"בכל רומן מקופל 'קיחוטה', כמין פיליגרן אינטימי, כשם שכל פואמה אפית נושאת בחובה, כמו הפרי את הגלעין, את 'האיליאדה'." [אוֹרְטֶגָה אִי דאסֶט]

פגישתי הרשמית עם "דון קיחוטה" התקיימה לפני כמעט שנה, במסגרת שיעורי מגמת ספרות בכיתה יא'. הלימוד הפורמאלי אִפשר אשנב חשיפה ראשוני אל יצירה מופלאה זו – קראנו יחדיו את הפרק הראשון ואת ההרפתקה המפורסמת במאבקו של דון קיחוטה נגד טחנות הרוח בפרק ח' ["אלי שבשמיים! – אמר סנצ'ו – לא אמרתי לכבודו שייזהר במעשיו, כי אלה טחנות רוח ואי אפשר להתכחש לזה, אלא אם כן תקועות לך טחנות כאלה במוח?" – כרך א' עמ' 65].
בתום לימוד לא מספק בעליל זה, יצאתי בשאיפה נחושה לקרוא את הרומן בשלמותו – ויהי מה. זאת, על-אף שמורתי ניסתה לדכא משאלה זו, שלא ביודעין, באמצעות דרך ההוראה השחוקה שלה. חרה לי במיוחד שהתרגום בעיניה קשה מדי בשבילנו; הן למן הרגע הראשון לא פסקתי להתפעל מיפי השפה. חרף מליצותה הניכרת (והמכוונת, יש לציין) היא כה קולחת ומחכימה. לביסוס טענה זו (המופגנת לעיתים די קרובות בתיאורי ספרים רבים), זרעתי לאורך חוות הדעת שלפניכם מספר ציטוטים – למען תוכלו להיווכח בעושר הספרותי הזה בעצמיכם, ולו יהיה מדובר אך ורק בטעימות.
חברתי לספסל הלימודים, מששמעה על כוונתי, נרתמה לעזרתי והסכימה להשאיל לי את הכרך הראשון. אלא שיעברו עד שאעז לפתוח אותו עוד ארבעה חודשים; בעיקר כי רציתי להשיל מעליי, באופן סופי ומוחלט, כל בדל של ניתוח טכני ומצמית. מפעם לפעם מפעם בי פחד נושן שמא ניתוחים מן הסוג הזה עלולים לכלות את אהבתי הטבעית ליצירה המנותחת.

רק בליל שימורים אחד, בשיאה של תקופת הבגרויות, הכרתי את הסופר לראשונה, עת גמעתי בשקיקה את אקדמתו הגאונית, הנפתחת בפסקה הבאה:
"קורא שעיתותיו בידו: לא אשבע, אך יכול אתה להאמין לי שהייתי רוצה כי ספר זה, יציר הגיון רוחי, יהיה יפה, הדור ונבון מכל שאפשר להעלות על הדעת. ברם, לא הצלחתי לגבור על חוק-הטבע, שלפיו כל דבר מוליד את דוֹמהוּ. לפיכך, מה מסוגל להוליד שכלי העקר והלא-מטופח, בלתי אם את קורותיו של בן כחוש, מצומק, עיקש ורדוף מחשבות שונות ומשונות, שכמותן לא חשב איש זולתו מעולם [...]?" [כרך א', עמ' 10].
חנקתי את צחוקי אך בקושי, על-מנת שלא יפלח חס וחלילה את השקט המוחלט ששרר אותה שעה בביתי. צחוק כבוש זה עזר לי לדלג בנקל מעל תהום פעורה של כארבע-מאות שנה: לפתע הבינותי עד כמה היה סרוואנטס חדשני, מקורי, ביקורתי ונועז לתקופתו! כמה אומץ אפף אותו בהשתלחותו כלפי כללי הכתיבה המוסכמת בדורו – עד כדי כך, שאפילו אם הוא מקיימם בצייתנות (כגון המובאות העמוסות למכביר והסונטות המוקדשות לדמויותיו, אותן חיבר בעצמו) ניכרת ללא עוררין הסאטירה שלו עליהם ועל בני דורו.
עם-זאת, מה הפלא שהם הגדירו את הרומן כקומדיה גרידא? הלא חיצי הביקורת המושחזים של סרוואנטס מוסווים היטב-היטב מתחת לאירוניה - בדבריהם של דון קיחוטה וסנצ'ו, בהערותיו שלו-עצמו...

אם נניח שאכן ניתן לכנות את סוג הקריאה שלי בשם, אזי אכנהו כ-"קריאה תמימה"; זאת-אומרת, השתדלתי ככול האפשר להשקיט קולות מתנגדים ורועמים כלפי מהימנות הסיפור וכיו"ב, ולשקע עצמי עמוק אל-תוך העלילה. לכן, לאורך הקריאה ערכתי ניסיונות רבים להיכנס לנעליו של דון קיחוטה; ניסיונות, שרובם עלו יפה. נדהמתי לגלות מה נעלה שאיפתו לתקן את החברה הקלוקלת שהקיפה אותו:
"אשרי העידן ואשרי הזמן שהקדמונים כינום תור-הזהב, ולא משום שבתקופה המאושרת ההיא היה הזהב – שכה מעריכים אותו בעידן הברזל שלנו – מצוי בהישג יד וללא קושי, אלא מפני שמי שחיו אז לא ידעו את המילים "שלך" ו-"שלי". בעידן הקדוש ההוא היו כל הדברים משותפים [...]" [כרך א', פרק יא', עמ' 82]. וזו רק דוגמה אחת מִני רבות.
כל פשעו מסתכם בקריאה לא נכונה של המציאות. טוב-לבו, עזות-מצחו, כושר הביטוי הרהוט וההדור שלו, האידיאלים הנעלים ודרך-הארץ שלו, יכולתו לשלב באלגנטיות את אהבתו לספרות וליסודות הומאניים ורוחניים יחד עם תשוקתו לאחוז בנשק ככלי המבטא יסודות אלה – כל התכונות הנשגבות הללו עולות באיכותן על הטירוף שאחז בו. בייחוד עלינו לזכור כי טירוף זה, העלול לשים את דמותו של דון קיחוטה לקלס, מאפשר לנו לראות את החברה במערומיה הצבועים והנאלחים.

באחד הפרקים הראשונים, לאחר שדון קיחוטה שב לביתו, מיוגע וכנוע, ממסעו הראשון (והקצר ביותר, שכן נגדע באיבו), הכומר והגלב של כפרו "עושים סדר" בספרייתו הענפה. הם קבעו אילו ספרים מבין ספרי האבירים, הנחשבים "לא חינוכיים", יהיו מיועדים לכליה. פרק מצחיק עד-דמעות זה הזכיר לי בשעתו, באיימה גדולה, משפט מפורסם של המשורר היינריך היינה: "במקום בו שורפים ספרים - ישרפו בני-אדם".
התחוור לי, למרבה ההפתעה, באיזו קלות נע ונד הכומר בין סלידה נחרצת כלפי ספרות האבירים, לבין גילוי אמפתיה מובהקת כלפי ספרים מסוימים מסוגה זו (כל עוד הם מצדדים, כמובן, במשנתו-הוא). דבריו הסותרים עוררו בי צחוק בלתי נשלט – שאגב, היה פרץ הצחוק המשוחרר האחרון שלי. מאותו רגע ואילך פסקתי מלראות את הרומן רק כערבוביה של טרגיות וקומיות, והתחלתי לחפש בו משהו מעבר לכך.
ייתכן שאתם תוהים ביניכם לבין עצמיכם: אם התנהגותו ההפכפכה גרמה לי להגיב כך, קל וחומר שאגיב באורח זהה, ואף בעוצמה רבה יותר, כלפי הליכותיו של דון קיחוטה. אלא שהוא זכה ממני אך ורק להערכתי הכנה: הוא הרי דבק באמת שלו, בכל מחיר, לא התאים אותה למציאות כאשר השתיים לא עלו בקנה אחד. בדיוק להפך – הוא העז להכפיף את המציאות למרותם של תכתיבי האמת הפנימית שלו, תהא הזויה ככול שתהא. אני יודעת שדבריי גובלים בנאיביות, אך קשה לי לכנות את מעשיו של דון קיחוטה כטיפשיים, אלא כאמיצים מאוד. לעומתו, הכומר - המייצג כמעט את כל הדמויות שבאות במגע עם דון קיחוטה ומנסות להתל בו ו/או להשיב לו את שפיותו – פועל אך ורק לפי הגחמות והאינטרסים שלו.

תחושה עגומה זו אינה מתפוגגת בכרך ב' – שהוא פנינה בפני עצמה, ללא קשר לכרך א' – ואף מחריפה: נדמה כי אין בהשפעת פרסום מעלליו של דון קיחוטה לעמעם את האגואיזם של אלו הניכרים בדרכו; הם רואים באביר ובנושא-כליו כהלצה מהלכת, ולא מתייחסים אליהם כאל בני-אדם בשר-ודם, כישויות מורכבות ועמוקות.
כן. אפילו בסנצ'ו פאנסה, שלכאורה מייצג את המעמד הפשוט וניחן בתכונות גסות ובלתי ראויות, קיים הרובד הזה. די עצוב, אך הבנתי זאת רק במחצית השנייה של כרך ב'; הדמיון המעניין שם בינו לבין שלמה המלך גרם לי להעריך יותר את חכמתו, גם אם היא עטופה בסטריאוטיפים כה רבים, פתגמים משובשים וניסוחים מבולבלים.
בכלל, נוצר קשר מיוחד במינו בין השניים האלה. בשורה התחתונה, הכוח שמניע את הקשר ביניהם הוא אהבה גרידא. אהבה שאינה תלויה בדבר. אחרת, סנצ'ו לא היה מצליח לעמוד איתן בתנאי המסע עם עמיתו (אשר, כמובן, לא נשאו חן בעיניו), ונותן ממזמן דרור לכיסופיו לשוב אל ביתו. מתחת לכל העקיצות והחיכוכים הרבים לאין-ספור, מסתתרות הערכה וחיבה הדדיות, חזקות מאין כמוהן.
פרק לב' בכרך ב' הוא מהפרקים האהובים עליי, שכן במסגרתו מביעים השניים את הרגשות הללו – הגם שלא בצורה גלויה:
"ואשר לסנצ'ו פאנסה, דעו לכם, הוד מעלתכם, שהוא אחד מנושאי הכלים המשעשעים ביותר ששירתו אי-פעם אביר נודד. יש שהוא עושה מעשי-שטות כה מחוכמים, שההתחבטות בשאלה אם שוטה הוא או חכם, מענגת לא מעט. יש בו זדון המציגו כמנוול, ומשוגות המוציאות לו שם של טיפש. בכל הוא מפקפק ובכל הוא מאמין, ובשעה שסבור אני כי הנה עומד טמטומו לדרדרו לתהומות, הוא פולט דברי שנינה המרוממים אותו השמיימה. אכן, לא הייתי מחליפו בשום נושא כלים בעולם..." [עמ' 190]
"[...] ואם היה לי שכל הייתי עוזב את אדוני מזמן, אבל זה מזלי וגורלי המר ואני לא יכול אחרת, אלא ללכת אחריו: שנינו בני אותו המקום, אכלתי מפִתו, אני אוהב אותו, [...] ומעל הכל, אני אדם נאמן" [עמ' 194].

כמה מילים על התרגום: בעוונותיי לא אוכל לקבוע אם מהימן ומדויק הוא, שכן ידיעותיי בשפה הספרדית אפסיות. ברם, אוכל לקבוע ללא כל היסוס שאוצר המילים של המתרגמים בשפה העברית לא יסולא בפז, וחוש ההומור שלהם מובע היטב בהערות השוליים הרבות. כמו כן, ניכר הידע המעמיק שלהם על הרומן, על המקורות מהם שאב סרוואנטס את השראתו ו/או הסתמך עליהם בכתיבתו, על שלל הסתירות הגלומות בתוכן ועל הקשרים העדינים בין המחבר לבין פרי עמלו. בקיאות מרשימה זו עוברת כחוט השני גם לאורך כל אחרית-הדבר מרחיבת האופקים של לואיס לנדאו. מעטות הן אחריות-הדבר שבאמת ובתמים משכילות לנתח מכמה-וכמה אספקטים יצירה כלשהי. בייחוד החכמתי מההיוודעות לאופני קריאה שונים ברומן, כאשר כל אחד מהם מייצג תקופה אחרת, עם תפיסת-עולם אחרת.
ובל נשכח את טל ניצן, שתרגומיה לשירים השזורים לאורך כל הרומן היו משובבי נפש ומפעימים. זאת, משום שהיא הצליחה לשמר את מבניהם הקפדני של השירים, ובד-בבד את קולותיהם האינדיבידואלים של המדקלמים (ובראשם דון קיחוטה) באורח כה חינני, עד שיכולתי לשמוע אותם באזני רוחי: חיים, משעשעים ומעוררי חמלה.

בסוף חודש יולי נאלצתי להיפרד מדון קיחוטה ומסנצ'ו, אחרי שליוו אותי במשך חודשיים – אחת התקופות האינטנסיביות והמלאות ביותר שחוויתי עד-כה.
שקר במצח נחושה יהיה אם אכתוב שהקריאה ברומן הייתה תמיד זורמת וחלקה. זו הייתה, במידת-מה, דרך חתחתים רווית משוכות של לֵאות וחיכוכים בלתי-נמנעים עם הדמויות (בייחוד לקראת סוף כרך א'). ייתכן שתרם לכך שפע ההרפתקאות, שלחלקן ניתן היה לאתר תבנית דומה. שפע זה לעיתים ערפל את תודעתי, והקשה עליי להבחין בין עיקר לטפל. כמו כן, קשה היה לי (ועדיין) לגבש מסקנות חותכות - בין השאר בשל חוסר הוודאות לגבי עמדותיו האמיתיות של סרוואנטס. אם כי, זו אחת הסיבות ששמו של הרומן יצא לפניו – הוא תמיד יישאר רלוונטי, ותמיד יוותר מקום לחקור בו ולעמוד על טיבו בכל פעם מחדש. ואכן, זכיתי בקריאה ראשונה בגרסתו המלאה של הרומן לנבור, בהנאה גלויה, בחלק מרבדיו הרבים, ולהפיק מהם מחשבה מרובה.

"למעני בלבד נולד דון קיחוטה ואני למענו. הוא יודע לפעול ואני לכתוב. רק שנינו נועדנו זה לזה" [כרך ב', פרק עד', עמ' 416]

פתאום קם אדם בבוקר הוא מרגיש שהוא אביר, הוא מתחיל ללכת.....

אין לי מילים לתאר את החוויה. מעבר לסופרלטיבים הידועים, מעבר לקונספציה שמדובר בסיפור ילדותי או לחילופין המהללים כרומן הראשון ואפילו מעבר לעובדה שמדובר בלקסיקון פתגמים מפואר, או הספר הכי מודפס אחרי התנ״ך, צריך פשוט להכיר בעובדה שמדובר ביצירת מופת גאונית. לחשוב שבאותו יום פחות או יותר נפטרו שייקספיר וסרוונטס ולא ידעו אחד על השני או לפחות די הגיוני שסרוונטס לא קרא את שייקספיר זה פשוט מדהים לאור הדמיון לעיתים או הגאונות.
הסיפור הזה מזכיר לי את המצאת החשבון האינפיטיסימאלי: 2 אנשים באותו זמן (ניוטון ולייבניץ) חשבו על מתמטיקה לא הגיונית במדינות שונות וללא קשר אחד לשני. גם פה יש את ההרגשה הסרוונטאית-שייקספירית רק שאחד כתב את המחזות הגדולים בכל הזמנים והאחר.... נו הבנתם מה דעתי.

לקרוא ולא להאמין פשוט: ספר בתוך ספר, שירה פואטית, מונולוג פמיניסטי, אהבה עד כדי טירוף, פילוסופיה, היסטוריה, טירוף ושגעון ומה שבינהם ומה אין בספרים הללו? כן, אין אלוהים בספרים הללו למרות התקופה.
מעניין להבין את ההיבטים הקשורים ליהודים ולגירושם או המרתם בספרד אבל זה לא מוזכר באופן ישיר. סרוונטס היה גאון בעיני ואני מאוד משתדל לא לחלק את התואר הזה.

הספר מצחיק עד מאוד אבל בטעם מעודן. בספר השני כתוב כי אם ראו לאחר צאת החלק הראשון אדם בכל מקום ברחבי ספרד צוחק בקול רם וספר בידו, ידעו מה הוא קורא.
דון קישוט בחלק השני 1614, שומע על הצלחת הספר הראשון מ-1605 ומגיב לזה ואף מתנבא שם אותו אדם שמספר על הספר לדון המדהים ולנושא כליו כמה יצליח הספר באופן נבואי ממש.

אני לא ארבה במילים משום שכתבו על הספר די והותר, רק אומר שמבחינתי זה ספר מושלם ושלם 10 מתוך 10, אחד מהספרים הגדולים שקראתי בימי חיי.
מעבר לזה אני משתוקק לקרוא את ספריו האחרים של סרוונטס ויש אומרים כי ספרו האחרון שיצא לאחר מותו: סיפור התלאות של פרסילס וסיחיסמונדה הוא כנראה ספרו הטוב ביותר רק שכנראה פחות ידידותי לקורא ולכן לא מפורסם כמו אחיו דון קיחוטה.

נקודה למחשבה: האם ניתן לראות בדון קיחוטה דמות משיחית־נוצרית ומכאן לחשוב על הספר כאלגורי לדת:
דון קישוט יוצא לדרך לאחר התגלות רוחנית ופנימית מתוך ספרי האבירות ולא מתוך אינטרס חומרי.
כמו כן, הוא מאמין שהוא נבחר להשיב לעולם ערכים שאבדו כגון צדק, עזרה לחלשים, אמת. זו מקבילה ברורה למוטיב המשיח המתעורר מתוך "קול פנימי".
כמו כן, המלחמה בכוחות הרשע.... הלו הם עובדי האלילים.

איתור ה"אפוסטולים": סנצ'ו פנסה כדמות התלמיד־תומך ומצטרף מתוך אמונה חלקית, מתוך הערצה, ומתוך הליכה אחרי חזון שמעל להיגיון וכן, גם כסף או רכוש.
אבל זה דפוס "שליחים" קלאסי: דמות פרקטית המאמינה באדם שמעלה אותה מעל עצמה.
סנצ'ו אפילו עובר טרנספורמציה פנימית עם הזמן — מסקפטי למאמין, תהליך המזכיר את הדרך שבה תלמידי ישו עוברים שינוי רוחני.

המסר הוא תמיד של “תיקון העולם”, לא כפייתי, אלא מוסרי־תיאולוגי. דון קיחוטה יוצא "להילחם ברשע" אבל הוא אינו הורס, אלא מנסה לרפא, להציל, לשחרר, לתקן עוולות גם במחיר שזה יגמר ברע.
זה קו משיחי לחלוטין.

בתחילה העולם מבזה אותו. מונעים ממנו, מרמים אותו, מכים אותו, מבזים אותו. זהו דפוס משיחי של נביא חורג, של משיח שנדחה, של "איש אמת בעולם עיוור".
לפעמים נדמה כי דון קישוט הוא קדוש נאיבי, מי שמחזיק אמת רוחנית בתוך עולם שלא מסוגל לראות אותה.

בסיום, כשהוא מפוכח ומוותר על חזונו יש מי שמפרש זאת כסוג של מוות משיחי־טראגי, מות הרעיון בעולם ציני.
מותו אינו סתם סיום, אלא מעין "כיבוי הנר היחיד שניסה להדליק אור בעולם מנוכר.". במובן זה: זהו מות המשיח של עולם הריאלי.

ואגב יש פה ברית ישנה (הכרך הראשון) וחדשה (התחייה, הכרך השני). כמו כן דולסיניאה היא מעין מרים הבתולה, רוזיננטה כסמל מטאפורי לשילוש של "רוח/חומר/דמיון" וכולי...

הספר מוגדר כמודפס ביותר לאחר התנ״ך כך שאם התכוון סרוונטס ליצור כאן משיח, הוא לגמרי הצליח!

אל הסופר מיגֶל דה סֶרוואנטס סַאבֶדְרָה:

Hola señor escritor

סליחה ומחילה שנפגשנו רק עכשיו ואני בשנות ה-חמישים שלי,בושה לעצמי ולמערכת החינוך של מדינתי .כמו כן אני מתנצלת מראש בפניך כי אין ביכולותיי האינטלקטואליות לכתוב פה ביקורת מלומדה ואקדמאית כראוי למעמד יצירתך. תסתפק בכך: שסמסטרים שלמים באוניברסיטאות- מלמדים את "דון-קיחוטה" ושאר יצירותיך -רק אתה וספריך בלבד. אז מי שירצה לדעת יותר אודותיך או על יצירותיך - שילך ללמוד או שיחפש באינטרנט-{הסבר אח"כ},מידע וספרים אחרים שנכתבו ע"י מלומדים - חכמים ואנשי ספרות אודות יצירתך הזאת בשפת הקודש. אז התנצלותי הכנה מראש ושלא תפגע שאחת מבנות -העם הפשוטות כמו סנצ'ו פנאסה מעיזה לכתוב אי -אלו דברים על ההידאלגו {אציל ממעמד עני} שלך -"דון קיחוטה- דה- לה -מאנשה".

לפני כ-6 חודשים שאלתי את הספר מהספרייה {יצירה בת 830 עמודים,שני כרכים בתרגום מלא} ובמשך כל החודשים הללו "שועלים קטנים וממזרים" שאך זה "נולדו" - עקפו אותו מרשימת הקריאה שלי בפועל ונקראו לפניו,{ניטשה כבר אמר: "המודרנים מתיישנים הכי מהר,כי זו תרבות בעלת חסר כה אדיר וריקנות עצומה, עד שהיא בולעת הכל וכלום לא נשאר"}.אבל -לספרך היה סבלנות והוא הסתכל עליהם בהתנשאות שרק אח"כ הבנתי מדוע .לקראת נסיעתי לחו"ל הבטחתי לו שהוא יהא ה"בן יקיר לי אפרים" ורק אותו אקח לנסיעה.

וכאן אספר לך señor escritor -שבגינך נגרם לי ל"חלות" ב-"מחלת ספרותית נדירה" שתופעותיה הן -פרצי צחוק בלתי נשלטים במטוס ,בבית -המלון ובבתי -הקפה ,וכיצד ספרך הקלאסי הזה דרש ממני חודש ימים של תשומת לב בלעדית אליו,ונדנד לי כל הזמן להחזיקו בידיים ,גם שהמציאות דרשה ממני לעשות אי- אלו דברים הכרחיים בחיי כמו: לבשל,לסדר את הבית ,ללכת לקניות, למספרה, לקוסמטיקאית או לבלות עם בנותי ונכדתי.

אבל היה -שווה !!

האנדורפינים לא הפסיקו להתפרע במוחי וממנו באופן בלתי -נשלט על גופי ומחשבותיי גם שכשלא קראתי בספר פיזית באותו רגע . הוא- "דון קיחוטה"-"האביר בן דמות היגון " ואח"כ -"אביר -המראות" לכד אותי בסנווריו כמו ארנבת בפנסי מכונית .

אבל שמעתי מצידך שיש לך תרעומת כסופר. כי מה שכיום יודעים/זוכרים הקוראים בדר"כ על הרפתקאותיהם של גיבורייך -זוהי ההתקפה האמיצה והנועזת של "דון קיחוטה" בטחנות הרוח. זה נכון שהם הפילו אותו מסוסו הכחוש "רוסיננטה" ופצעו אותו קשות,אבל גאוותו לא נפגעה ותחושת מחויבותו ליישום שבועת האבירים -לא נפגמה. כי תפקידם של האבירים הנודדים האמתיים והלא המזויפים הוא לתקן עוולות ,להלחם בענקים, להציל עלמות ממצוקה,לשחרר נסיכים שמכשפות רעות הפכו אותם לקרפדות ולנחשים וכו' וכו'. כך כתוב בספרי האבירים הרבים שנמצאו בספרייתו של דון קיחוטה שלא הפסיק לעיין בהם -ובגינם הגיע למסקנה כי יעודו להיות אביר ,ולא סתם אביר ,אלא אביר שניתן לו התואר המכובד והנישא -"האביר בן דמות היגון".אבל אתה שואל -" מה עם כל שאר ההרפתקאות "??

ולכן הצלחת לשכנע אותי שיש מקום להמשיך ולקרוא על הרפתקאותיהם הנועזות של "דון קיחוטה" וסוסו "רוסיננטה" וסנצ'ו פנאסה וחמורו "האפור". כי בהמשך מתוארים הרפתקאותיהם בין פשוטי העם: בפונדק -דרכים שאותו רואה דון -קיחוטה בעיני רוחו כטירה מפוארת -שם מנסה המשרתת המכוערת לטפס למיטתו של החמר המסריח, ומגיעה בטעות לזרועותיו של דון קיחוטה. ועבדי ספינת-המלך של ספרד שדון קיחוטה משחררם והם גומלים לו ביידוי אבנים ובביזת חפציו. ובשדה כשסנצ'ו מתאמץ לעשות את צרכיו בשקט, אך הריח מגיע לחוטמו המעודן של האביר....או שדון קיחוטה נפגש עם קרקס -נודד ובו אריה בכלוב ורצונו להלחם בו, כי הוא האביר גבר על ענקים ודרקונים -אז מה זה בשבילו -אריה בכלוב ?!,ולאחר שכנוע הבעלים - הסורג נפתח -דון -קיחוטה ניצב מול האריה ,סנצ'ו מסתתר מרחוק, מתפלל ומסתיר את עיניו- או... אז... האריה מפהק פיהוק גדול מפנה את אחוריו לדון-קיחוטה וחוזר לרבוץ בכלוב ,ובכך נודעה תהילת עולם לאומץ ליבו של האביר מלה-מאנשה בכל רחבי ספרד. עוד הרפתקאות נוספות מסמרות שיער -קורים להם בקרב דוכסים ודוכסיות אמתיים ,אבל לא ארחיב פה, כי אחרת מה יישאר לקרוא לאחרים?!

אתה ,הסופר ,ספרת לי בספר שהסיבה שבגינה דון קיחוטה יצא למסע האבירים שלו היא גבירתו -"דולסינאה מטובוסו"..... כי הרי מהו ערכו של אביר שאין לו גבירה ? למען מי הוא יבצע את המעשים האבירים ? ....הגבירה היפה בנשים, הנאצלת באופייה ובהתנהגותה שבבוא היום תניח את ידה הענוגה על מצחו של דון קיחוטה ותאמר לו ברכות-" אוי אביר שלי, אני גאה בך, אני שלך...".אבל אבוי לאבירינו -הוא לא הכיר אף גבירה ראויה לשמה ,לבסוף נזכר באשה צעירה שהתגוררה בעירה הסמוכה ועסקה בחליבת פרות ובעבודה בשדות, שלא ראה ודיבר עמה מעולם-ובכל זאת -החליט שהיא היא תהא גבירתו ושמה יהא -"דולסינאה מטובוסו"!!!
אבל הנך ממשיך להתעלל בדון- קיחוטה -שוד ושבר -במקום גבירה אצילה ,יפה ומריחה טוב - הוא פוגש באיכרה הצעירה שרוכבת ע"ג חמור בפישוק רגליים כמו גבר,פניה מכוערות ומפיה נודף ריח השום ,והגרוע מכל -היא לא מזהה את אבירה -הכורע ברכיים לרגליה ומבקש את ברכתה וחסדיה .היא צוחקת וצועקת עליו לבל לא יפריע לה בדרכה אל הכפר .
אבל מי כדון- קיחוטה -שלא נרתע .כי מבחינתו התשובה לכל האי -הסדר והבלבול הזה הנו בכשפים שהטילו מכשפים עליו ועל גבירתו ולכן עליו להמשיך במסעותיו להגשמת הצדק העולמי.

מצבו המנטלי והגופני של דון -קיחוטה הולך ומדרדר במהלך העלילה. גם סנצ'ו -פנאסה האוהב אוכל, בגדים יפים וכסף ,אך יותר מכל רוצה להגשים חלום ולהיות מושל על אי -כפי שהבטיח לו אדונו תמורת שירותיו,אף הוא ,בכל פעם שאבירו סופג פגיעה באחוריו או בצלעותיו,גורלו של סנצ'ו לקבל כפליים,כי זה החוק בעולם הצדק של האבירים: נושאי- הכלים תמיד זוכים לקבל יותר אבל רק מהדברים הכואבים. את סופם של דון -קיחוטה וסנצ'ו -פנאסה בספרך - בקשת ממני לא לסייפלר פה{הסבר אח"כ },אז אני מכבדת .

מעבר לצחוק ולהנאה קראתי שאת בן דמותו של"דון קיחוטה" שאבת מדודו התימהוני של אשתך- אלונסו- קיחאדה שנהג לדקלם בעל פה דפים שלמים מתוך ספרי האבירים כאילו היו כתבי-קודש .את סנצ'ו -פנאסה יצרת כדמות דמיונית,ואת המעשיות לספר שאבת מסיפורי האיכרים, הרועים והפונדקאים של הכפרים בלה -מאנשה, יש המשערים שאת ראשית יצירתך הזאת כתבת כשישבת בכלא ב־1597 בסביליה בשל חוב,או בגין גנבת מס -הכנסה מהמלך הספרדי.
אתה מציין בהקדמה לחלק הראשון בספרך כי יצירתך היא למעשה פרודיה על ספרי האבירים שפורסמו בקרים וערבים בתקופתך והנך מלגלג עליהם כאל ספרים וסופרים מנופחים המצטטים "מקורות מכובדים" רק לשם הציטוט .ב-ינואר -1605 פורסם החלק הראשון של יצירתך שעד מהרה הפכה ל"בסט סלר" ברבי המכר של חצרות המלכים ופשוטי עם שידעו לקרוא .פרסומך והצלחת הפריעו לעמיתיך הסופרים ומנוול אחד, בשם אלונסו פרננדז דה אווינדה, פרסם בשנת 1614 מין ספר-המשך "דון קיחוטה האמיתי -חלק ב",וכי לא די בכך שגנב את הרעיון ממך , הוא גם הרבה להתעמר בך בפומבי. אבל אתה התעשת ופרסמת את החלק השני ב־1615 ,והוא יותר משובח ומורכב מקודמו,אבל כאמור לא אסחף לניתוחים ספרותיים אקדמאים כפי שציינתי בתחילת דברי.

סֶרוואנטס יקירי-יש בתקופתי קוראים הטוענים כי ספרך אינו כל -כך מצחיק ורלוונטי. יש שחושבים כי הספר כתוב ברמת תסריט של צ'רלי צפלין,{אתה לא מכיר ,הסבר אח"כ} שמהר מאד מבינים את הקטע ומתחילים להשתעמם, או שהוא כתוב כמו פרקים של סטיקום אמריקאי{הסבר אח"כ} המבוסס על - אי הבנה שבעטיה התפתחות עלילתית כל כך צפויה ומשעממת.
ויש האומרים כי אולי אי אפשר לקרוא את כל הספר מבלי להשתעמם אם אתה חי במאה ה-21. אבל מי אמר שמוכרחים לקרוא הכל? גם בתנ"ך יש פרקים רבים משעממים למדי.....
אבל הכי גרוע -יש אנשים בתקופתי שכבר אינם מאמינים בקיומם של האבירים הישנים של פעם ובטח לא מהסוג הראוי והאמין, כי החדשים והמזויפים קיימים ברשת האינטרנט {הסבר אח"כ},וזאת הסיבה מדוע הספר לדעתם משעמם ,לא רלוונטי ולא מציאותי.


אבל -אני גבירתך החרופה - לא חושבת כך .איני זוכרת הרבה הרבה זמן שאיזשהו ספר העניק לי נחת -רוח שכזה ועוד בשני כרכים. האם התאהבתי בדון קיחוטה -האביר ? האם הייתי רוצה להיות גבירתו ? ובכן אוהבת בתיאוריה ולא בפרקטיקה .כי בתור גבירה נעלה אין הוא תורם למעני תועלת מעשית כלל ועיקר,אלא רק הסתבכויות ובטח ובטח שאינו מסוגל להגן עלי מכל מיני מכשפים ואבירים מזויפים או אמתיים כאחד .אולי ספרי האבירים שלו היו מסקרנים אותי.
אבל אם הייתי חפצה בביטחון פיזי -הרי שהייתי ממליכה את סנצ'ו -פנאסה להיות האביר שלי ..נכון הוא גוץ, שמן,גס בהליכותיו,אבל ממזר לא קטן,חכם ובעל תושייה להיחלץ מכל מיני מצבים שאבירו היה גורם לי נזקי גוף ונפש. שלא לדבר על כך שיש לסנצ'ו -חוש- הומור מטורף ושלל אמירות ופתגמים אודות החיים והאנשים שנכתבו /נאמרו מלפני 400 שנה אבל נכונים ואמתיים גם לתקופתי,שכן - אבירים מהסוג של דון קיחוטה נעלמו ,אבל דבריו של סנצ'ו נשארו תקפים .

סֶרוואנטס -דע לך כי קיימים - 21 תרגומים בשפה העברית ליצירתך הזאת ,אבל אני קראתי את התרגום המלא של ביאטריס סקריוסקי- לנדאו ולואיס לנדאו משנת 1994,והוא קולח,מבריק,אינטליגנטי,מוסיף ידע והערות מעירות ומעניינות{ דבר די נדיר בספרים בכלל ובתרגומים בפרט),כולל אחרית דבר נפלא מאת המתרגם. דע לך שהם לא ביישו אותך ואת דון -קיחוטה שלך .{קראתי פעם ראיון עם בורחס, בו הוא אמר שלעיתים הוא מצטער על כך שהוא קורא ספרדית, ולכן נבצר ממנו לקרוא אותך בתרגומים שונים וליהנות ממנו בדרכים שונות}.

האיור בעטיפת הספר הנו רישום של סלוודור דאלי כחלק מסדרת האיורים ליצירה המוצגים במוזיאון דאלי במונמרטר שבפריס.


אני יודעת שאמרת כי "דון קיחוטה" נוצר בשבילך ואתה בשבילו ושאתה רוצה להיזכר בדורות הבאים בזכותו -ואכן משאלתך התגשמה. -"דון קיחוטה" מתורגם במקום השני אחרי התנ"ך בכל ארצות העולם כולל אמריקה החדשה .למרות שחייך התנהלו באומללות נבעכית ובחוסר -מזל ,ו-מתת בעוני מרוד,כי מכרת את זכויות ההדפסה של "דון קיחוטה" מההתחלה -בשנת 1604, וויתרת מראש על כל הכנסה מן המהדורות הבאות, שלא איחרו לבוא.כמו גם מהתרגומים הרבים שהופיעו כמעט מייד - בהתחשב במגבלות תקופתך - באנגליה, צרפת ואיטליה. הרי דע לך -כי במשך 400 שנה הפכת להיות אדם עשיר כמו וורן באפט המולטי -מילארד -וזאת אך ורק מקבלת תגמולים מתרגומי הספר במדינות הנאורות .
במדינתי הלבנטינית התגמולים לא משהו כי "סטימצקי" ו"צומת" מוכרים אותך -4-במאה .

עוד דבר קטן -אחרי שקראתי את דון -קיחוטה -איני אותה קוראת משהייתי לפני...עברתי פאזה אחרת .
לחשוב שיכולתי להמשיך את חיי ללא קריאתו זה כמו לדעת שהמאהב האולטימטיבי היה עובר לידי ומבקש את ידי והייתי מסרבת כי-"נו,הוא כבר מבוגר ולא מתלבש אופנתי"....

בצער רב וביגון אני נפרדת מכם יקיריי: דון -קיחוטה -"האביר בן דמות -היגון "ו"אביר -המראות" ,סנצ'ו-פאנסה נושא הכלים המסור והמושל החכם ששלט על האי בריטרה במשך שבוע ימים ,הגבירה האצילה והמעודנת המריחה בבושם השום-"דולסינאה מטובוסו",הסוס הכחוש-"רוסיננטה" והחמור -הכנוע "האפור" - לא יהיו עוד כמותכם .....

שלכם הגבירה חמדת -דלה-דימונתה.....

נ.ב.- הייתי מעניקה מיליון כוכבים בדרוג הספר אבל לביא מגביל באתר רק לחמישה .

דון קיחוטה – אביר מחפש משמעות
ספרו של מיגל דה סרוואנטס (הכרך הראשון שלו יצא לאור לראשונה ב-1605, והשני – ב-1615, חודשים ספורים לפני מותו של הסופר) נחשב לרומן המודרני הראשון, ספר מרכזי בקנון הספרות הספרדית והעולמית, יצירה שאינספור יצירות אומנות בפרוזה, בשירה, באומנות פלסטית, בתיאטרון, בצילום ובקולנוע, הושפעו ממנה והתייחסו אליה ואל הרעיונות שעולים ממנה. משונה וכמעט מיותר להמליץ על קריאה של "דון קיחוטה" – ספר שכבר מזמן אינו זקוק להמלצות – אבל כדאי לחזור ולהזכיר שמדובר בקלסיקה במובן העמוק של הביטוי, אבן דרך ספרותית שאם לא קוראים אותה, קשה כאמור, לאמוד את עומק השפעתה על האומנות המערבית בכלל ועל הספרות המערבית בפרט.
גם מבין אלה שלא קראו את הרומן, רבים שמעו משהו על מעלליהם של דון קיחוטה האביר וסנצ'ו פנסה, נושא כליו הנאמן. בעיקר ידוע הסיפור על הקרב נגד טחנות הרוח שנדמו לקיחוטה כענקים מאיימים. אבל האם זהו ספר המספר על אדם מטורף והוזה שעושה מעשים חסרי שחר ומגוחכים, כשהוא מלווה בנושא כלים טיפש? האם לספר שכזה היה ערך מוסף חוץ מניסיון לשעשע? האם הוא היה נשאר פופולרי כל-כך, שנים רבות כל-כך?
אפשר לדבר ולכתוב דברים רבים על הספר הגדול הזה, אבל אני בוחרת להתרכז במוטיבציה של הגיבור הראשי.
'דון קיחוטה' הוא כינוי שהעניק לעצמו הידאלגו עני בשם אלונסו קיחנו (הידאלגו = סוג של תואר אצולה נמוכה בספרד, שאינו עובר במשפחה מאב לבנו) ממחוז לה-מנצ'ה בספרד. קיחנו המזדקן, רווק כבן חמישים שחי עם אחייניתו ועם סוכנת הבית שלו, איבד עניין באדמותיו ובנכסיו הדלים ונמלט לעולם הדמיון שהעניקה לו "ספרות האבירים" (את "ספרות האבירים" אפשר להשוות לז'אנרים נחותים בספרות המאוחרת יותר, כגון אלה המתכנים "הרומן הרומנטי" או "רומנים למשרתות"). אלא שאותו קיחנו הולך צעד אחד רחוק יותר, ומחליט להכתיר את עצמו לאביר נודד, ולחקות במעשיו את האבירים שעליהם קרא עשרות ספרים בדיוניים. לצורך זה הוא מוצא לעצמו משהו מעיין ציוד, שריון ונשק מאולתרים, ובוחר איכר נבער מכפרו בשם סנצ'ו פנסה, שתמורת הבטחות על עושר ושילטון מסכים להפוך לנושא כליו. מכיוון שאביר בלי אהובה הוא כמו אייל ללא קרניים, קיחנו בוחר באיכרה פשוטה שראה פעם אחת בלבד ושלא דיבר איתה מעולם. הוא משנה את שמה מאלדונסה לורנסו לדולסינאה דל טובוסו, שם היאה, לדעתו, לאהובתו של אביר, ומחליט שרירותית שהיא אדונית לבבו ולה הוא יקדיש את מעללי האבירות שלו.
חשוב לציין שאבירים נודדים היו קיימים במציאות של ימי הביניים באירופה (כבר כמעט שלא היו כאלה בתקופתו של קיחוטה/סרוונטס), והם היו שכירי חרב של מלכים ואנשי אצולה לצורך מלחמות או משימות בעלות אופי מלחמתי. אלא שהאבירים שהכיר קיחנו היו אבירים ספרותיים, שגם אם היה קשר בינם ובין דמויות היסטוריות, עלה הדמיון בסיפוריהם על המציאות.
כל מכריו של קיחנו/קיחוטה וכל אלה שהוא פוגש במסעותיו, מתייחסים אליו כאל מטורף. על אף בורותו של פנסה, אף הוא ער לעובדה שאדונו לא מתנהג תמיד באופן רציונלי. שני הכרכים של הספר רצופים ב"הרפתקאות אבירות" הזויות ומשונות, פרי מוחו הקודח של "האביר בן דמות היגון", וב'מתיחות' מרושעות ומכאיבות ש'מותחים' אותו אנשים שונים שנקרים בדרכו. כאילו שזה לא מספיק, קיחוטה האביר אף מסביר לעצמו כל מפלה, כל טעות בזיהוי של אויב, כהתעמרות של מכשפים מרושעים שרודפים אותו ומקנאים באומץ ליבו ובשמו הטוב.
אך סיפור על אדם שאיבד את שפיות דעתו ושכולם לועגים לו ו'מסדרים' אותו, אינו מצחיק, ולדעתי, גם לא מעניין. אפשר לדבר על קיחוטה כמשל, על כוחם של הדמיון ושל אמונה בעצמך, אך בעיניי, הדבר המעניין ביותר שאותן "הרפתקאות" חושפות בפני הקורא הוא הפער הנורא שבין המציאות הדלה, הטריוויאלית והמשעממת ובין הדמיון המפותח של הגיבור. המציאות לא מספיקה לו, הוא רוצה יותר. הוא אדם לא צעיר, לא מצליח, לא יפה, לא מוכשר ולא עשיר, שבסתיו ימיו מגלה לפתע שכל חייו חלפו לריק ללא תכלית, וההבנה הזאת היא-היא שגורמת לו לצאת לדרך. הטירוף שלו הוא יותר - בחירה, ובמקומות מסוימים בספר לא ברור כלל האם קיחוטה אכן אינו מודע למשמעויות המשונות של מעשיו. אפשר אולי להשוות את דון קיחוטה למתמודד בתוכנית ריאליטי, או לאותם ידוענים מדרגה שלישית, שאין יודע מה כישרונם, שמציגים חזות והתנהגות אקסצנטרית, ושמדורי הרכילות ועיתונאים נוהגים ללעוג להם דרך קבע. דון קיחוטה מתואר כאדם טוב ונבון (עד שזה מגיע לסיפורי אבירים) וייתכן שרצונו לסמוך נופלים, להקים אביונים, להגן על אלמנות ולהציל נסיכות נבע גם מרצון עז להפוך את העולם למקום טוב יותר לחיות בו, אבל אני חושבת שהוא רצה לא פחות להיות מפורסם. הוא רצה שידעו מיהו, שישמעו את דבריו, שיעריכו אותו ושיכבדו אותו. הרצונות הללו הם אנושיים כל-כך ומוכרים לנו לאורך כל ההיסטוריה, והם אלה שהופכים את דון קיחוטה לדמות שהיא מצד אחד נלעגת, אבל מצד שני – עצובה, שוברת לב, פתטית. זו לא דמות שהייתי רוצה להזדהות איתה, אבל מי מאיתנו לא מוכרע על-ידי השגרה הארורה? ומה נעלה יותר: לקבל בגבורה, אם לא באהבה, את חיי היומיום השוחקים המלאים ב'סידורים', עבודה, תשלום חשבונות, נקיונות וכו', או היכולת לקרוא תיגר על החיים, לצאת להרפתקאות על אף המחיר הנורא שלהן? אני מודה שמדי פעם, בניגוד לרצוני, מצאתי שדמותו של קיחוטה קצת מזכירה לי את עצמי במצבים מסוימים, בתקופת חיים כזו או אחרת.
האם יש התפקחות בסוף הספר? קראו בעצמכם, כדאי לכם.

יוצא לי לעיתים לשמור על בני הדודים שלי.זה מין קטע משפחתי,שבני הדודים הגדולים שומרים על הקטנים.כך נהגו בעבר כלפיי וכלפי אחי,ועכשיו הגיע תורי לתת את חלקי.באחד הימים שמרתי על בני הדודים שלי,ילד בן 8 וילדה בת 4,בזמן שהוריהם הלכו לחגוג יום נישואים.עם הגעתי,ישר הציב בפניי בן דודי דרישות:"נשחק עכשיו בכדור ואחרי זה נשחק בפלייסטיישן בפיפא".לבת דודתי,לעומת זאת,היו תוכניות אחרות:"תקרא לי סיפור!!!".וכך,בין הפטיש לסדן,ביצעתי להטוטים וג'אגלינג שלא היו מביישים אף חבר בסירק דה סוליי.הסיפור נקרא,ובת דודתי אף דרשה בתוקף "אני רוצה לראות דיגדיגדוג! אבל דיגדיגדוג 3,לא 2!".משחקי הפלייסטיישן שוחקו (אף שלא בהצלחה רבה,טענתי בפני בן דודי עוד לפני זה שמשחק הכדורגל נשגב מבינתי).ובין מסירה למסירה (וירטואלית),פטפטתי עם בן דודי.שאלתי את השאלות המעצבנות שהיו נוהגים לשאול אותי שהייתי ילד:"איך בבית ספר?","מה למדתם היום?" (איך שעולם נוהג).וכשנגמרו השאלות הבנאליות,שאלתי "ומה אתה רוצה לעשות שתהיה גדול?".בן דודי הסתכל עליי,חקר את פניי,וענה בפרצוף מחוייך ושלם:"אני רוצה להיות שחקן כדורגל.ואם זה לא יסתדר,אז אסטרונאוט.ואם גם זה לא יסתדר,אז ראש ממשלה".
לאנשים ריאליים ובוגרים,נראה שמדובר רק בחלומות.קומץ של אנשים באמת הופכים לשחקני כדורגל שממש מרוויחים,ושלא לדבר על אסטרונאוט (שנכון לעכשיו היה רק אסטרונאוט ישראלי אחד) וראשי ממשלה.אבל לא רציתי לרמוס את חלומות הנפש הרכה,כי זכרתי שגם בעבר הלא רחוק,גם לי היו חלומות כאלו.הייתה לי רשימה ארוכה של מקצועות-היסטוריון,סופר,רוקח,כימאי,ביולוג,ארכיאולוג וכמעט כל דבר שנגמר ב"לוג",עד שהגעתי למקצוע הרפואה.
אז חייכתי אל בן דודי,ואמרתי לו "אני בטוח שלא משנה מה שתבחר,אתה תצליח בזה".

הספר "דון קיחוטה" הגיע אל ידיי לפני כשנה.נבצר ממני לקרוא בו עד היום,בעיקר בגלל הלימודים המתישים.אבל עם בוא הקיץ וסיום הבית ספר,החלטתי שאני לא אבזבז את הקיץ הזה.הקיץ הזה אני אקרא רומן עב כרס משמעותי.הסתכלתי על המדף שלי,והתלבטתי מה לבחור."יוליסס" נראה לי עדיין כבד מדי,"החטא ועונשו" לא מתאים לי כרגע,ו"הר הקסמים" גרם לי לחששות (בעיקר בגלל שקראתי את "מוות בונציה" ולא התלהבתי במיוחד).ואז ראיתי את "דון קיחוטה".

כולם מכירים את "דון קיחוטה".האביר הנודד שנלחם בתחנות רוח,רכוב על סוסו רוסיננטה ומלווה בנושא כליו סנצ'ו פנסה.דון קיחוטה,אציל כפרי,קם יום אחד ומחליט שהוא יהפוך לאביר נודד,בהשפעת כל ספרי האבירים שהוא קרא.דון קיחוטה מחפש לו סוס ומעניק לו שם היאה לסוסו של אביר,מחפש לו נושא כלים ויחדיו הם יוצאים לתור את ספרד בחיפוש אחר הרפתקאות.סיפורו של דון קיחוטה הוא אחד הסיפורים הקומיים ביותר שקראתי.דון קיחוטה,ספק מטורף וספק צלול,מאוהב בגבירתו דולציניאה אל טובוסו,שהיא בכלל איכרה שאותה לא פגש אף פעם.סנצ'ו פנסה,אחת הדמויות הססגוניות ביותר והמשעשעות ביותר שיצא לי להיפגש,מצטייר תחילה כמין שוטה כפר,אך עם התקדמות העלילה מגלים בו צדדים מתוחכמים יותר.סנצ'ו פנסה שנוטה ללהג ולערבב פתגמים,יחד עם דון קיחוטה המטורף למחצה,מסיירים בספרד ונתקלים בהרפתקאות,רק שאת רובם הם בודים מליבם.כך,כשדון קיחוטה נתקל בעדר עזים הוא סבור שמדובר בשתי צבאות לוחמים,והוא מתלבט באיזה צד לתמוך וכך להבטיח את נצחונו.או כאשר הוא פוגש תחנות רוח,הוא סבור שמדובר בענקים,או כאשר הוא הולך לטובוסו לפגוש את גבירתו דולציניאה ומוצא איכרה פשוטה,הוא סבור שמכשפים שוב התעללו בו ומאמללים את חייו.

אבל העובדה ש"דון קיחוטה" הוא הספר השני המודפס ביותר והמתורגם ביותר (אחרי התנ"ך) לא נעוצה בקומדיה שבו,אלא במשמעויות הנסתרות של "דון קיחוטה" והביקורת הנוקבת שמשרבב סרוואנטס בספרו.ואולי,הדבר החשוב ביותר,הוא בעובדה ש"דון קיחוטה" נחשב,ובצדק,כרומן המודרני הראשון.סרוואנטס משתלח במתנגדיו לאורך הספר,מבקר בצורה מוחבאת את הדת והאינקוויזיציה,לועג להמונים ולמלכים.דמותו של סרוואנטס לכאורה מופיעה בספר,אבל מבלבלת את הקורא.סרוואנטס אומר לאורך הספר שמחבר הסיפור הוא בכלל אחד סידה האמטה בננחללי (שסנצ'ו פנסה משבש את שמו למילה "חציל" בספרדית),מאורי שהתנצר.זוהי אחת הסתירות המהותיות בספר-סופר,מספר ודמות מספר,שלעיתים יוצא לכאורה מהסיפור ומגולל את איך הוא הגיע לספר (כאילו הוא לא כתב אותו בכלל).
בכרך השני של הספר,דון קיחוטה וסנצ'ו פנסה מגלים כי מעלליהם נכתבו והודפסו,וכעת הם גיבורים ומוכרים בכל ספרד.כך מטשטש הקו בין המציאות לבין דמיון,כאשר דון קיחוטה יוצא מהספר ומתגלה כדמות אמיתית בחיים.

לדעתי,קסמו של "דון קיחוטה" נעוץ בו עצמו.דון קיחוטה יוצא לתור את ספרד במרדף משוגע אחרי חלומו להיות אביר נודד.סנצ'ו פנסה מלווה אותו בעיקר משיקולי כסף ואוכל.כל אחד מאיתנו היה רוצה לקום יום אחד,לאסוף את דבריו וללכת להגשים את חלומו.דון קיחוטה הוא זה שעשה את זה,למרות שכולם חשבו שהוא משוגע.

לפני כמה ימים התקיים הנשף י"ב.כן נו,זה שכל הבנות באות עם שמלות והבנים מעונבים ובחליפות,שטיח אדום נפרס ולכמה שעות כולנו מגשימים כמו באוסקר.בעצם,הנשף הוא מסיבה לכל דבר.ולכן גולת הכותרת של הערב מורכבת מאלכוהול ומריקודים.את המרה השחורה אף פעם לא חיבבתי (זה בכלל לא טעים!),ולריקודים אין לי חוש קצב ובעיקר אני בעל מודעות עצמית.בגלל שאני נוטה לפרקציוניזם מחריד,מה שאני לא יכול לעשות טוב-אני לא אעשה בכלל.וכך נמנעתי מהריקודים,עד שחבריי מצאו אותי וגררו אותי לרחבת הריקודים.הגעתי להבנה,שכולם היו שיכורים כל כך,שהם לא יזכרו שום דבר מהערב הזה.וגם בעיקר,שאף אחד לא עומד עם זכוכית מגדלת ומצפה לראות את תנועותיי,ויותר מכך-את רוב האנשים שהיו בחדר אני לא אפגוש יותר בחיי,אז מה זה משנה להתפדח ולרקוד?
אם זה היה סיפור סינדרלה,הייתי אומר שהפכתי מהברווזון המכוער לברבור הלבן שנמצא בי.אבל החיים הם לא סיפור,וסביר להניח שנראיתי כאילו אני סובל מפרכוסים קשים שמחייבים טיפול רפואי.אבל למי אכפת,I danced the night away,מיינד יו על האנגלית.
אולי זה טוב להיות כמו דון קיחוטה,סוג של ניתוק מהמציאות והתעלמות גורפת ממאמר הבריות האחרות,שלא משנה כמה הם התווכחו איתו שסיפורי האבירים לא היו ולא נבראו,דון קיחוטה שלנו התווכח עם כולם והמציא להם נימוקים (שהלוגיקה שלהם מושתת על כרעי תרנגולת).
הייתי רוצה לפגוש את דון קיחוטה ואת סנצ'ו פנסה במציאות,רק כדי להשתעשע שעה קלה ממעלליהם.

דון קישוט, אתה יכול לנוח. יש כל כך הרבה טחנות רוח. אתה לא תספיק, אתה לא תספיק. אתה לא תספיק, דון קישוט.
רק אחרי שבאמת הלכת לנוח, או אולי לשבת על המים באיזו סן פרנסיסקו עלומה, רק אז הבנתי.
רק אז הבנתי את הטבע האמיתי של המלחמה שלך בטחנות הרוח, שכמו תמיד ניצחו, אבל זה הרי מעולם לא הפריע לך להילחם בהן.
הבנתי בעצם שכאשר נמוגת אל בין כתליך, זו בעצם היתה המלחמה.
מלחמה בנו, שהלכנו והשקענו עצמנו בראש צלול בביוב חברתי, אנושי ומוסרי.
מלחמה בטחנות רוח של מעונני מרן ומאונני סמארטפונים, שסוגדים לאב, לבן ולרוח החלום של היהלום שהם רוצים לקנות לבנות ה-15.
מלחמה בכל הצעקני, הבהמי, חסר הלב, הניכור והדורסנות.
לא ניפצת את עצמך על טחנות הרוח, אבל נלחמת, עד נשימתך האחרונה.
והן, הטחנות, המשיכו לטחון את הארץ הישנה והטובה עליה שרת וחיברת.
אז כן, המלך מת ועל כתרו נפל, וכל המלחמות היום זה על איל. וכמו שהצמתת את הלב כל כך הרבה פעמים, גם כעת המילים שלך כל כך קולעות והעצבות כמו כוס היא ובה יין מר, מענבי הנשמה.
אז דון אהוב שלי, שלנו, של כולם - סע לאט ומבין כנפי הטחנות הטוחנות, שרידיה של אותה ארץ טובה וחכמה יביטו אליך - כמו בבן השב הביתה מן הדרך.

המכנה המשותף לכל אלו שלא קראו את הספר דון קיחוטה הוא המחשבה שדון קיחוטה הוא סיפור על אדם משוגע. ובכן –ממש לא!
קודם שאפרט את פשר דמותו של דון-קיחוטה אוסיף ואומר שסיפור על אדם משוגע לא יכול היה להפוך להיות קלאסיקה ולמשוך קוראים במשך כמה מאות שנים. השיגעון הפתלוגי הוא תופעה שאנשים חולים מתמודדים איתה, אך אין היא מקור פורה ללימוד לרוב בני האדם. ראו גם את הספר 'האידיוט' של דוסטוייבסקי, גם שם הסיפור אינו עוסק ב'אידיוט', גיבור הסיפור המכונה 'אידיוט' מתברר בין דפי הספר כאישיות חכמה ביותר מבין הדמויות בסיפור (ראה ביקורת שכתבתי על הספר כאן).

דון-קיחוטה נתפס כמשוגע משום שכתוצאה מקריאה מעמיקה בספרי אבירים הוא החל להאמין בהם בכל מאודו. דון-קיחוטה מודע היטב לפער הקיים בין המציאות הגלויה ובין 'אמונתו', אף על פי כן, הוא מבכר לבנות תמונת מציאות הנובעת מתוך עולמו האמוני ולא לוותר על האמונה היוקדת בתפקידם המוסרי של מסדר האבירים בתיקון עולם.
במהלך הספר הדמויות הסובבות את דון-קיחוטה מתפלאות על דבקותו הפלאית באמונתו במסדרי אבירים. ראו לדוגמה בעמודים: 65, 124, 152, 183, 238(!), 278, 298, 301, 374, 376.
חייו האידיאולוגיים של דון-קיחוטה באים לידי ביטוי מיד בתחילת הספר, לאחר שדון-קיחוטה נלחם בטחנות הרוח וסנצ'ו התמים-אך-מציאותי מעיר לו: "לא אמרתי לכבודו שייזהר במעשיו, כי אלה טחנות רוח ואי אפשר להתכחש לזה אלא אם כן תקועות לך טחנות כאלה במוח?
שתוק, סנצ'ו ידידי – ענה דון קיחוטה - ... אני סבור וזו אמת לאמיתה, שאותו חכם פרסטון, שגנב ממני את חדרי ואת ספרי, הוא שהפך את הענקים לטחנות רוח כדי ליטול ממני את תהילת נצחוני עליהם (65)".
דהיינו, דון-קיחוטה עומד מול המציאות הגלויה כעת לעין, מדובר בטחנות הרוח, אך לטענתו מדובר בכישוף שאינו סותר את ההבנה הקודמת שלו שהם היו ענקים בעבר הלא רחוק. אין צורך לשנות או לעדכן את השקפת העולם, גם כאשר המציאות דורשת זאת.
אוסיף ואצטט מעמ' 375-6 לקראת סיום הכרך הראשון כאשר מעמתים את דון-קיחוטה ישירות מול תמיהה זו:
"כיצד יתכן, אדון הידאלגו, שכבודו כה הושפע מהקריאה הארוכה והבטלה בספרי האבירים , עד כי השתבשה דעתו והוא מאמין כי כישפוהו ושאר דברים כגון זה, הרחוקים מן האמת כרחוק האמת מן השקר? כיצד יתכן שתבונת אנוש כלשהי תגרוס שאכן היו בעולם אותם אינספור אמאדיסים, וערב רב זה של אבירים מהוללים (375)... דון קיחוטה הקשיב רב קשב לדברי הכהן, וכאשר ראה כי סיים את דבריו התבונן בו שעה ארוכה ולבסוף אמר לו: דומני, אדון הידאלגו, שדברי כבודו נועדו ללמדני שלא היו לוא נבראו אבירים נודדים בעולם, וכל ספרי האבירים מזוייפים, כוזבים, מזיקים וחסרי תועלת לרפובליקה, והרעותי לעשות בקראי בהם, והוספתי חטא על פשע משהאמנתי בהם...
אמנם כן – אמר הכהן,
ובכן, השיב דון קיחוטה, לגבי דידי המטורף והמכושף הוא כבודו, כי ניאץ וחילל מה שמוכר בעולם כולו כאמת לאמיתה, והמתכחש לכך, כמעשה כבודו, ראוי לאותו העונש שכבודו מייעד לספרים שקריאתם מרגיזה אותו (376)".

דמותו של דון-קיחוטה היא קלאסית משום שאנו כבני אדם נתקלים בדון-קיחוטים בכל דור ודור. הנה קחו למשל שתי דוגמאות הפוכות מתוך חיינו שלנו היום:
השמאל הישראלי חי לאור האמונה ב'שלום'. כל מה שיקרה במציאות עם הערבים, מול ארצות הברית, כלום לא יעזור, תמיד יימצא הסבר - שלא רחוק מההסברים של דון-קיחוטה - מדוע האמונה אינה נכזבת, אלא יש לפרש את המציאות בהתאם לעולמנו האמוני הפנימי.
ההתנתקות מגוש קטיף זעזעה את השקפת העולם המשיחית-ימנית של הציונות הדתית. האמונה בתהליך משיחי המתממש אל מול עינינו בחזרה אל ארץ הקודש, אל ירושלים, בניית היכלי תורה מפוארים המלאים בבחורי ישיבה השוקדים על תלמודם, כל זאת ועוד אינם אלא פעמי משיח. והנה ההתנתקות! האם האירוע הדרמטי השפיע על השקפת העולם המשיחית של בני הציונות הדתית? ממש לא, רבנים ואישי ציבור "הסבירו" איך הכול מתיישב עם האמונה הפנימית וממשיכים הלאה.

סיוע להבנתי את פשר דמותו של דון-קיחוטה אביא מגוגול הגדול, בספרו נפשות מתות בעמ' 385 הוא מתייחס לדון קיחוטה. צ'יצ'יקוב – גיבור הסיפור – בא לביקור אצל קוסטנז'וגלו המצליח לנהל אחוזה באופן שבו מפיקים הכנסה מכל פסולת, וקוסטנז'וגלו מאפיין את בעיית העם הרוסי: "צץ עכשיו באופי הרוסי קו דון קיחוטי שאף פעם לא היה בעבר! אם נכנס לו זבוב של השכלה לראש, הוא יהפוך לדון קיחוטה של ההשכלה: הוא יקים בתי ספר כאלה שלא היו עולים על דעתו של שום אידיוט! מבית ספר כזה יצא אדם שלא יצלח לכלום, לא יתאים לכפר לא יתאים לעיר – רק לשכרות יתאים ויהיה מלא חשיבות עצמית.
ואם ייכנס לראש של האדם הרוסי זבוב של פילנתרופיה, הוא יהפוך לדון קיחוטה של הפילנתרופיה: יבנה במיליון רובלים בתי חולים חסרי תועלת, ומוסדות עם עמודים, ואז יפשוט את הרגל ויהפוך את כולם לקבצנים".
הקו הדון-קיחוטי של גוגל הולם את ההבנה שהצעתי לדמותו של דון-קיחוטה, 'סתם משוגע' לא יודע להקים בתי ספר או בתי חולים, אלא המאפיין של דון קיחוטה הוא החיים במנותק מהמציאות. בלי להתחשב כמה רובלים עומדים לרשותו, בלי להתחשב אילו בתי ספר מתאימים לדור הנוכחי, דון-קיחוטה יודע מה 'הכי טוב' מבחינה אידיאליסטית ולשם הוא חותר, המציאות קטנה עליו עד כדי הגעה לכדי שכרות ופשיטת רגל.

בתחילת הכרך השני (עמ' 24) שומעים דון קיחוטה וסאנצ'ו מפי בן כפרם סאנסון קראסקו שחזר מלימודי מוסמך בסלמאנקה, שיצא כרך-סיפורים הנקרא 'דון קיחוטה' ובו מתוארים מסעות האבירות המשותפים של דון קיחוטה וסאנצ'ו. במהלך שיחה משותפת נאמר כך: "אחד הפגמים שמונים בסיפור הזה – אמר המוסמך – הוא שהמחבר כלל בו סיפור הקרוי: "הסקרן השוטה", לא משום שהוא גרוע או הגיונו משובש, אלא משום שמקומו לא יכירנו שם, ואין לו ולא כלום עם כבודו, מר דון קיחוטה".
האמנם סרוואנטס הוסיף 'סיפור בתוך סיפור' ללא קשר קוהרנטי בין סיפור המסגרת אודות דון קיחוטה ובין הסיפור על הסקרן השוטה? ברור שלא. סרוואנטס רומז לקורא הפיקח לתת לב לקשר הפנימי בין הסיפורים.
הקשר הוא כדלקמן: הסיפור על הסקרן השוטה עוסק באדם שהתחתן עם אישה טובה ונאמנה אך הוא מעוניין לבחון את נאמנותה של אשתו. חברו הטוב מנסה להניעו מלהעמיד את אשתו במבחן, אך הסקרן השוטה מתעקש. הסוף של הסיפור מר. אך ביסודו, הסיפור עוסק באדם שאינו מבין שהנאמנות בין בני זוג מתקיימת ופועלת בתוך הקשר מציאותי, היא איננה בערך מוחלט אלא כשחושבים על 'נאמנות ' כאידיאל מופשט, בדומה לדון קיחוטה, גם הסקרן השוטה אינו מוכן לגלות פשרות אל מול תביעתה של המציאות החיה, אל מול מגבלותיה, הוא מעוניין להיווכח במו עיניו כיצד ערך-מופשט מתגשם במציאות באופן בלתי מסויג, בלתי מתפשר. המציאות תתיישר לפי ההמשגות לאורם הוא חי. סרוואנטס רומז לנו לקשר הרעיוני בין הסיפורים, כשמתבוננים לעומק הוא צץ ועולה מיד.

פרופ' ברוך קורצווייל, בספרו 'מסכת הרומאן' עמ' 183 - 191 מנתח את היסודות המודרניים בספר דון קישוט (בהתאם לתרגום לעברית של ביאליק). קורצווייל מעמיק אל תוך דמותו של דון קישוט ושם את הסיפור בתוך קונטקסט היסטורי. דון קישוט, לדבריו, הוא נוצרי אדוק ואידיאליסט החי מתוך ובתוך אמונתו. השבר הגדול בחייו של דון קישוט נובע מכך שהוא בתוך הראש חי כמו בימים עברו כשעוד קרו ניסים, חוקי הטבע שודדו בידי כוחות עליונים, או אז התרחשו ניסים: "הנס האמיתי הוא פרי החסד והחשיבות הרבה שהכוחות העליונים מיחסים לגבור האהוב עליהם". סרוואנטס מצביע על הקושי של האדם המאמין לחיות בתקופה מודרנית! בזמנים שהמציאות איננה ניסית, חוקי הטבע פועלים בהתאם לידע המדעי וכך נוצר שבר עמוק בין התודעה הדתית של המאמין ובין העולם. המאמין מייחל לעולם בו הוא והמציאות מדברים את אותה השפה. דון קישוט הוא ספר המקדים את זמנו בכך שהוא מתאר באופן סיפורי את המשבר של חיים דתיים בעולם חילוני מודרני. (ניתן לנסח את הבעיה בשפה דתית: בתקופות קדומות הקב"ה התגלה לנביאים וחכמים, ואילו במאות השנים האחרונות החליט ריבונו של עולם להנהיג את העולם בהסתר פנים, בכך הוא יצר מציאות משברית בפני האדם המאמין).
כל ימיו נלחם פרופ' קורצווייל בסופרים והוגי הדעות החילוניים שחשבו לייצר תרבות חדשה, חילונית. (ראו לאחרונה את הפרק עליו בספרה של ד"ר ניצה בן ארי על ס. יזהר, כרך ב'), כל ימיו סרב להינתק מהאמונה והדת. למרות זאת, הוא פוקח עיניים לרווחה וכאדם מאמין הוא מזהה את השבר של האדם הדתי. הדון קישוטים לפי קורצווייל הם אלו שמתעלמים מהפער בין האמונה של האדם המאמין ובין האופן בה המציאות פועלת לעומתו.

קראתי. אין ספק שהמפגש עם דון קישוט הוא חווייה בפני עצמה. דמות ספרותית שקשה למצוא לה מקבילה מציאותית, שהרי הטירוף של דון קישוט הוא כל כך יוצא דופן, כל כך סלקטיבי שלא ניתן ממש להזדהות איתו. ואולי בשל כך הוא מוביל אותנו, כמהופנטים, בשבילי ההרפתקאות המיוחדות והמשעשעות.
הספר מצחיק ומשעשע במיוחד. הדיאלוגים בפרק על שריפת הספרים הם ממש מופת של כתיבה הומוריסטית.
והשפה, פיוטית ונשגבת ונמלצת וכתובה בכשרון ענק עד שאפשר להתפקע.
ויש עוד משהו. הספר נכתב לפני 400 שנה. הוא מאפשר הצצה, איזו הצצה! מבט ענק אל תרבות ומציאות חיים שהיא שונה לחלוטין מזו המוכרת לנו. מנהגים מיוחדים, תפיסה שונה של מעמד האשה, מתירנות המינית, פערי מעמדות ובכלל חיי היומיום של אנשים פשוטים או נכבדים.
בקיצור, הספר היסב לי הנאה מיוחדת במינה, חווייה אינטלקטואלית וכיף גדול. מומלץ מאד!

השירים (דני סנדרסון), הציורים (פיקאסו וחיקוייו שנמכרים בכל פינה בברצלונה) ואינספור אזכורים באינספור מדיות הפכו את דון קיחוטה – או קישוט כפי שעוברת שמו, לבכיר רשימות הקריאה שלי. העובדה שהספר שומר על סטאטוס כה מכובד כל כך הרבה שנים רק הגבירו בי את הרצון לקרוא אותו ולראות הכצעקתה. הספר מחולק לשני כרכים שנכתבו בהפרש של עשר שנים. השנה מלאו 400 שנה לפרסומו של הכרך השני.
בכרך הראשון מסופר על הרפתקאותיו של דון קיחוטה מהרגע שבו , למורת רוחן של אחייניתו ועוזרת הבית שלו, הוא מחליט ללכת בעקבות הגיבורים שעליהם קרא רבות בספרי האבירים שהיו נפוצים בעת ההיא. הוא יוצא מביתו אל הלא נודע ואיתו הוא לוקח את סנצ'ו פאנסה כנושא כליו .מכאן נפרשות עלילות גרוטסקיות, אומללות, מצחיקות וטראגיות שהמוטיב החוזר שלהן הוא אובדן בוחן המציאות של האביר האומלל שרואה ביצאניות נסיכות כלואות, בפונדקים טירות, באסירים מורשעים - מסכנים שנאבקים על חירותם וכידוע לרובנו, הוא אף נלחם בטחנות רוח אותן הוא תופס כענקים מאיימים ומסוכנים. לאור ההסתכלות העקומה הזו על העולם, דון קיחוטה מוצא את עצמו תוקף את הטובים , עוזר לרעים ובעיקר גורם לעצמו ולסאנצ'ו להיפגע שוב ושוב.
הכרך השני נחמד במיוחד משום שהוא שבו דון קיחוטה הוא כבר הגיבור של הכרך הראשון. הדמויות שהוא פוגש מכירות אותו ,את מעלליו מהספר הראשון ואת שגעונו ושגעונו של סאנצ'ו. בכרך זה ממשיכים צמד השוטים להפוך בעיקר למושא חיבתם ושעשועם של דמויות שונות בעוד שהם (ובעיקר דון קיחוטה) ממשיכים לראות בדרכם הנאיבית את העולם כמקום הלקוח מאגדות האבירים הנלעגות, מלא בכישופים מוזרים , ממלכות , נסיכות ואבירים.
אז למה כל כך הרבה אנשים, סופרים והוגי דעות חושבים ש"דון קיחוטה" הוא יצירת מופת (לציין שב-2012 במשאל בקרב 100 סופרים גדולים מכל העולם נבחר "דון קיחוטה" במקום הראשון)? הכתיבה של סרוואנטס באמת קולחת והמהדורה החדשה יחסית בעברית אף מוסיפה לספר תחושה שהוא צעיר הרבה יותר מ-400 שנותיו, אך זו בלבד אינה סיבה מספקת. רבים וטובים ממני חושבים שהספר טיפס למימדיו הגלובליים העל זמניים בגלל מספר סיבות. אחת מהן היא השילוב בין קומדיה לטרגדיה, צחוק ועצב. יש לא מעט קטעים משעשעים עבור הקורא הממוצע בספר ועוד רבים יותר עבור הדמויות בספר. הפן הטראגי שלהם הוא שברובם דון קיחוטה הוא הבדיחה ומכל המעורבים בספר, הקוראים והדמויות , הוא זה שצוחק הכי מעט. נקודה נוספת (שהמתרגם דן בה באחרית דבר מעניינת) היא הקו הדק שמפריד בין דמיון למציאות שעליו הולך דון קיחוטה וגם הספר עצמו שבו (בעיקר בכרך השני) מוזכרים פעמים רבות המחברים השונים האמיתיים והלא אמיתיים של הסיפור כך שהקו בין הדמיון למציאות נחצה הלוך ושוב פעמים רבות. אך גם סיבות אלו והרבה נקודות אחרות שאפשר, ואכן דנים בהם חוקרי ספרות כבר מאות שנים לא ענו לי עד תום על השאלה מדוע דון קיחוטה ולא אחר זכה באותו מעמד קדוש כמעט של רומאן. אני, בכל מקרה, נהניתי ברוב הקריאה שנועדה גם אך לא רק לענות על השאלה הזו.