ביקורת ספרותית על דון קיחוטה - שני כרכים - תרגום השירים ועריכה: טל ניצן-קרן - הספריה החדשה # מאת מיגל דה סרוואנטס
ספר מעולה

---

יוצא לי לעיתים לשמור על בני הדודים שלי.זה מין קטע משפחתי,שבני הדודים הגדולים שומרים על הקטנים.כך נהגו בעבר כלפיי וכלפי אחי,ועכשיו הגיע תורי לתת את חלקי.באחד הימים שמרתי על בני הדודים שלי,ילד בן 8 וילדה בת 4,בזמן שהוריהם הלכו לחגוג יום נישואים.עם הגעתי,ישר הציב בפניי בן דודי דרישות:"נשחק עכשיו בכדור ואחרי זה נשחק בפלייסטיישן בפיפא".לבת דודתי,לעומת זאת,היו תוכניות אחרות:"תקרא לי סיפור!!!".וכך,בין הפטיש לסדן,ביצעתי להטוטים וג'אגלינג שלא היו מביישים אף חבר בסירק דה סוליי.הסיפור נקרא,ובת דודתי אף דרשה בתוקף "אני רוצה לראות דיגדיגדוג! אבל דיגדיגדוג 3,לא 2!".משחקי הפלייסטיישן שוחקו (אף שלא בהצלחה רבה,טענתי בפני בן דודי עוד לפני זה שמשחק הכדורגל נשגב מבינתי).ובין מסירה למסירה (וירטואלית),פטפטתי עם בן דודי.שאלתי את השאלות המעצבנות שהיו נוהגים לשאול אותי שהייתי ילד:"איך בבית ספר?","מה למדתם היום?" (איך שעולם נוהג).וכשנגמרו השאלות הבנאליות,שאלתי "ומה אתה רוצה לעשות שתהיה גדול?".בן דודי הסתכל עליי,חקר את פניי,וענה בפרצוף מחוייך ושלם:"אני רוצה להיות שחקן כדורגל.ואם זה לא יסתדר,אז אסטרונאוט.ואם גם זה לא יסתדר,אז ראש ממשלה".
לאנשים ריאליים ובוגרים,נראה שמדובר רק בחלומות.קומץ של אנשים באמת הופכים לשחקני כדורגל שממש מרוויחים,ושלא לדבר על אסטרונאוט (שנכון לעכשיו היה רק אסטרונאוט ישראלי אחד) וראשי ממשלה.אבל לא רציתי לרמוס את חלומות הנפש הרכה,כי זכרתי שגם בעבר הלא רחוק,גם לי היו חלומות כאלו.הייתה לי רשימה ארוכה של מקצועות-היסטוריון,סופר,רוקח,כימאי,ביולוג,ארכיאולוג וכמעט כל דבר שנגמר ב"לוג",עד שהגעתי למקצוע הרפואה.
אז חייכתי אל בן דודי,ואמרתי לו "אני בטוח שלא משנה מה שתבחר,אתה תצליח בזה".

הספר "דון קיחוטה" הגיע אל ידיי לפני כשנה.נבצר ממני לקרוא בו עד היום,בעיקר בגלל הלימודים המתישים.אבל עם בוא הקיץ וסיום הבית ספר,החלטתי שאני לא אבזבז את הקיץ הזה.הקיץ הזה אני אקרא רומן עב כרס משמעותי.הסתכלתי על המדף שלי,והתלבטתי מה לבחור."יוליסס" נראה לי עדיין כבד מדי,"החטא ועונשו" לא מתאים לי כרגע,ו"הר הקסמים" גרם לי לחששות (בעיקר בגלל שקראתי את "מוות בונציה" ולא התלהבתי במיוחד).ואז ראיתי את "דון קיחוטה".

כולם מכירים את "דון קיחוטה".האביר הנודד שנלחם בתחנות רוח,רכוב על סוסו רוסיננטה ומלווה בנושא כליו סנצ'ו פנסה.דון קיחוטה,אציל כפרי,קם יום אחד ומחליט שהוא יהפוך לאביר נודד,בהשפעת כל ספרי האבירים שהוא קרא.דון קיחוטה מחפש לו סוס ומעניק לו שם היאה לסוסו של אביר,מחפש לו נושא כלים ויחדיו הם יוצאים לתור את ספרד בחיפוש אחר הרפתקאות.סיפורו של דון קיחוטה הוא אחד הסיפורים הקומיים ביותר שקראתי.דון קיחוטה,ספק מטורף וספק צלול,מאוהב בגבירתו דולציניאה אל טובוסו,שהיא בכלל איכרה שאותה לא פגש אף פעם.סנצ'ו פנסה,אחת הדמויות הססגוניות ביותר והמשעשעות ביותר שיצא לי להיפגש,מצטייר תחילה כמין שוטה כפר,אך עם התקדמות העלילה מגלים בו צדדים מתוחכמים יותר.סנצ'ו פנסה שנוטה ללהג ולערבב פתגמים,יחד עם דון קיחוטה המטורף למחצה,מסיירים בספרד ונתקלים בהרפתקאות,רק שאת רובם הם בודים מליבם.כך,כשדון קיחוטה נתקל בעדר עזים הוא סבור שמדובר בשתי צבאות לוחמים,והוא מתלבט באיזה צד לתמוך וכך להבטיח את נצחונו.או כאשר הוא פוגש תחנות רוח,הוא סבור שמדובר בענקים,או כאשר הוא הולך לטובוסו לפגוש את גבירתו דולציניאה ומוצא איכרה פשוטה,הוא סבור שמכשפים שוב התעללו בו ומאמללים את חייו.

אבל העובדה ש"דון קיחוטה" הוא הספר השני המודפס ביותר והמתורגם ביותר (אחרי התנ"ך) לא נעוצה בקומדיה שבו,אלא במשמעויות הנסתרות של "דון קיחוטה" והביקורת הנוקבת שמשרבב סרוואנטס בספרו.ואולי,הדבר החשוב ביותר,הוא בעובדה ש"דון קיחוטה" נחשב,ובצדק,כרומן המודרני הראשון.סרוואנטס משתלח במתנגדיו לאורך הספר,מבקר בצורה מוחבאת את הדת והאינקוויזיציה,לועג להמונים ולמלכים.דמותו של סרוואנטס לכאורה מופיעה בספר,אבל מבלבלת את הקורא.סרוואנטס אומר לאורך הספר שמחבר הסיפור הוא בכלל אחד סידה האמטה בננחללי (שסנצ'ו פנסה משבש את שמו למילה "חציל" בספרדית),מאורי שהתנצר.זוהי אחת הסתירות המהותיות בספר-סופר,מספר ודמות מספר,שלעיתים יוצא לכאורה מהסיפור ומגולל את איך הוא הגיע לספר (כאילו הוא לא כתב אותו בכלל).
בכרך השני של הספר,דון קיחוטה וסנצ'ו פנסה מגלים כי מעלליהם נכתבו והודפסו,וכעת הם גיבורים ומוכרים בכל ספרד.כך מטשטש הקו בין המציאות לבין דמיון,כאשר דון קיחוטה יוצא מהספר ומתגלה כדמות אמיתית בחיים.

לדעתי,קסמו של "דון קיחוטה" נעוץ בו עצמו.דון קיחוטה יוצא לתור את ספרד במרדף משוגע אחרי חלומו להיות אביר נודד.סנצ'ו פנסה מלווה אותו בעיקר משיקולי כסף ואוכל.כל אחד מאיתנו היה רוצה לקום יום אחד,לאסוף את דבריו וללכת להגשים את חלומו.דון קיחוטה הוא זה שעשה את זה,למרות שכולם חשבו שהוא משוגע.

לפני כמה ימים התקיים הנשף י"ב.כן נו,זה שכל הבנות באות עם שמלות והבנים מעונבים ובחליפות,שטיח אדום נפרס ולכמה שעות כולנו מגשימים כמו באוסקר.בעצם,הנשף הוא מסיבה לכל דבר.ולכן גולת הכותרת של הערב מורכבת מאלכוהול ומריקודים.את המרה השחורה אף פעם לא חיבבתי (זה בכלל לא טעים!),ולריקודים אין לי חוש קצב ובעיקר אני בעל מודעות עצמית.בגלל שאני נוטה לפרקציוניזם מחריד,מה שאני לא יכול לעשות טוב-אני לא אעשה בכלל.וכך נמנעתי מהריקודים,עד שחבריי מצאו אותי וגררו אותי לרחבת הריקודים.הגעתי להבנה,שכולם היו שיכורים כל כך,שהם לא יזכרו שום דבר מהערב הזה.וגם בעיקר,שאף אחד לא עומד עם זכוכית מגדלת ומצפה לראות את תנועותיי,ויותר מכך-את רוב האנשים שהיו בחדר אני לא אפגוש יותר בחיי,אז מה זה משנה להתפדח ולרקוד?
אם זה היה סיפור סינדרלה,הייתי אומר שהפכתי מהברווזון המכוער לברבור הלבן שנמצא בי.אבל החיים הם לא סיפור,וסביר להניח שנראיתי כאילו אני סובל מפרכוסים קשים שמחייבים טיפול רפואי.אבל למי אכפת,I danced the night away,מיינד יו על האנגלית.
אולי זה טוב להיות כמו דון קיחוטה,סוג של ניתוק מהמציאות והתעלמות גורפת ממאמר הבריות האחרות,שלא משנה כמה הם התווכחו איתו שסיפורי האבירים לא היו ולא נבראו,דון קיחוטה שלנו התווכח עם כולם והמציא להם נימוקים (שהלוגיקה שלהם מושתת על כרעי תרנגולת).
הייתי רוצה לפגוש את דון קיחוטה ואת סנצ'ו פנסה במציאות,רק כדי להשתעשע שעה קלה ממעלליהם.

» ביקורות נוספות של omers
» ביקורות נוספות על דון קיחוטה - שני כרכים - תרגום השירים ועריכה: טל ניצן-קרן - הספריה החדשה #