ביקורת ספרותית על טיגאנה (מהדורה מאוחדת) מאת גאי גבריאל קיי

---

יש ספרים שנשארים איתך לא בגלל מה שקורה בהם, אלא בגלל מה שהם לוחשים לך בלילות, כשהלב פגיע והשקט נהיה כמעט צפוף מדי. טיגאנה של גאי גבריאל קיי הוא בדיוק כזה. ספר שנקרא לא בעיניים בלבד, אלא ברוח. הוא נפתח כמו חלום רחוק שנשמט מזיכרונך ואתה מנסה להיזכר בו עד שאתה מגלה שהוא לא רק חלום אלא געגוע. געגוע למקום שלא היה באמת, אך נדמה שהיה אולי בתוך הנשמה, אולי באיזו תקופה שלא קרתה מעולם. קיי כותב כמו מי שמבין מהו כאב של עם שנשדדה ממנו זהותו, אבל גם מהו כאב של אדם שנלקחה ממנו אהבתו. הוא טווה סיפור על ארץ שנמחק שמה, על עמים שמאבדים את צלילם, על אנשים שהופכים לשקטים כי אין להם עוד מילים לבכות בהן. ובתוך כל זה, הוא שוזר חוטים דקים של יופי, של אהבה, של אומץ ושל זיכרון. זה רומן שמרגיש כמו שיר פרידה ארוך מדי, אבל כזה שאי אפשר להפסיק להקשיב לו.

כשקראתי אותו הרגשתי שאני צועדת יחפה על אדמה רכה של עבר שנשכח. הדמויות אינן רק דמויות הן בעיקר זיכרונות של חיים שלא חייתי. הן מדברות על נאמנות, על נקמה, על המחיר של חירות ועל הכאב שבידיעה שגם הצדק כשהוא בא תמיד מאוחר מדי. יש משהו עמוק בעצבות של הספר, עצבות צלולה, לא כזו שמכבידה אלא כזו שמזכירה את טעם המלח על העור אחרי בכי. קיי כותב עולם של פנטזיה אבל מוותר על הרעש המוכר של הז’אנר. אין כאן דרקונים ולא קסמים ולא עלילה נדושה של תהליך התבגרות, רק קסם של שפה, של מגע, של שתיקה. הוא משתמש במילים כמו בצבעי מים: עדינים, חומקים, ועם זאת משאירים כתם שלא נמחק. אני חושבת שהוא מאמין שאפשר לספר אמת גם דרך שקר וזו אולי מהות הספר: אמירה על הזיכרון כמעשה של אמנות. על כך שלפעמים רק הסיפור עצמו מסוגל להציל אותנו מהשכחה. הרגשתי כשסגרתי את הספר שאני קצת אחרת. כאילו קיי החזיק מראה מול העולם ואמר: תראי, ככה נראית נשמה אחרי שאיבדה את שמה.

טיגאנה הוא לא סיפור על מה שקרה אלא על מה שאבד. על המקום שממשיך להתקיים כל עוד מישהו אחד עוד זוכר אותו. אני חושבת שבגלל זה הוא כל כך חודר ללב, כי כל אחת מאיתנו נושאת בתוכה את טיגאנה הפרטית שלה, את השם שנמחק פעם ואנחנו מנסות להחזיר לו קול. ובמיוחד כישראלית. להיות ישראלית זה לשאת זיכרון קולקטיבי של אובדן מולדת, של אסונות, של גאולה ותקומה, של לחיות תמיד על החרב, לבלוט תמיד בשטח. כשסיימתי לקרוא הדלקתי אור חלש של מנורת הלילה בשולחן הכתיבה, נשענתי אחורה וחשבתי על כמה מעט נותר מאיתנו כששוכחים מאיפה באנו. ואז הבנתי! אולי זה מה שהספר באמת רוצה לומר. שגם אם הכול נמחק, כל עוד מישהו עוד זוכר, אפילו בשקט, שום דבר לא נעלם באמת.

הערה בשולי הספר - הייתי מוותרת על המשפט המלא בחשיבות עצמית והלא מזמין של נועה מנהיים על הכריכה של הספר. יופי לך שהזלת דימעה...כפיים!

» ביקורות נוספות של ערגה
» ביקורות נוספות על טיגאנה (מהדורה מאוחדת)