזנבו ומצליח להמריא מעלה, לעבר המחוזות השקטים של הדמיון הלא-פונקציונלי והלא-מעשי.
הספר הזה עשה בדיוק את זה. הוא גרם לי לעצום, לפחות מנטלית, את העיניים ולנסות לדמיין מה היה פעם. נגיד, איך חי הסבא של הסבא של הסבא שלי, בתחילת המאה ה-19. איך הוא קם בבוקר, במה הוא עבד. איך פגש את הסבתא-רבתא-רבתא שלי. מה הוא אהב לעשות בזמנו הפנוי. אם הוא אהב לאכול פירות. אם יצא לו לטעום ליצ'י או פסיפלורה. או גלידה. אם הוא קרא ספרים. אם יצא לו לדמיין שבשנת 2014 הנכד של הנכד של הנכד שלו יישב בחדר-העבודה שלו בארץ-ישראל, ויאכל ליצ'י או פסיפלורה או גלידה ויחשוב עליו. על איך שלא קוראים לו.
לא. כל מה שאני יכול לעשות הוא לדמיין. להעריך. לתפור איזה סיפור, לחבר לו כמה עובדות היסטוריות וגיאוגרפיות, ולדמיין כאילו ככה זה היה בשבילו. אבל זה לא באמת. אני אף פעם לא אדע. בדיוק כמו שאין לי מושג מה הנכד של הנכד של הנכד שלי יעשה, ואם אי פעם הוא יחשוב עליי.
אחד החפצים היחידים שנותרו לאבא שלי מאביו הוא שעון האורלוגין הישן, בן מאה ושלושים השנה שירש ממנו. אבא ניגש אליו בכל מוצאי שבת, מוציא את הידית הקטנה מהגומחה הזעירה, תוחב אותה למקום הנכון ומותח בעדינות את הקפיץ הפעוט. המטוטלת ממשיכה לנוע מצד לצד, עדה לכל מה שעובר בבית הזה במשך שלושים וחמש השנים שהשעון תלוי שם על הקיר, עד שיעברו הוריי אל דירת הדיור המוגן ושם, אני מניח, השעון ילווה אותם הלאה.
השעון הזה הוא החפץ הכי ישן שאני מכיר. אמא שלי שמרה את הלגו שאני שיחקתי בו בילדותי, וגם אחי הגדול שיחק בו לפני חמישים שנה, ובכל פעם שאנחנו מבקרים בביתם גם ילדיי משחקים באותן פיסות לגו עצמן שטעונות בכל כך הרבה זכרונות. אני זוכר את החתיכה שהכי אהבתי בעולם ולא נתתי לאף חבר שביקר אצלי לשחק בה. ואת הירוקות השטוחות שתמיד התקשיתי להפריד. ואת זאת השקופה של ה"שתיים", והפאה הפלסטיקית של הסבתא-לגו.
אני מביט מסביבי עכשיו ולא רואה אפילו חפץ אחד ויחיד שיש סיכוי כלשהו שיישאר ממנו משהו בעוד חמישים או מאה שנה. גם לא הספרים. אולי חלק מהציורים שלי. אולי. אם הם לא ייזנחו באיזה מחסן כשהילדים או הנכדים שלי יחליטו להישאר באוסטרליה או משהו ולא לטרוח לחזור ולמיין את החפצים המעטים שסבא השאיר.
חפצים.
****
דוקטור אנה הית' היא "מרפאה" של כתבי יד נדירים. היא מגיעה לסראייבו בעיצומה של המלחמה הנוראה בבוסניה כדי לעשות עבודת שימור למסמך עברי נדיר שעולה אל פני השטח - "הגדת סראייבו", כתב יד מאוייר ויפהפה בן מאות שנים. בין דפי ההגדה מתגלים ממצאים שונים (חלק מכנף פרפר, גבישי מלח, כתם דם, שאריות יין, שערה וכו') שמרמזים על גלגוליה המשוערים של ההגדה עשרות ואף מאות שנים קודם לכן. הרעיון הזה של חפץ ש"ראה" כל כך הרבה שנים, מלחמות וגלגולים, מצא חן בעיניי מאוד, אבל לצערי השלד לא ממש מחזיק את הסיפור. הניסיון לתפור את הסיפורים השונים (שכמעט ואינם מתקשרים זה לזה) לכמה עובדות היסטוריות מרגיש קלוש ומאולץ, וכך גם החיבור הצולע בין חייה המורכבים של משמרת הספרים לדברים שהיא חושפת כביכול, וכך המבנה הייחודי של הספר לא מצליח להצדיק את עצמו. הסיפורים ההיסטוריים הבדיוניים לא מגלים רמזים נוספים שמקדמים את העלילה שמתרחשת בימינו, אלא מתפרשים כסוג של פלאשבקים שמהווים אילוסטרציה לעצמם. הם פשוט תירוץ לספר משהו על מה ש(לא) קרה בעבר. חבל, כי היה כאן וואחד פוטנציאל.
51 קוראים אהבו את הביקורת
טוקבקים
+ הוסף תגובה
|
זה שאין לנקוב בשמו
(לפני 11 שנים ו-1 חודשים)
לא אלון, היא יצאה מעולה. כל המחשבה הזו כנראה בגלל שאתה, כמו כולם, רוצה להגיע לשמיים.
וכמו שאתה כבר יודע, אי אפשר להגיע לשמיים. (מגדל בבל אומר לך משהו?) |
|
|
אלון דה אלפרט
(לפני 11 שנים ו-2 חודשים)
תודה. האמת היא שלביקורת הזאת היה פוטנציאל, אבל בכל פעם שאני קורא אותה, אני חושב שהיא כמו הספר. לא עף.
לא מנסה לדוג מחמאות. היא אולי בסדר בסך הכול, אבל רציתי לכתוב משהו יותר משמעותי, ומחוסר זמן וריכוז יצא לי מה שיצא.
ובכל זאת תודה. ולכל שאר האנשים שחשבו גם הם שזה שווה לייק. |
|
|
אור
(לפני 11 שנים ו-2 חודשים)
הכתיבה שלך פשוט מדהימה. ביקורת מעניינת מאוד.
|
|
|
אלון דה אלפרט
(לפני 11 שנים ו-2 חודשים)
לא ממש. כי אז, חפצים נוטים להיות רק חפצים ותו לא.
מה שמעניק להם עוצמה זה מה ש"טוען" אותם במשמעות. זה יכול להיות משהו אבסולוטי כמו זמן או איכות, או עניין ערטילאי יותר כמו קשר רגשי.
|
|
|
POLLO
(לפני 11 שנים ו-2 חודשים)
חפצים הם פיזיים, משהו שאפשר להחזיק ביד, או להריח, לראות. לפעמים חוויה כזאת אי אפשר לתאר במילים.
|
|
|
שין שין
(לפני 11 שנים ו-2 חודשים)
מהי חשיבותם של החפצים?
מה שאתה תוריש לילדיך הוא מילים. הרי בסופו של דבר זה מה שחשוב לאנשי הספר. והביקורת? קולעת, כרגיל.
|
|
|
אלון דה אלפרט
(לפני 11 שנים ו-2 חודשים)
רץ, תודה... כאמור, אני דווקא לא התלהבתי בדיעבד מהדימוי של הכדור הפורח, אבל זהו, הדיו כבר התייבשה.
נראה שלכל אחד מתעוררת אסוציאציה מסוג אחר
|
|
|
אלון דה אלפרט
(לפני 11 שנים ו-2 חודשים)
חמדת, לא קראתי ספרים אחרים שלה.
אם היא one trick pony, אז זה ממש חבל. בכל מקרה, ייקח זמן עד שאגיע לעוד משהו שלה. רפרפתי על ביקורות על הספר עוד תוך כדי הקריאה ושלך ביניהן, ודווקא לא התרשמתי ששפה ירודה זה העניין הבעייתי. למרות שלא הרבה אנשים התעלפו מהספר באופן כללי, בצדק לדעתי. עם זאת אחרי זוועות אחרות, של ספרות מקור או תרגומים רעים, הכתיבה כאן נראתה לי בסדר בסך הכול, קצת סינתטית אבל לגמרי בתחום הסטנדרטי.
|
|
|
רץ
(לפני 11 שנים ו-2 חודשים)
אלון - דימויים נפלאים של החיים לבלון פורח
|
|
|
חמדת
(לפני 11 שנים ו-2 חודשים)
לא התלהבתי מהספר .אתה קורא ספר אחד שלה וכל האחרים באותו דפוס למעט נושא העלילה .
באשר לצוואה הגשמית -יש עוד זמן.
|
|
|
אלון דה אלפרט
(לפני 11 שנים ו-2 חודשים)
ראיתי עכשיו את סצנת הפתיחה של הסרט, שונרא. יפה מאוד. אני חושב שהאדפטציה לקולנוע לא עשתה נזק לספר.
זאת בהחלט אחת מסצנות הפתיחה לספרים החזקות שקראתי.
|
|
|
אלון דה אלפרט
(לפני 11 שנים ו-2 חודשים)
חחחחח... אופטימיות... גדול
|
|
|
ההולנדי המעופף
(לפני 11 שנים ו-2 חודשים)
אחלה ביקורת, אך מה עם קצת אופטימיות?
|
|
|
שונרא החתול
(לפני 11 שנים ו-2 חודשים)
אז אם חשבת שהסצנה בספר מבריקה, לדעתי אתה מוכרח לראות איך היא עובדה לסרט.
ואני צריכה לעשות את המסלול ההפוך ולקרוא את הספר. |
|
|
אלון דה אלפרט
(לפני 11 שנים ו-2 חודשים)
וואלה, שונרא, קראתי את אהבה עיקשת ממש לא מזמן, ואכן זו סצנה מבריקה. לא ראיתי את הסרט.
ובהחלט, הדימוי של הכדור הפורח הוא די, איך לומר את זה בעדינות, מעאפן.
|
|
|
אלון דה אלפרט
(לפני 11 שנים ו-2 חודשים)
מסכים, ניר.
חוץ, אולי, מההעזה שלך בתחום הניורוביולוגיה.
|
|
|
ניר
(לפני 11 שנים ו-2 חודשים)
יש ספרים שבהם הסיפור הוא החשוב והטוב, ויש ספרים שהרעיון מפעיל את השריר האפור.
המון ספרי מד"ב למשל הם ספרי רעיון, איזה שביב של הארה מופלאה עם סיפור "מעפן" ומופרך מסביב.
אני אוהב גם כאלה וגם כאלה... הראשונים כיף לקרוא אותם, האחרונים כיף לחשוב אותם. נו ויש גם כאלה שלא רעיון ולא סיפור שיושלכו מיד. ביקורת טובה על ספר רעיון (או כמו שאומרים וואחד פוטנציאל) שמראה איך הוא גורם להנאה מסוג אחר. |
|
|
שונרא החתול
(לפני 11 שנים ו-2 חודשים)
הדימוי של הכדור הפורח היה מטריד, מבחינתי, כי הוא הזכיר לי סרט שראיתי.
הסרט התחיל בתמונה פסטורלית ורומנטית מושלמת, באחו ירוק וקסום, שעמדה בניגוד קיצוני למה שקרה שניות אחר כך. רעש אדיר הפר את השקט והיה האות לתחילתה של תאונת כדור פורח מזעזעת וקשה לצפייה. אתה כתבת על חבל הצלה והיאחזות בזנב, ואילו בסרט החבל והזנב היו טראגיים. ומה הקשר לסימניה? לא זכרתי את שם הסרט, ולאחר חיפוש גיליתי ששמו הוא ״אין סוף לאהבה״ והוא מבוסס על הספר ״אהבה עיקשת״ של אחד הסופרים הפופולריים והמוערכים ביותר בסימניה, איאן מקיואן. |
|
|
אלון דה אלפרט
(לפני 11 שנים ו-2 חודשים)
מירב, הספר הזה היה ברשימות הקריאה שלי זמן-מה, ויש בו הבטחה גדולה. בשורה התחתונה, נו, הלך הוונדער נשאר הקינד.
ונעמי, תודה.
|
|
|
נעמי
(לפני 11 שנים ו-2 חודשים)
גלגל אוגרים זה דימוי פנטסטי
|
|
|
מירב
(לפני 11 שנים ו-2 חודשים)
אני דווקא אהבתי את הספר.
אבל עם התיאור שלך בהתחלה, והניסיון לחשוב מה היו אומרים הסב-סב-סב-סבים שלנו על חיינו כיום, אני מזדהה מאוד.
|
|
|
אלון דה אלפרט
(לפני 11 שנים ו-2 חודשים)
כבר לא עושים כאלה, אני חושב. חפצים ששומרים.
למי כבר יש היום ספרים יקרים, או אוספי בולים, פמוטים, או סתם דברים שחורגים מהערך הרגשי הסטנדרטי. אני זוכר סרוויס בדולח אחד שגם אותו ירשנו, שהתנפץ פעם כי הכלב שגידלנו נמלט מאיזו ארוחה יחד עם מפת השולחן, מה שחילץ דמעה מהוריי, אבל לא הרבה מעבר לכך, ומאז גם זה נעלם. היום זורקים הכול, כי הכול התקצר גם מעבר לחד-פעמי. אפילו אלבומי-תמונות הפכו לכמעט מיותרים, עם כל האינסטוש והפידים המתפקעים בפייס. מה נעשה. יש יותר מדי מידע, והרגשי הפך דיגיטלי.
|
|
|
I.V olokita
(לפני 11 שנים ו-2 חודשים)
תודה על רגע של בהירות נהדר
הנה בניתוח המפוקח שלך גרמת גם לי לחשוב על אמצע חיי כמו על התחלה וגם סוף.
ואני תמיד קינאתי בדודה שלי. היא גרה במושב במרכז הארץ ואילו עבדך הנאמן בקיבוץ אי שם בערבה. אבל לא על כך קינאתי. אלא כי גם במקרה של דודתי שתחיה, בבית בו גרה, אצל סבתא וסבא שלי, היה שעון אורלוגין מפואר. פריט אחד אחרון שהצילו מגלות ארוכה באירופה. מודה ומתוודה, אז הייתי ילד ולא שאלתי כלל שאלות, רק קינאתי כי הוא היה גדול ומרשים ומעץ וברזל. אבל מאז הזקנים מסרו נשמתם, אני התבגרתי, לדודה שלי לא נולדו ילדים ושעון האורלוגין שקיבלה בירושה אבד או נמכר. חובות, שיכחה, נו אתה יודע איך זה. ובדיוק כפי שכתבת, גם אני כיום כבר מביט ימינה ושמאלה וגם לי אין מה להעביר לילדיי שיעבירו הם הלאה, ופרט לאיזו פמוט מהודרת שקניתי בשוק הפשפשים לפני שנתיים שלוש, אין אצלי בבית דבר ששווה לשאול בגינו "מה הסיפור שלו" או אפילו "בן כמה". ועכשיו כשכתבת את מה שכתבת, אני חושב שבסופו של דבר זה כבר לא ממש משנה, ושזה היה יכול להיות נהדר אם באמת היה לי אורלוגין לתת לכל אחד מילדיי. אבל בלית אחד או שניים כאלו, אסתפק בשלל זכרונות מנוסחים היטב. של שבתות וחגים, של בישולים ומשפחתיות, של חינוך וארץ ישראל היפה. של רעות ואחווה. ממש כמו שאני מאמין שגם אתה עושה, ממש כפי שעושים גם כל בעלי האורלוגינים שכבר שכחו מקיומם. ושוב תודה על חוויה נהדרת שהענקת לכולנו. |
|
|
זה שאין לנקוב בשמו
(לפני 11 שנים ו-2 חודשים)
מושלם...
|
|
|
אלון דה אלפרט
(לפני 11 שנים ו-2 חודשים)
יעל, תודה. אני בעצמי בכל זאת לא שלם במיוחד עם האיפיון הזה, אבל זה מה שיצא, אז השארתי. הנה, לפחות על אדם אחד זה הצליח לעשות רושם וגם אם האלגוריה לא מספיק מחודדת, את העבודה הבסיסית היא עשתה.
דן סתיו, לא יודע לגבי עמוד הקלון. בסך הכול זה ספר בסדר. אני לא בטוח שפספוס הפוטנציאל הוא כל כך נורא עד ששווה להוקיע אותה. היא בסך הכול סופרת שכתבה ספר שיש לו כיוון טוב, ונגמר, אפעס, קצת פרווה.
שונרא, שמחתי על המחמאות. שווה להתאמץ. ואוקי, הנה, מה זה אם לא מילוי החוזה. גרמתי לך לחשוב על חייך, וזה, זה הכי טוב. גם דמעות. |
|
|
(לפני 11 שנים ו-2 חודשים)
אלון, התכוונתי לכתוב לך שהביקורת נפלאה ושנראה שבאמת חבל על הפוטינציאל שהלך לאיבוד,
ושבאמת יותר מדי פעמים - פוטנציאל נשאר שם גולמי ולא מתממש..
אבל, הדברים שלך גרמו לי לעצור רגע לחשוב, המחשבות נדדו לבית אמי שם בעיר העברית הראשונה, ששוכנת על שפת הים. הן נדדו אל אותו שעון האורלוגין שתלוי שם מבחינתי מאז ומעולם - המזכרת, החפץ היחיד שנותר מבית סבא שם באוסטריה של ימי טרום המלחמה.. החפץ הכי ישן שאני מכירה. חפצים... בהמשך, המילים שעל המסך השתבשו - לא, זו לא תקלה, זו הרטיבות הזו בעיניים. |
|
|
שונרא החתול
(לפני 11 שנים ו-2 חודשים)
אלון דה אלפרט, הכתיבה שלך פשוט יפהפייה.
תמשיך לחשוב ותמשיך לכתוב את מחשבותיך, כי אתה עושה את זה בכישרון מיוחד. |
|
|
דן סתיו
(לפני 11 שנים ו-2 חודשים)
אלון דה אלפרט
הביקורת שלך משקפת, לעניות דעתי, את איכותו של הספר. אינני יודע האם להוקיר את הסופרת על הרעיון הנפלא (ווחאד פוטנציאל כדבריך) שהיה לה או להוקיעה אל עמוד הקלון נוכח התוצר הסופי שהוציאה תחת ידה.
|
|
|
yaelhar
(לפני 11 שנים ו-2 חודשים)
מאד אהבתי את האיפיון - המדוייק לדעתי - של מה ספרים מסויימים (מעטים מדי!) מסוגלים לעשות.
|
51 הקוראים שאהבו את הביקורת
