ביום ראשון התרווחתי בכיסא.
תוכנית העבודה השבועית שלי נראתה כמו חלום. הזמן עמד לרשותי. חמש דקות לאחר מכן התנפצתי אל אחד השבועות העמוסים ביותר שהיו לי בתקופה האחרונה. המציאות חזקה יותר מהתכנון.
ולפעמים החלום המתוק הזה הופך לסיוט.
בדרך הביתה כמעט ונרדמתי על ההגה, ראשון עד חמישי, השבוע הזה הוציא ממני כל טיפת אנרגיה, זה כבר לא בן אדם, רק שלד מותש של עובד.
ארבע פעמים עצרתי בצד הדרך להתרענן.
שרדתי. נכנסתי הביתה אל שגרה של חיים קיימים.
אחר הצהריים המאוחרות נרדמתי על הספה בסלון. כולם התנהגו כרגיל, 'אחרי שבוע נטול שינה כלום לא יעיר את אבא' הם בטח אומרים לעצמם.
חלמתי, כמעט מיד זה בא לי החלום הזה.
מי שמכיר אותי יודע שבדרך כלל אין לי חלומות. אבל הפעם חלמתי.
היה שם מבנה תת קרקעי וכולנו היינו בו, כן, גם את וגם אתה, אנשים ללא
שם או פנים. והיו מידי פעם גם רעידות חזקות מאוד שהזיזו את כל המבנה הזה וטלטלו אותו, האורות התעמעמו ואנחנו רעדנו. פאניקה. כולם היו בהיסטריה מוחלטת אבל אף אחד לא יצא החוצה, הרבה קומות מתחת לפני הקרקע במבנה בטון ענק ואף אחד לא בורח מהחושך והמחנק הזה.
התעוררתי בקפיצה, הראש הסתובב לי, הדופק משתולל. האורות בסלון היו עמומים, החלונות והתריסים סגורים ורק משב רוח קריר ממזגן מטרטר. שקט מהסוג הפשוט, כמעט ומוחלט.
הבן רץ להביא לי כוס מים, שתיתי ונשכבתי חזרה על הספה. הבת הקטנה שלי התיישבה לצידי וליטפה את ראשי בעדינות. הם לא אמרו מילה, פשוט הסתכלו עליי. התיישבתי במקומי והחזקתי את הראש בין ידיי.
"הפעם זה היה ממש אמיתי" לחשתי אליה ואשתי הרצינה במבט. היא כבר מכירה אותי מספיק טוב כדי לדעת שאצלי חלומות הם עניין רציני.
"בסדר, תנוח" היא השיבה לאחר דקה קצרה, "עוד מעט תחזור לעצמך והכל יהיה בסדר".
"אני חייב לצאת החוצה לשאוף קצת אויר" מלמלתי אחר דקה נוספת של מחשבה עמוקה וקמתי מהספה לעמידה נחושה.
"השתגעת?" היא ענתה, "אסור לטפס. למעלה הרי, כל היציאות חסומות".
www.olokita.co.il
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
