ביקורת ספרותית על יונה ונער - ספריה לעם #554 מאת מאיר שלו
ספר טוב

---

תחילה אני רוצה להודות לכל מי שהתעניין בשלומי לאחרונה (היו לא מעט כאלה למרבה ההפתעה) רובכם חשבתם שהתגובות הנוראיות לביקורתי האחרונה (ביבי- סיפור חיים) הרחיקו אותי מהאתר אז ככה:
* אני שמחה שהביקורת שכתבתי עוררה כל הרבה רגשות וויכוחים כי ככה צריך במדינה דמוקרטית.
* כמובן שנחרדתי שחלקן היו גזעניות וגועליות וחלקן היו ילדותיות אבל:
1. אני לא תופסת ברצינות טיפוסים רעי לב ונחותים ובטח שלא זאטוטים זבי חוטם ובכיינים.
2. נוכחותם באתר לא מוסיפה לו הרבה כבוד אבל בדמוקרטיה צריך לקבל גם את החריגים.
*ענייני בריאות ועבודה לא העניקו לי הרבה זמן לקרוא. וזה מה שהרחיק אותי מהאתר, אבל קראתי קצת. ובחרתי לסקור ספר מיוחד שהרגשות שלי אליו אמביוולנטיים:

יונה ונער הוא ספר על בית. כשסיימתי לקרוא אותו, נותרתי עם תחושה מעורבת כמו אדם שמביט בביתו הישן מרחוק, תוהה אם אי פעם באמת היה שייך לו. הספר נע בין שתי עלילות, אחת עכשווית והשנייה היסטורית, וכולן סובבות סביב מושג הבית, אך דווקא הנדודים והאובדן תופסים בו מקום מרכזי. אהבתי את השפה היפהפייה של שלו, שמציירת בתים ונופים חיים יותר מהדמויות עצמן. הבית, במובנו הפיזי והרגשי, משמש כמוטיב חוזר- הבית שאנו חיים בו, הבית שאנו נושאים בתוכנו, והבית שאולי איבדנו עוד לפני שהספקנו להבין שהוא שלנו. גיבור הספר, מחפש שורשים אך מתקשה למצוא בית אמיתי, בעוד נער היונים חי במציאות של נדודים והקרבה, שם הבית הופך לזיכרון רחוק.
עם זאת, הספר לעיתים מתפתל בתוך עצמו. הדימויים החוזרים, של היונים, של הבתים, של ההורים הנעדרים, מתערבלים עד שלפעמים הם מאבדים את כוחם. רציתי לאהוב את הדמויות יותר, להרגיש אותן קרובות, אבל היה בהן משהו מרוחק, אולי בגלל הדרך שבה הסיפור מסופר: לעיתים כמו אגדה, לעיתים כמו חלום מעורפל. אני חושבת שהקטע בו הנערה מזריקה לעצמה את הזרע של אהובה הפצוע היה סוריאליסטי מדי ולא אמין ופגם לי בסיפור עצמו.

אולי בסופו של דבר, יונה ונער הוא גם רומן של חיפוש? על בית שהוא יותר מתחום פיזי יותר געגוע, תקווה, ואולי אפילו השלמה עם העובדה שלא תמיד נמצא אותו? כך או אחרת זה ספר שכדאי לקרוא.

» ביקורות נוספות של ערגה
» ביקורות נוספות על יונה ונער - ספריה לעם #554